הבלוג של אורי הייטנר

בחירתו של שמעון פרס לנשיאות, נהנתה מתמיכה ציבורית רחבה. לאחר בזיון קצב, ציפה הציבור לדמות מכובדת ומאחדת, שתשקם את כבוד מוסד הנשיאות ומעמדו, דמות שתהווה סמל לממלכתיות ולריבונות. שמעון פרס נמצא מתאים לדרישות המכרז – זקן השבט, אדם שהפוליטיקה הקטנה כבר מאחוריו, אדם שעמד בלב העשיה עוד טרם קום המדינה ובכל שנותיה, איש תרבות, איש ספר, מדינאי מוערך בכל רחבי העולם, מנהיג בעל שיעור קומה.

אני מודה שחששתי מפני בחירתו של פרס לנשיאות. חששתי שלא ידע לרסן את יצר השלטון שלו; שיתקשה לקבל את העובדה שהוא "רק" נשיא ולא ראש הממשלה, שלא יעמוד בפיתוי להוביל מהלכים מדיניים.

למעלה משנה הצליח פרס להתאפק. ולפתע, לקראת הבחירות, לנוכח קריסת שלטון אולמרט, בוואקום הפוליטי שנוצר, לא הצליח פרס לכבוש את יצרו, ותוך ניצול מעמדו הנשיאותי המורם מעם, שכח שהוא נשיא והחל לגלגל יוזמות מדיניות.

כנראה שהננו טכנולוגיה החלה לשעמם את פרס. כעת הוא מתמסר ומתמכר למיזם חדש, שיווק היוזמה הערבית, גלגולה המאוחר של היוזמה הסעודית. ללא לאות הוא חותר לקידום היוזמה, בקרב המערכת הפוליטית בארץ ובקרב המערכת המדינית בעולם, למרות שהממשלה, כן אפילו אולמרט, מסתייגת מהיוזמה; חרף העובדה שבעוד שבועות ספורים תתקיימנה בחירות בישראל וסביר להניח שינצחו בה מתנגדים נחרצים לתכנית. לפרס זה לא מזיז. הוא רץ מארץ לארץ, הוא מנסה לשכנע את אובמה, ממריץ את בראון, לא נח לרגע.

היוזמה שפרס מקדם, מסוכנת מאין כמותה. כל ממשלות ישראל, אפילו היוניות ביותר, נזהרו מליפול למלכודת של מו"מ עם חזית ערבית אחידה. במו"מ בילטרלי עם כל גורם, ניתן להשיג, לחלץ, אי אלו הישגים. במו"מ עם חזית ערבית אחידה, אין מצב שבו הצד הערבי יוותר על משהו. תמיד יתיישר הצד הערבי עם הסמן הקיצוני ביותר, כדי לשמור על החזית האחידה. כך, הברירה של ישראל תהיה כניעה מוחלטת לתכתיב, או פיצוץ המו"מ והאשמתה בהחמצת ההזדמנות הבלתי חוזרת לשלום. והנה, שמעון פרס, נשיא המדינה ששכח שהוא נשיא, מוליך בכל כוחו את ישראל אל המלכודת המסוכנת הזאת. מלכודת של תכתיב כלל ערבי לנסיגה לקווי 67' ולקבלת "זכות" השיבה, שמשמעותה חורבן מדינת ישראל.

בשבוע שעבר ביקר פרס בבריטניה. בין טקס קבלת ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת אוקספורד, טקס קבלת תואר אבירות ממלכת בריטניה ועימות עם מפגינים אנטישמיים שגידפוהו כ"פושע מלחמה", נשא פרס מספר נאומים בעלי מסר שערורייתי.

בנאומיו, הודיע פרס לנשיא סוריה, שאם יגלה נכונות לשלום יקבל את הגולן. נשיא המדינה הוא סמל הממלכתיות והריבונות. מי שמו לוותר בהבל פיו על שטח ריבוני של מדינת ישראל, על פי החלטת המוסד העליון של הדמוקרטיה והריבונות הישראלית? מהיכן עזות המצח שלו להבטיח הבטחות סרק, בניגוד לדעת רובו המכריע של הציבור בישראל?

חמור יותר. פרס לא דיבר על ויתור ישראלי על הגולן. הוא הבטיח לסורים שהם יקבלו בחזרה את השטח "שלהם". האזרח מס' 1 של מדינת ישראל, מרשה לעצמו, ללא כל סמכות, להתייחס לשטח ריבוני של מדינתו כאל שטח השייך לאויב. הרי זו שערוריה ממדרגה ראשונה. בכל ההיסטוריה האנושית, היה הגולן בשלטון סורי 21 שנים בלבד. באותן שנים היה הגולן בסיס לתוקפנות מתמדת נגד מדינת ישראל ואזרחיה. הגולן, הרווי אלפי שנות היסטוריה יהודית, נמצא תחת שלטון ישראל כפליים מאותן שנים (42 שנים מתשכ"ז עד תשס"ט). 27 שנים הגולן הוא שטח ישראלי ריבוני. הגולן הוא אחד מאזורי ההתיישבות הציונית המוצלחים ביותר, והוא מרשה לעצמו לדבר עליו כעל שטח השייך, כביכול, לסורים. איזו חוצפה!

פרס התבטא לא אחת נגד לימודי ההיסטוריה. יש ללמוד את העתיד, לא את העבר, הוא נוהג לשווק את מכתמו החבוט. אם כך, מוטב שישים סכר על פיו, ולא יפגין ברבים בורות כזו בהיסטוריה של ארצו ושל מדינתו.

בנאומו בפני בתי הפרלמנט הבריטי, היתה לפרס הברקה היסטורית מדהימה נוספת: פרס הודה לבריטניה, על שפתחה את שערי ארץ ישראל בפני ניצולי השואה, כאשר מדינות רבות סרבו לעשות כן. לא יאומן! הרי בריטניה השליטה על א"י בימי השואה את משטר הספר הלבן וסגרה את שערי הארץ בפני יהודים. אילו פתחה את שערי הארץ ליהודים, השואה לא היתה נמנעת, אך מימדיה היו קטנים יותר, ורבבות יהודים, אם לא למעלה מזה, היו מוצאים מקלט במולדתם. גם אחרי השואה סגרה בריטניה את שערי הארץ בפני הפליטים, ניצולי השואה, וגרשה אותם לאירופה ולמחנות בקפריסין.

איני סבור שבנאום ממלכתי חגיגי בפני בתי הפרלמנט, היה על פרס לבוא חשבון עם בריטניה. מוטב היה להמנע מהמחלוקת ההיסטורית. אך להעלות את ההיסטוריה במפגן כל כך שקרי ומעוות של חנופה?

פרס נבחר כדי לשקם את מוסד הנשיאות בישראל. נדמה שהוא נחוש להחריבו.

* "שישי בגולן"

ביום בו קיבל בית המשפט העליון את ההחלטה לפנות את הבית בחברון, הגיע אליי, כאל חלק מתפוצת ענק, דוא"ל מ"הוועד להצלת העם והארץ" (או משהו כזה) ובו הצעה מאת הרב וולפא – 1,000 ₪ לחייל או שוטר שיסרב לפנות את הבית.

תגובתי האינסטינקטיבית להצעת השוחד היתה דוא"ל תשובה בו אני מודה על ההצעה, אך מוחה על המחיר הנמוך ועומד על המקח. במחשבה שניה נמלכתי בדעתי – הנושא רציני מכדי שאתייחס אליו בהיתול.

את הפטנט של הסרבנות העתיק הימין הרדיקלי מאבותיו הרוחניים בשמאל הרדיקלי. לא רק את עצם הפטנט, אלא גם את השפה המכובסת המצדיקה את הסרבנות – "סרבנות מצפון", "להיות שלם עם מצפוני", "התנגדות בלתי אלימה", "המפקד אני לא יכול" ושאר הבל ורעות רוח. כמובן שהטרמינולוגיה הזאת נועדה לכסות את האמת – אקט פוליטי אנטי דמוקרטי, של יצירת מסה קריטית של סרבנים כדי לסכל את מדיניות הממשלה. סרבני הימין הרדיקלי העתיקו ממוריהם הרוחניים גם את הטענה האבסורדית המקלה בחומרת המעשה כיוון "שהסרבנים מוכנים לשלם את המחיר ולשבת בכלא". ממתי העובדה שעבריין נענש הופכת את העבירה ללגיטימית?

והנה, על הפטנט החדש של הימין הקיצוני השמאל הקיצוני לא חשב (ככל הידוע לי). שיחוד חיילים לסרב תמורת כסף, זו המצאה חדשה. דמיונם של המטורפים משמאל, כנראה, אינו פרוע כשל תלמידיהם מימין.

הצעת השוחד הזאת היא חלק ממסע של הסלמה מסוכנת סביב פינוי הבית בחברון. כמוה -כאיומים באלימות ("עמונה תהיה משחק ילדים לעומת..."). כל אלה הינם תולדה של המרד במדינת ישראל ובממלכתיות הישראלית. עצם הפרת החלטת בית המשפט העליון, היא הביטוי המובהק לאותו מרד.

"יש שופטים בירושלים", אמר ראש הממשלה מנחם בגין, בתגובתו להחלטת בג"ץ להעתיק את מקומו של היישוב אלון מורה מהר רוג'ייב. בגין לא אמר שהחלטת בג"ץ מוצדקת. הוא לא אמר שהוא מסכים עם ההחלטה. הוא לא טען שעמדת המדינה, קרי הממשלה בראשותו, היתה שגויה. הוא לא חזר בו בעמדתו המקורית. אולם הוא הבהיר שישראל היא מדינת חוק דמוקרטית, ובתור שכזו הכל, כולל הממשלה, מחוייבים בביצוע החלטות בית המשפט.

נכון, היו אלה ימים אחרים; בית המשפט בראשותו של השופט יצחק כהן היה מרוסן, לא סבר ש"מלוא כל הארץ משפט", לא טען ש"הכל שפיט", לא התערב בעניינים מדיניים, ביטחוניים ותקציביים כבית המשפט היום. לכן, הוא נהנה מסמכות ומכבוד שבית המשפט היום אינו נהנה ממנו. מעמדו של בית המשפט נמוך היום יותר מבעבר, בעיקר בשל שגיאותיו. אולם עדיין – אין לנו בית משפט אחר. זה בית המשפט העליון והחלטותיו מחייבות. ניתן לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר את החלטותיו, אך אי אפשר להפר אותן, אחרת אי אפשר יהיה לקיים מדינה. וכבר פסקו חז"ל, ש"אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו" (מסכת אבות ג', ב').

מתנגדי החלטת בית המשפט טוענים שהיא שגויה מבחינה משפטית. אדרבא, שיבקשו דיון חוזר בהרכב רחב יותר, שינהלו מו"מ משפטי לתיקון פגמים שעלו בבית המשפט וכד'. אולם אין לאיש סמכות להפר את החלטת בג"ץ. הלגיטימציה להפרת החלטת בג"ץ, נותנת לגיטימציה לאיומים באלימות, לאלימות עצמה וגם להצעת השוחד לסרבנים.

* "מקור ראשון"

האם רוני בר-און יועמד לדין בפרשת ההצבעות הכפולות? אני משער שלא. מדובר בעבירה שנעשתה לפני חמש שנים וחצי, ומן הסתם חלה עליה התיישנות. אני מקווה שלא. אין כל עניין לראות את בר-און עומד לדין ונדון למאסר על תנאי או לעבודות שירות. גם העמדתם לדין של חזן וגורולובסקי לא היתה במקום, בעיניי, ובוודאי שלא העמדה לדין לאחר זמן כה רב.

אין המדובר בעבירה פלילית מובהקת, כמו גניבה או שוחד. מדובר בעבירה ציבורית ופוליטית, של רמאות וגניבת הצבעה. עבירה ציבורית ופוליטית אינה חמורה פחות מעבירה פלילית, אך ראוי שהטיפול בה יהיה במישור הפוליטי והציבורי ולא במישור הפלילי.

במדינה מתוקנת, אדם שרימה וגנב הצבעה אינו ראוי להיות חבר פרלמנט אפילו 24 שעות אחרי שנתפס בקלקלתו. ודאי שאין הוא ראוי להיות שר בממשלה, לא כל שכן – בתפקיד בכיר כל כך, קל וחומר בתפקיד שר האוצר.

שר אוצר אינו יכול לתפקד ללא אמון הציבור. כדי ליהנות מאון הציבור, חייב שר האוצר להיות בעליל אדם ישר והגון. רוני בר-און שגנב הצבעה, אינו אדם ישר ואינו אדם הגון. הוא אדם מושחת. כאדם מושחת, עליו ללכת בעקבות קודמו המושחת, הביתה.

על רוני בר-און להתפטר לאלתר. אם לא יתפטר, יש לפטרו. אך מי יפטר אותו? אולמרט?!

זהו מבחנה של ציפי לבני. לבני חרטה על דגלה את הפוליטיקה האחרת. המסר המרכזי שלה, הן בבחירות המקדימות והן בבחירות לכנסת, הוא היותה סמל לניקיון ויושרה.

רוני בר-און הוא אחד מבכירי "קדימה", והוא בכיר תומכיה במפלגה. אין ספק שהדילמה של ציפי לבני אינה פשוטה. בכל זאת, מדובר בחבר נאמן. כאדם פרטי, ניתן להבין אותה אם תדבק בחברות ובנאמנות. אולם ציפי לבני אינה אדם פרטי, אלא אישיות ציבורית, מנהיגת מפלגה גדולה, מועמדת מרכזית לראשות הממשלה. האם היא תקרא לבר-און לעזוב את הפוליטיקה ותפעל לכך שלא יבחר ברשימת מפלגתה?

על ציפי לבני לבחור – בר-און או ניקיון.

 "אומדיה"