הבלוג של אורי הייטנר

פעמיים רוני בר-און תמורת חברון

"סקר אחרון של 'העבודה' מראה שבבחירות יגרוף ברק בין שבעה לתשעה מנדטים" (בן כספית, "ברק לא התאפק, ברק ישלם", "מעריב" 14.11.08). כאשר משבוע לשבוע המספרים יורדים כמעט בטור הנדסי, ספק אם זו סוף המפולת. אבל, אל דאגה. יש גם סקרים אופטימיים, על פיהם גם אחרי הבחירות מפלגת העבודה תהיה סיעה דו ספרתית...

כאשר אופטימיסטים אינם אלה המתייחסים למפלגת העבודה כאל מפלגת שלטון, ואף לא כאלטרנטיבה לשלטון ואפילו לא כמפלגת אופוזיציה משמעותית או כפרטנר מרכזי בממשלת אחדות... כאשר אופטימיסטים הם אלה המצפים שמפלגת העבודה לא תרד אל מתחת לעשרה מנדטים, אי אפשר שלא להביע פליאה גדולה. איך זה קרה, שמפלגה האמורה להיות הייצוג הפוליטי העדכני של תנועת העבודה ההיסטורית; התנועה המרכזית והמובילה בבניין הארץ ובהקמת המדינה, ביישוב הארץ ובבניית חברת עובדים מתקדמת - מקור גאווה לנו וקנאה לעמים אחרים, תנועה שהיתה הציר המרכזי של הגשמת הציונות לאורך המאה העשרים, התדרדרה למאבק על עצם קיומה? מהי נקודת השבר?

קשה להצביע על נקודת שבר אחת. יש המצביעים על המהפך ב-1977, שבה תנועת העבודה איבדה את ההגמוניה הפוליטית והציבורית כנקודת השבר. איני מקבל זאת. ב-1977 ישראל הפכה למדינה נורמלית, שבה יש תחרות על השלטון בין מפלגות, ושבה מפלגות עוברות מפעם לפעם מהשלטון לאופוזיציה ובחזרה. ניתן כמובן להצביע על נקודות שבר שונות, מפרשת לבון ועד מלחמת לבנון השניה.

אני ממקם את נקודת השבר בפסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000. בקמפ דיוויד, ראש ממשלת ישראל מטעם מפלגת העבודה, ששנה קודם לכן זכה בניצחון סוחף בבחירות, הפנה עורף לדרכה של מפלגת העבודה, וגרם לה לאבד לחלוטין את צביונה הייחודי.

מה שאפיין את תנועת העבודה לאורך השנים, הוא פרגמטיזם ציוני. תנועת העבודה היתה מחוייבת להגשמת הציונות, להכאת שורשים יהודיים בא"י, לביסוס ישיבתנו בארץ, אולם היא היתה פרגמטית בדרך לכך ומוכנה להתפשר ולוותר כדי לשמר את העיקר. היו בה קולות שונים וזרמים שונים, היו בתוכה ויכוחים על הדרך, היא עשתה שגיאות רבות, אך המצפן הזה הוליך אותה. היו בתוך תנועת העבודה נאמנים לרעיון א"י השלמה, אך הם מעולם לא היו הזרם המרכזי בתוכה. היו בתוכה גם יונים קיצוניות, שצידדו תמיד בוויתורים ללא סוף כדי לפייס את האויב הערבי, וגם הם לא היו מעולם הזרם המרכזי. הזרם המרכזי היה פרגמטי.

כך היה עוד טרם הקמת המדינה, כך היה אחרי הקמתה וכך היה אחרי מלחמת ששת הימים. מפלגת העבודה מעולם לא נקטה מדיניות של אף שעל. לא מדיניות של אף שעל לערבים, נוסח הימין הקיצוני, ולא נוסח של אף שעל לישראל, נוסח השמאל הקיצוני. היו בתוכה ויכוחים בין יונים וניצים, אך אלה כאלה, למעט השוליים של כל זרם, לא אימצו את הקו הקיצוני.

יגאל אלון, אבי רעיון הפשרה הטריטוריאלית, מי שתרם יותר מכל אחד אחר להתיישבות בגולן, בבקעת הירדן רבתי, בירושלים ובקריית ארבע, היה מזוהה דווקא עם הזרם היוני. דיין ופרס ייצגו את הזרם הניצי, שקרא לפשרה פונקציונלית עם הפלשתינאים. גולדה וגלילי ולאחר מכן רבין, היו אי שם באמצע בין היונים והניצים. כאשר רבין ופרס התמודדו ביניהם לראשונה ב-1974, נחשב רבין למנהיג היוני בין השניים. זכורני קריקטורה ב"מעריב", בדצמבר 75', בעקבות עימות בין רוה"מ רבין לשר החוץ אלון, שבו צויירו השניים, כאשר צלליתו של רבין היא בדמותו של ב"ג האקטיביסט וצלילתו של אלון היא בדמותו של שרת הפשרן.

היום, אין במפלגת העבודה אפילו אדם אחד שדרכו קרובה לדרכו של אלון. מי שמדבר בשפתו של אלון, מוקע כ... "ימין קיצוני", רחמנא לצלן.

הכרסום בעמדתה של מפלגת העבודה היה הדרגתי. פרס, כיו"ר העבודה, התיונן בהדרגה, אך היה בתחום הקונסנזוס של הפרגמטיזם הציוני. רבין, שהכיר באש"ף, חתם על אוסלו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן, המשיך את הכרסום, אך לא שבר את הכלים. עד יומו האחרון דבק ברעיון הפשרה הטריטוריאלית, התנגד בכל תוקף לנסיגה לקווי 67', התנגד לכל ויתור בירושלים וסביבותיה, התנגד לכל ויתור בבקעת הירדן "במובנה הרחב ביותר של המילה", תמך בקיומם של גושי ההתיישבות ביו"ש ובגוש קטיף. בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצחו, הציג את תכנית השלום שלו, על בסיס עקרונות אלה (5.10.95).

אלה היו גם עקרונותיו של ברק כאשר נבחר ב-1999. בצאתו לפסגת קמפ-דיוויד נטש ברק את הפרגמטיזם הציוני, ואימץ את עמדות השמאל הרדיקלי הסהרורי. בבחירות 99', הצליח יוסי שריד לסכל את הצעתה של זהבה גלאון להכניס למצע מרצ (!) נכונות לוויתורים בירושלים. שנה אח"כ, הציע ברק (!) לערפאת חלוקת ירושלים כולל חלוקת העיר העתיקה, נסיגה מבקעת הירדן, נסיגה כמעט עד קווי 67' ו"חילופי שטחים" – נסיגה בנגב תמורת שטחים שאין אפשרות מעשית לסגת מהם. ברק ניתק את עצמו ואת מפלגתו מדרכה, וכל מפלגתו אמרה "אמן".

כאשר ערפאת דחה את ההצעה, היתה לברק הזדמנות להבהיר שההצעות אינן תקפות עוד ולחזור בו מהן. אך כאשר פרצה מתקפת הטרור הפלשתינאית ("האינתיפאדה השניה" בלשון מכובסת), הוא זחל לעבר ערפאת והציע לו בטאבה ויתורים נוספים. מאז, חרף כישלון תהליכי אוסלו, קמפ דיוויד וההתנתקות, שהוכחו כטעות שהתבססה על תיאוריה שגויה, ממשיכה מפלגת העבודה לדבוק בדרך שהתווה ברק, הרחוקה כל כך מדרכה. אם אין למפלגת העבודה כל ייחוד, מה הפלא שניתן בקלות כזאת לזלוג ממנה למרצ? האם יש הבדל אידאולוגי כלשהו בין השתיים?

אין כל קשר בין מפלגת העבודה היום לבין הציונות העובדת. בדמותה הנוכחית, אין כל הצדקה לקיומה. גוויעתה היא תוצאה טבעית ומובנת מאליה.

* "הקיבוץ"

יש בי נוגדנים טבעיים כלפי כריזמטורים ויותר מכך, כלפי קהל משולהב. יש בי חששות כבדים מפני מדיניות החוץ של ברק אובמה. ואף על פי כן, כאשר צפיתי בשידור חי בנאום הניצחון של אובמה, חשתי התרגשות עצומה והזדהות רבה.

גורם מרכזי לתחושה זו היא עצם בחירתו של שחור לתפקיד החשוב ביותר בעולם, לנוכח ההיסטוריה הגזענית בארה"ב. בחירתו יוצרת תחושה של צדק היסטורי, של ניצחון ערכי החירות והשוויון. אך אובמה לא רץ בשם צבע עורו ולא ביקש תמיכה מסיבה זו. אין ספק שמדובר במנהיג טבעי, אדם מוכשר ביותר, בעל אישיות סוחפת, בעל קסם אישי רב, המקרין אמינות ואנושיות ולכן מעורר אמון והזדהות. אובמה מדבר בשם חזון, לא גבוה מידי אך מרומם נפש, של חברה צודקת יותר, המבוססת על ערכים של הוגנות, סולידריות ואנושיות; אנטיתזה למסר המפורר והמנכר של הדרוויניזם החברתי השליט בעשורים האחרונים בעולם כולו, ובארה"ב בפרט. נאומו של האוראטור הדגול הזה, לאחר בחירתו, יצר תחושה של משק כנפי ההיסטוריה. מאות מיליונים שצפו בנאום, בכל רחבי העולם, חשו שהם נוטלים חלק באירוע שעשוי לשנות את פני ההיסטוריה ולהצעיד אותה לעתיד טוב יותר.

היכולת להיבחר מעידה על כושר מנהיגות, אך מבחן המנהיגות האמיתי הוא הבוקר שלאחר הבחירה. 4.11 היה מבחן מנהיגות גדול לאובמה והוא עמד בו בהצלחה רבתי, אולם המבחן האמיתי יחל ב-20.1.09, כשאובמה יכנס לבית הלבן. עומדים בפניו אתגרים גדולים מבית ומחוץ, ובהם המשבר הכלכלי.

נשיא ארה"ב אינו מנהיג של העם האמריקאי בלבד, אלא מנהיג העולם החופשי כולו, והוא נבחן בהנהגת העולם לא פחות מאשר בהנהגת ארצו. בפני העולם החופשי ניצב אתגר שלא היה כמותו מאד ימי היטלר – איום הקנאות האסלאמית.

מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 היא ההמחשה של האיום – מטרת הקנאות האסלאמית היא להרוס, להשמיד ולאבד את העולם החופשי, על מנת להשליט תחתיו על העולם כולו את האסלאם. האיום האסלאמי הוא כפול: א. הטרור האסלאמי, מאל-קאעידה, דרך חיזבאללה ועד חמאס. ב. התחמשותה של איראן, מעצמת הקנאות האסלאמית, בנשק גרעיני. מציאות של איראן גרעינית, כמוה כמצב בו להיטלר היה נשק גרעיני. זו מציאות בלתי נסבלת, שיש למנוע אותה בכל מחיר, גם אם המחיר יהיה מלחמה קשה (אם כי יש לנסות למצות קודם את הלחץ הכלכלי, אך בצורה הרבה יותר חמורה מכפי שהדבר נעשה עד עתה – בחרם כלכלי מוחלט, מלווה באיום בפעולה צבאית, אם לא יהיה די בו).

כדי לנצח את הקנאות האסלאמית, העולם החופשי זקוק למנהיג נחוש, שידע להלהיב אותו בחזון של עולם טוב יותר, אך גם לדרוש ממנו דם, יזע ודמעות בדרך להגשמת החזון. יש צורך במנהיג שידע להציב חזון של עשה טוב, אך לא פחות מכך, להלחם ברע. זוהי מלחמת בני אור בבני חושך, ובני אור זקוקים למנהיג כדי לנצח.

העולם החופשי זקוק היום לצ'רצ'יל חדש. האם אובמה ניחן בתכונות הצ'רצ'יליאניות? אין ספק, שבדומה לצ'רצ'יל מצטייר אובמה כמנהיג המעורר השראה ומסוגל להניע בני אדם שוחרי טוב. אולם במערכת הבחירות שניהל, הוא הציג מדיניות חוץ צ'מברליינית, בקריאתו למו"מ עם איראן. אין כל מקום למו"מ עם איראן, ועצם הנכונות לדון עמה נותן לה לגיטימציה. אין כל סיכוי לשכנע את הקנאות האסלאמית למתן את דרכה באמצעות פייסנות. צ'מברליין חזר מהמו"מ עם היטלר ומהסכם מינכן, בהצהרות פופוליסטיות נוסח "שלום עכשיו": "הבאנו שלום בדורנו". עמו נסחף אחרי הפופוליזם והריע לו. אבל הפייסנות כלפי הנאצים הובילה למלחמה הנוראה ביותר בהיסטוריה ולשואת יהודי אירופה. הלקח של "לעולם לא עוד", מחייב את האנושות הנאורה להלחם ברע המוחלט ולא לנסות לפייסו.

האם מול האתגר האסלאמי יהיה אובמה צ'רצ'יל או צ'מברליין? זה מבחנו הגדול של אובמה. יש להניח, שזמן קצר אחרי כניסתו לתפקיד, יחתרו ארגוני הטרור האסלאמיים לפרובוקציה קשה, שתעמיד את אובמה במבחן. באופן התמודדותו במבחן זה, עשוי אובמה לחרוץ את עתיד האנושות.

* "ישראל היום", "שישי בגולן"