הבלוג של אורי הייטנר

בנאומיו בטקס האזכרה הממלכתי לרבין ובישיבת הכנסת לציון יום השנה להירצחו, ביזה ראש הממשלה היוצא את יום הזיכרון הממלכתי.

יום זה, נועד לחשבון נפש לאומי בכל הנוגע לדמוקרטיה, לפלורליזם, לסובלנות, לאלימות, ליכולת לקיים אחדות לאומית גם במחלוקת פוליטית – קשה ככל שתהיה. יום זה, נועד להוקעה חדה וחותכת, חד משמעית, בוודאי כלפי רצח פוליטי, אך גם כלפי כל אלימות פוליטית, וכל איום באלימות פוליטית. בשנה זו, למשל, לנוכח ההתנהגות הפושעת והאלימה של המטורפים ביצהר ובנעלין, בחברון ובעבלין, מן הראוי שיהיה זה יום בו החברה הישראלית תטכס עצה, כיצד לשבור את האלימות והאלימים, כיצד לשים קץ לרפיסות הנותנת לטירוף להשתולל ללא מפריע, כדי שביום הזיכרון הקרוב לחללי צה"ל, לא נזכיר חיילים שנרצחו בידי קין. חשבון הנפש הזה – מן הראוי שיהיה מעל למחלוקות הפוליטיות. האסון ברצח רבין, אינו בכך שמנהיג המחנה "שלנו" נרצח, אלא בכך שראש הממשלה של כולנו נרצח. מי שרצח את רבין, לא ירה ופגע במחנה של רבין, אלא גם במתנגדיו החריפים ביותר. היריות כלפי רבין כוונו לדמוקרטיה הישראלית, והדמוקרטיה הישראלית אינה מחנה אחד ואינה דעה אחת. בהפיכת קברו של רבין לבמה לנאום כיכרות פוליטי והפיכת דיון ממלכתי בכנסת כפלטפורמה לנאום פוליטי קיצוני, ביזה אולמרט את יום הזיכרון ליצחק רבין.

אך לא רק את יום הזיכרון לרבין ביזה אולמרט. הוא ביזה גם את רבין האיש, כאשר הציג את השקפת עולמו החדשה כהשקפת עולמו של רבין. אולמרט אנס בברוטליות את מורשתו של רבין, כדי לספח אותו למשנתו החדשה. אולי זה חוסר ביטחון של מי שהמיר את דתו הפוליטית ועבר באחת מן הקצה אל הקצה, והוא מחפש לגיטימציה באמצעות היתלות באילן גבוה. סביר יותר להניח, שזה ניצול ציני הן של בורות הציבור והן של המעמד, כדי לקדם את השקפתו (ואולי גם לגרום לכך שבמשך כמה ימים הכותרות הנוגעות לו לא תעסוקנה במעטפות כסף ובמימון כפול של כרטיסי טיסה).

רבין מעולם לא דגל בהשקפת השמאל הקיצוני. גם אחרי השינוי שחל בעמדותיו ואחרי החתימה על הסכם אוסלו, רבין דגל בפשרה טריטוריאלית והתנגד בכל תוקף למדיניות ה"אף שעל" בנוסח אולמרט – אף שעל מהשטחים לא ישאר בידי ישראל.

נאומו של אולמרט היה נאומו האחרון בכנסת. מן הראוי להשוותו לנאומו האחרון של רבין בכנסת, סמוך להירצחו (5.10.95). בדיון זה, הציג רבין לכנסת ולאומה את קווי המתאר של הסכם הקבע עם הפלשתינאים אליו הוא חותר. נאום פרוגרמטי וחשוב זה הוא מורשתו של רבין.

כה אמר יצחק רבין: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

אולמרט, בשני נאומיו, אמר את ההיפך הגמור. אולמרט הטיף לחזרה לקווי 67'. רבין אמר "לא נחזור לקווי 1967". אולמרט קרא לחלוקת ירושלים. רבין אמר "בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת בריבונות ישראל". אולמרט חותר לוותר על בקעת הירדן. רבין הגדיר את בקעת הירדן כגבולה של מדינת ישראל והבהיר, למען הסר ספק: "בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". אין שום קשר ושום דמיון בין דרך רבין לדרך אולמרט.

בעצם, יש דמיון. המשפטים של רבין ושל אולמרט דומים. יש רק הבדל קטן ביניהם – המילה "לא". מורשתו של רבין היא אמירת לא באל"ף רבתי לדרכו של אולמרט. 

" אומדיה"

הרעה החולה של הפוליטיקה הישראלית, היא שיטת הבחירות המקדימות, הפריימריס – הן זו הנעשית במרכז המפלגה והן זו הנעשית בידי כלל המתפקדים למפלגה. שיטה זו השחיתה את הפוליטיקה, רידדה אותה, הורידה את רמת הנבחרים, יצרה נורמות קלוקלות של שחיתות כספית, שוחד פוליטי, גיוס תרומות באופן בלתי חוקי, מינויים פוליטיים מושחתים, "מפקדי ארגזים" ועוד ועוד. הדמוקרטיזציה שבשמה עברה הפוליטיקה הישראלית לשיטה זו, הוחמצה. הגולם קם על יוצרו.

שיטת הוועדה המסדרת טובה יותר, יש בה הרבה פחות שחיתות ותוצאות פעולתה היו רשימות טובות יותר ורמה גבוהה יותר של המערכת הפוליטית בישראל. אולם גם הוועדה המסדרת היא בעייתית; היא משתיקה אופוזיציה, היא מצמיתה ביקורת, היא מעודדת קונפורמיזם, היא מנציחה את שליטת הקבוצה השלטת.

כמובן ששיטת גדולי / חכמי התורה בעייתית אף היא – זו שיטה בלתי דמוקרטית, שבה המפלגה נשלטת בידי אדם אחד (או קבוצה של אנשים) ושליחיו הם למעשה מריונטות, שאין משמעות לשיקול דעתם.

עיקר הבעייתיות בשיטת הפריימריס, היא בבחירת המועמדים לרשימת המפלגה לכנסת. הבעייתיות קיימת במידה פחותה גם בבחירת מנהיג המפלגה, אך בבחירות אלו גילויי השחיתות נמוכים יותר, וכן -  יש היגיון בכך שגוף רחב ככל הניתן יבחר את העומד בראש.

המפלגה הדתית החדשה קבעה שיטה חדשנית לבחירת נציגיה, שבעיניי ראוי למפלגות האחרות לאמצה. מנהיג המפלגה יבחר בפריימריס פתוחים. רשימת המפלגה תקבע בידי מועצה ציבורית, של אנשים מורמים מעם, אנשי מעשה ורוח, אנשי חינוך ביטחון והתיישבות, אנשי תרבות ואקדמיה, המייצגים את מגוון הזרמים והדעות בציונות הדתית. אלוף (מיל') יעקב עמידרור עומד בראש המועצה, המונה 40 איש, ובין החברים בה רבנים דוגמת הרב שרלו.

המשותף לכל חברי המועצה, הוא שאיש מהם אינו רץ ואינו מתכוון לרוץ לכנסת. כל כולם אנשים מקובלים בציבור הדתי לאומי ויש משמעות והשפעה לדבריהם ולהחלטותיהם.

כל מפלגה יכולה לבנות גלריה דומה של אנשי ציבור, אנשי רוח ואנשי מעשה, המזוהים עמה אך אין הם נוטלים חלק בחיים הפוליטיים, שתבחר את נציגיה. שיטת הבחירה במפלגה הדתית החדשה היא הזדמנות לפוליטיקה באמת אחרת. היא ראויה לחיקוי של שאר המפלגות.

 הפורטל לצדק חברתי - bsh

הרכב המועצה הדתית של הגולן, הדורש אישור משרד הפנים, לא אושר. מדוע? כיוון שהממשלה היא ממשלת מעבר, ואין היא יכולה לקבל כעת החלטות ממין זה. יש להמתין עד אחרי הבחירות.

מאותה סיבה לא התכנסה הוועדה למינוי שופטים לבחור שופטי שלום. זאת, חרף העומס הבלתי נסבל בבתי המשפט ועינוי הדין הנמשך והפוגע בציבור. שופטי בית המשפט העליון הבהירו שבתקופת ממשלת מעבר אין לבחור שופטים, אף שרק 2 מתוך 9 חברי הוועדה למינוי שופטים הם נציגי הממשלה. טחנות הצדק תמשכנה לטחון לאט, כי הסדר הטוב מחייב איפוק וריסון שלטוני ויש להמתין עד אחרי הבחירות והקמת ממשלה חדשה. שר המשפטים והיועץ המשפטי לא אהבו זאת, אך קיבלו את הדין.

אני סבור שבשני המקרים האלה המדינה הלכה קצת רחוק מידי עם עיקרון נכון. את העיקרון הגדירה היטב שופטת בית המשפט העליון בדימוס דליה דורנר, בערב עיון בקצרין ביום השנה לרצח רבין, שאורגן בידי מתנ"ס קצרין ומתנ"ס הגולן: "ממשלת מעבר יכולה לעסוק בתחזוקה השוטפת ובקבלת החלטות הנדרשות להגנת המדינה, אך אין זה ראוי שתקבל החלטות שתחייבנה את הממשלה הבאה".

זה העיקרון. העיקרון נכון, אך אין צורך להרחיק לכת – לדעתי, משרד הפנים יכול לאשר הרכב של מועצה דתית וניתן לבחור שופטי שלום. אך אם החלטות כאלה אינן מתקבלות – קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שאין להעלות על הדעת קיום מו"מ מדיני הקובע את גבולות המדינה, מו"מ על נסיגה משטחים ריבוניים של המדינה, מו"מ על עקירת יישובים ישראליים, בידי ממשלת מעבר.

גם היועץ המשפטי לממשלה סבור שאין זה ראוי שהממשלה תחייב את הממשלה הבאה בהחלטות משמעותיות, אך הוא טען שאין הדבר אסור מבחינה משפטית (בניגוד לעמדת קודמו לתפקיד, השופט אליקים רובינשטיין, שהזהיר את אהוד ברק מפני ניהול המו"מ עם הפלשתינאים ערב הבחירות). גם השופטת דורנר סרבה לומר מה לדעתה בית המשפט צריך לפסוק בנדון, בטענה שאין היא נוהגת להשיא עצות לשופטים היושבים בדין.

איני חסיד של האקטיביזם השיפוטי, ואני סבור שעל בית המשפט להמנע ככל הניתן מהתערבות בנושאים השייכים באופן מובהק לרשות המבצעת. אולם אם שופטי בית המשפט התערבו במניעת שופטי שלום, יהיה זה אבסורד אם הוא לא יתערב ויקבל את העתירה נגד המשך המו"מ. אם ימנע מפסיקה כזאת, תהיה זו פגיעה חמורה וקשה באמון הציבור בבית המשפט.

איני חסיד של ריצה לבית המשפט בעניינים פוליטיים. במדינה מתוקנת, המערכת הפוליטית היא ילדה גדולה ויודעת להסתדר לבד. אבל במדינה מתוקנת, לא היה צורך כלל לפנות בנושא כזה לבית המשפט, כיוון שלא היה מתעורר מקרה כזה.

הרבה לפני שדנים בנושא מבחינה משפטית, יש לדון בו מבחינה ציבורית, ערכית, מוסרית. יש מקום לאתיקה בפוליטיקה, ולא כל מה שאינו אסור משפטית, הוא תקין ציבורית.

ניהול מו"מ על נסיגה מהגולן בידי ממשלת מעבר, הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים. לא כל שכן, בידי ראש ממשלה שאפילו אינו מתמודד בבחירות, כך שבכל מקרה הוא לא ישא באחריות לתוצאות. על אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בראש ממשלה שאיבד לחלוטין את אמון הציבור בו. קל וחומר, כאשר מדובר בראש ממשלה שנאלץ להתפטר רגע לפני הדחתו, בשל שחיתות אישית ושלטונית. ולכן, השאלה האם ניהול המו"מ הוא מעשה לגלי מבחינה משפטית היא משנית. מבחינה מוסרית וציבורית – ניהול מו"מ כזה הוא בלתי לגיטימי בעליל.

אהוד אולמרט עומד לרדת מבמת ההיסטוריה כראש ממשלה שהשאיר אחריו "מורשת" של שחיתות וחשד לפלילים. הוא יעשה כל שביכולתו על מנת שייזכר כמי שהוביל מהלך מדיני, שנוי במחלוקת ככל שיהיה. לכן, הוא אובססיבי לקדם את המו"מ הזה, כאשר העמדה שהוא מציג בו היא נסיגה מוחלטת מכל הגולן כולל חוף הכינרת (לכך הוא התכוון כשאמר, תוך עקיצה לאהוד ברק, ש-200 מ' לא יכריעו את ביטחון ישראל). אהוד אולמרט מנסה לבצע מו"מ פגע וברח, שעלול להשאיר אחריו אדמה חרוכה. איני מאמין שביכולתו להגיע להסכם, אך הוא עלול למסור "פיקדון" שיקשה מאוד על יורשיו – אם יתנערו מן הפיקדון, ישראל תואשם בעולם בחוסר אמינות ובאחריות לפיצוץ המו"מ. אבן שמושחת אחד זרק לבאר – גם אלף אנשים נורמטיביים יתקשו להוציא. 

אולמרט שובר את כללי המשחק, ועל הדמוקרטיה להתגונן מפניו. על נתניהו להבהיר מראש, ולהודיע על כך גם לאמריקאים, שכל התחייבות של אולמרט לפני הבחירות לא תחייב אותו. אם ציפי לבני באמת רוצה להנהיג פוליטיקה אחרת בישראל, גם עליה להבהיר זאת.

וגם אנחנו צריכים להבהיר, שלא נקבל ולא נכבד כל החלטה שתתבסס על צעדיו הבלתי לגיטימיים של אולמרט.

* "שישי בגולן", "אומדיה"