הבלוג של אורי הייטנר

נאום בפתיחת כנס יום השנה לרצח רבין, קצרין, 5.11.08

13 שנים חלפו מאז היום השחור, אחד הימים השחורים בתולדות מדינת ישראל ובתולדות העם היהודי, היום שבו נרצח ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין.

יצחק רבין נרצח בעיצומה של מחלוקת קשה בחברה הישראלית – מחלוקת על דרכה המדינית של מדינת ישראל, מחלוקת על הסכמי אוסלו עליהם חתם יצחק רבין.

הרצח היה בלתי לגיטימי, פשע נתעב שאין במילון מילים לבטא את גינויו. כל אלימות פוליטית, כל איום באלימות, הם בלתי לגיטימיים וראויים להוקעה.

אולם המחלוקת עצמה היא לגיטימית. ההתנגדות לדרכו של רבין ולמדיניותו היתה לגיטימית לחלוטין. גם אילו הוכיחה ההיסטוריה שדרך אוסלו צלחה, עדיין ההתנגדות לה היא לגיטימית. לא כל שכן, לנוכח העובדה שמרבית האזהרות של מתנגדי ההסכם התגשמו.

מאז הרצח ועד היום, יש ניסיון ליצור דה-לגיטימציה למחלוקת; ניסיון ליצור זיהוי בין המאבק הדמוקרטי הלגיטימי נגד מדיניות אוסלו, לבין הרצח.

הניסיון הזה הוא לא לגיטימי ובלתי דמוקרטי. הדה לגיטימציה למחלוקת, היא סתימת פיות ושלילת זכות הביטוי מחלק גדול מן העם. הניסיון הזה הוא ההיפך מן הלקח שעלינו להפיק מן הרצח.

הלקח הראוי מן הרצח הוא חיזוק הדמוקרטיה. כל צעד המחליש את הדמוקרטיה, מנוגד ללקחי הרצח. דה לגיטימציה לעמדה המתנגדת לדרך אוסלו מחלישה את הדמוקרטיה ולכן היא מנוגדת ללקחי הרצח.

הפיכת יום השנה לרצח רבין ליום של הנחלת מורשת אוסלו והשתקת מתנגדיה, היא החמצה גדולה. מן הראוי שיום השנה לרצח רבין יהיה יום של חשבון נפש לאומי, שבו נבחן את דרכה של החברה הישראלית, את חוסנה של הדמוקרטיה, את חוסנו של החוק, את רמת הסובלנות, את היכולת לקיים דיאלוג בוגר ואחראי על המחלוקות בתוכנו, את רמת האלימות, את האחדות הלאומית, את הסולידריות החברתית. אנו, בגולן, מקדישים מידי שנה את יום השנה לרצח רבין, למפגש של חשבון נפש. מידי שנה אנו בוחרים בנושא הנוגע לדמותה של החברה הישראלית, וממקדים בו את חשבון הנפש. השנה בחרנו בסוגיית האקטיביזם השיפוטי, שאלת מקומו ומעמדו של בית המשפט העליון במערכת הדמוקרטית הישראלית, שאלת הפרדת הרשויות במדינת ישראל.

כפי שהמחלוקת על אוסלו לא היתה בין רודפי שלום לעוכרי השלום, ולא בין פטריוטים לבוגדים, כך גם המחלוקת הזאת אינה בין שוחרי שלטון החוק לעוכרי שלטון החוק, בין מי שרוצים לחזק את המערכת המשפטית לבין מי שרוצים לשבור אותה. כמו בכל מחלוקת, יש קיצונים בשוליה התופסים עליה טרמפ בשם אג'נדה זרה, אך לבה של המחלוקת הוא דיון לגיטימי על דמותה של ישראל כמדינת חוק יהודית, ציונית ודמוקרטית; מחלוקת בין שני צדדים המחפשים את הדרך הנכונה לעיצובה של ישראל כמדינה כזאת. למרבה הצער, גם במחלוקת הזאת אנו נתקלים בהקצנה, בהתלהמות ובדה-לגיטימציה לדעה אחרת. כאן, בערב הזה, נקיים דיון תרבותי ומכובד בין תפיסות העולם השונות.

13 שנים חלפו מאז אותו רגע מר ונמהר, בו יהודי, אזרח ישראל, רצח את יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. רוצחו של ראש הממשלה ניסה לסיים מחלוקת פוליטית לגיטימית באמצעות כדורי אקדח. המסר שלנו הוא - לעולם לא עוד! השיח הדמוקרטי המתקיים כאן הערב, הוא התשובה האמיתית לרצח. 

התופעה של הרמת יד ויידוי אבן על חיילי צה"ל וכוחות הביטחון היתה, כמעט, למעשה יום ביומו. אנרכיסטים בנעלין ובלעין מזה, כהניסטים בחברון ויצהר מזה, או להיפך, מרשים לעצמם לתקוף את חיילי צה"ל באלימות, ואין גבול לחוצפתם ולעזות מצחם.

יש מה לעשות כלפי התופעה הזאת. שרתתי שנים רבות במילואים בשטחים, ואני מכיר היטב את האמצעים שבהם יש לנקוט – אלות, גז מדמיע, כדורי גומי, חצציות; בדיוק לשם כך המציאו את האמצעים האלה, והגיעה השעה להפעיל אותם כלפי המטורפים האלה.

"אבל זה היה נגד אויב פלשתינאי, כאן מדובר באחים יהודים, ישראלים", יגיבו טוקבקיסטים. נכון. אדרבא, אני מעדיף לחטוף אלף אבנים מאויבים פלשתינאים ולא לחטוף אבן אחת מאח יהודי. הפלשתינאים הם אויב. קיים סכסוך לאומי בינינו לבין הפלשתינאים וכאדם לאומי אני יכול לכבד אנשים לאומיים אחרים, גם אם הם אויב הנמצא עמנו במלחמה. מאחים אני מצפה שיהיו בצד שלנו, שלא יתנהגו כלפי צה"ל כאל אויב. מי שנוהג כלפי צה"ל כאל אויב, הוא אויב של צה"ל ושל מדינת ישראל. גם אם הוא אח יהודי. ואין אויב בזוי יותר מגיס חמישי. יהודי ישראלי המרים יד או מיידה אבן על צה"ל, הוא גיס חמישי.

מי שמרים יד או מיידה אבן על חיילי צה"ל, הוא בוגד במולדת. אני חונכתי על כך שבוגדים הם הבזויים ועלובי הנפש שבבני האדם. לכן, אני סבור שכלל אין להסס לפני שמתחילים להגיב בכוח כלפי הגיס החמישי הזה.

יש מה לעשות נגד המטורפים האלה. יש לפעול כלפיהם בכוח. ומה שלא ילך בכוח, ילך בעוד יותר כוח. כי האנשים האלה מבינים רק כוח.

הרי אחרי שהם יהרגו את החייל הראשון בלאו הכי כך ננהג כלפיהם. עדיף להקדים רפואה למכה.

****

אין לי ספק שרובם המוחלט של תושבי יש"ע חושבים כמוני, אך פחדם של המטורפים האלימים נפל עליהם. אני משוכנע שאני משמש להם כפה.

                                                                                                                                                   * "אומדיה"

בעקבות ראיונות הסרק סרק של ערוצי הטלוויזיה המסחרית עם יגאל עמיר, שבו כלי התקשורת אל המערכון של רמי הויברגר בתכנית הטלוויזיה "החמישיה הקאמרית", החוזה את שחרורו מן הכלא של יגאל עמיר כמנצח הנערץ על "שכונתו", "בעוד עשרים שנה", כלומר 20 שנה אחרי הרצח. "עמוק בלב אתם יודעים את זה", אמר הויברגר בשמו של עמיר. המערכון שודר ביום ו' שעבר בכלי התקשורת וסטנוגרמה מלאה שלו – מעל דפי "ידיעות אחרונות". המסר היה, הנה, כבר מראיינים אותו, ואו-טו-טו ישחררו אותו. עמוק בלב אנחנו יודעים את זה. הרי כבר לפני 13 שנים אמרו לנו בטלוויזיה שעמוק בלב אנחנו יודעים את זה. מבחינה אמנותית זהו מערכון מצויין. אך מבחינה חברתית ופוליטית, הוא מניפולציה זולה. "עמוק בלב אתם יודעים את זה", הוא אמר, ורבים הנהנו כמאמצי נבואת הזעם. אבל עמוק בלב, הן כולנו יודעים שזה בלוף. הנה, עברו 13 שנים, וכל מי שאומר אמת לעצמו, יודע שאין כל סיכוי שיגאל עמיר ישתחרר מכלאו בעוד שבע שנים וגם לא בעוד 27 שנים. אבל מידי שנה, לקראת יום השנה לרצח רבין, שבים ומטפטפים לנו את הנבואה, אותה עלינו לדעת "עמוק בלב".

הארבעה בנובמבר קרב, ועמו – חגיגות העמיריאדה. שוב, כבשנים הקודמות, פסטיבל יגאל עמיר הופך להיות הציר המרכזי בדיון הציבורי; פעם זה הדיון על זכותו להינשא, פעם על אבהותו והשנה – על הריאיון עמו.

למי יש אינטרס לפסטיבל הזה? כמובן לתקשורת שוחרת הרייטינג, היודעת שיגאל עמיר, דווקא בשל הסלידה ממנו ובשל דמותו ותדמיתו הדמונית, מעורר סקרנות. כמובן למטורפי הימין הרדיקלי, תומכיו של עמיר ושאר כהניסטים סהרוריים, שרוצים להעלותו על נס, ולהציגו כמי שהכשיל את תהליך אוסלו, על מנת שיהיה מודל לחיקוי מצד אחד ולהרתעה כלפי מנהיגים ומדינאים, מצד שני. ולמי עוד? לאנשי השמאל, שגם להם יש אינטרס להציג את יגאל עמיר כמי שהכשיל את תהליך אוסלו. יגאל עמיר הוא האליבי שלהם. הוא משחרר אותם מהצורך לומר אמת: תהליך אוסלו נכשל, כיוון שהוא היה מבוסס על תרמית כפולה; ערפאת רימה אותנו ואנו רימינו את עצמנו. לא היתה לו כל כוונה לקיים את ההסכם. מטרת ההסכם היתה טקטית בלבד, כפי שערפאת עצמו הסביר מיד לאחר החתימה עליו בנאומו המפורסם במסגד ביוהאנסבורג. מטרתו בהסכם, היתה שיפור עמדות בניהול המאבק נגד קיומה של מדינת ישראל.

קשה לומר: "טעינו". הרבה יותר קל לומר שכמעט הגענו ויגאל עמיר קילקל לנו. כך, השמאל והימין הרדיקלי משתפים פעולה בהאדרתו של הרוצח הנתעב למימדים מיתיים, כמי שהשפיע השפעה היסטורית מרחיקת לכת על המזרח התיכון ועל מדינת ישראל; השפעה שלא היתה ולא נבראה. כך, אלה ואלה מטפחים את יגאל עמיר הבא.

****

שני מחדלים חמורים היו לשב"כ בליל הרצח. האחד, הכישלון באבטחת רבין ובמניעת הרצח. השני, העובדה שהרוצח נשאר בחיים.

משהרוצח נשאר בחיים, העונש הראוי לו הוא מאסר עולם, המנתק אותו מן החברה. אף שדבריו מסקרנים, אין כל סיבה שבעולם לתת לו פתחון פה. אם יביע צער וחרטה, אולי ראוי יהיה לראיין אותו, בתקווה שחרטתו תרתיע את ממשיכי דרכו. בוודאי שאין כל סיבה לתת לו פתחון פה, כל עוד הוא דבק באמונתו בצדקת מעשהו. חופש הביטוי הוא ערך חשוב בחברה דמוקרטית, אך אין הוא חזות הכל. לעתים, האחריות הציבורית גוברת על חופש הביטוי. כך גם במקרה זה.

החיוב היחיד שניתן, אולי, למצוא בראיון עם יגאל עמיר, יכול להיות הפרכת תיאוריות הקונספירציה. אולם יש להניח, שהאנשים המאמינים לתיאוריות ההזויות הללו, ימצאו את הדרך לשלב את הראיון בתוך התיאוריה, כצידוקה.

הכותרת שהפרומו לראיונות סיפקה, היתה ההשפעה, כביכול, של דברי שרון, רפול וגנדי על מעשהו של יגאל עמיר. עמיר אמר, שדבריהם של אנשים אלה, שהסכם אוסלו הוא אסון, הניעו אותו למעשה. הרוצח אמר, והתקשורת קפצה על דבריו כמוצאת שלל רב. כתב שי גולדין ב"הארץ" ("יגאל עמיר, בקלי קלות", 31.10): "נשאר רק עוד עניין טורד מנוחה, עם 'כל האנשים האלה שמבינים בצבא'. והוא טורד מנוחה, כי ב-13 השנים שחלפו מאז רצח רבין, לא טופל די צורכו העניין שנדמה שהיה בשעתו ליבת העניין – אחריותם של הפוליטיקאים לרצח. אותו עניין חמקמק של 'האווירה שהובילה לרצח': אותו אזור אפור שהופך מילים ל'הסתה' ומניע מוחות מעוותים לפעולה. עמיר, שלא ברצונו, שימש בווידויו בערוץ 10 קטגור נחרץ לכל מי שרחץ בנקיון כפיו מאז, והיתמם וגילגל עיניו לשמים וטען שאין לו אחריות למעשיו של 'משוגע בודד עם אקדח', שאין קשר סיבתי בין מילים למעשים".

דברים מעין אלה הם התגלמות ההסתה. הרוצח היה לפה למקטרגים על מי שהעז לחלוק על הסכם אוסלו ולהתנגד לו. מה פסול באמירה של שרון, רפול, גנדי ואחרים שאוסלו הוא אסון? אם זו הסתה, האם גם האמירה שהכיבוש אסון, שההתנחלויות הן אסון וכו' היא הסתה? ובדיעבד, הרי המציאות הוכיחה שהם צדקו.

כבר 13 שנים נעשה הניסיון הנואל לדה-לגיטימציה למתנגדי תהליך אוסלו, באמצעות קישורם לרצח. הנה, בגיליון האחרון של "הדף הירוק" הופיעה קריקטורה של ארנון אבני ובה נראית כתובת על הקיר "לבני תחלק את ירושלים", ומישהו רואה זאת ואומר: "אהה, שלום חבר!". הרי רק לפני שבוע ויתרה ציפי לבני על הקמת קואליציה, כיוון שלא רצתה להתחייב שלא לחלק את ירושלים. ועדיין אמירה זו אינה לגיטימית?! עדיין היא מתוייגת כסיסמת הסתה?!

הדה-לגיטימציה הזאת היא אקט אנטי דמוקרטי, שמטרתו – סתימת פיות והשתלטות אלימה על השיח הציבורי. מטרתו של יגאל עמיר, בהיתלותו באילנות הללו ברורה: השגת לגיטימציה. אלה המשתמשים בדבריו כקרדום לחפור בו, משתפים עמו פעולה. דווקא היום, כאשר כוחות הטירוף הכהניסטי מרימים ראש, יד, אלה ואבן, יש בכך סכנה חמורה.

* הפורטל לצדק חברתי bsh