"הפודל של פרס", כינה יצחק רבין את יוסי ביילין, באחד משיאי העימות בין שני המנהיגים, כאשר יוסי ביילין היה הבולט בין "נערי פרס". האמת היא, שעל אף המראה וטון הדיבור ה"לפלפיים" - אם יש בישראל פוליטיקאי הראוי פחות לתואר "פודל" זהו יוסי ביילין. לא היה אדם, בשני העשורים האחרונים, שהשפיע על דרכה של מדינת ישראל ועל מדיניותה כמו יוסי ביילין. בחכמה ובעורמה הוא הצליח להפוך דעה של מיעוט שולי לדרכה הרשמית של מדינת ישראל, ולהביא לכך שממשלות ישראל יישמו דרך זו. הטרגדיה של יוסי ביילין, היא הטרגדיה של מדינת ישראל – דרך זו הוכחה כאסון. במבחן התוצאה, דרכו של יוסי ביילין הביאה לתוצאות הפוכות בתכלית מיעדן – תחת שלום עם הפלשתינאים שיוביל לקץ הסכסוך וישים קץ לשפיכות הדמים, מצאנו עצמנו בתוך מסכת של שפיכות דמים חמורה בהרבה מאי פעם בעבר, שגבתה אלפי הרוגים במתקפות טרור קשות. היום ברור לכל מי שאינו מתעקש לרמות את עצמו, שהדרך הביילינית התבססה על הנחות שגויות בתכלית. ביילין האמין ומאמין, שסיום הסכסוך הישראלי פלשתינאי הוא בהישג יד, וכדי להשיגו על ישראל לסגת מן השטחים. כל כך פשוט. המציאות הוכיחה, שהסכסוך נובע מאי נכונותם של הפלשתינאים לקבל את קיומה של מדינה יהודית בא"י, ולכן כל תמרוני השלום שלהם הם טקטיקה שנועדה להחליש את ישראל ולקרב את קצה. לכן, כל נסיגה ישראלית משטחים אלה או אחרים, הפכה את השטח אותו עזבנו בסיס לטרור ותוקפנות נגד ישראל.
יוסי ביילין הוא אידאולוג והוגה דעות מדיני, אך לא בזה ייחודו. מאז מלחמת ששת הימים היו מי שהטיפו לדרך הזאת, הם קדמו לביילין ובניגוד אליו הם הציגו את הדרך הזו במלואה ללא כחל ושרק. ייחודו של ביילין הוא הפרקטיקה של פעילותו כפוליטיקאי וכמדינאי. ניתן לתמצת פרקטיקה זו במשפט קצר אחד: המטרה מקדשת את כל האמצעים. האמצעים בהם נקט ביילין הם עורמה וכחש, חתרנות ושיבוש סדרי הממשל והדמוקרטיה.
במישור האישי, יוסי ביילין הוא אדם נקי כפיים. בעידן קצב, אולמרט והירשזון, די בכך כדי שהאיש ייחשב פוליטיקאי הגון וישר, כפי שהספידו אותו מכל עבר לאחר הודעתו על פרישה מן החיים הפוליטיים. אבל הגינות, יושר ואתיקה פוליטית רחוקים ממנו ת"ק פרסה.
שעה שחבריו של ביילין לרעיון ולדרך הפוליטית פעלו במסגרת "שלום עכשיו" ומפלגות כר"צ ושל"י, ביילין בחר לפעול במפלגת העבודה, שדרכה המדינית היתה רחוקה מאוד מדרכו, כמקורבו ואיש סודו של יו"ר המפלגה, מי שנחשב ל"נץ טורף", שמעון פרס. ביילין חיבק את פרס, הקיף אותו באנשיו, והשפיע עמוקות על עמדותיו, שהתיוננו בהדרגה. ביילין עצמו תמיד היה באגף היוני ביותר במפלגת העבודה, והשפיע כמנהיג חוג "משוב" וכאיש "השישיה" ואח"כ "השמיניה", אך הקפיד שלא לחשוף את השקפותיו במלואן. תמיד שמר על קשר עין עם הקונסנזוס, וכך הצליח להשפיע עליו ולהזיז אותו בהדרגה.
יוסי ביילין, יחד עם חברו חיים רמון, רקם והוביל את התרגיל המסריח, אחת מנקודות השפל של הפוליטיקה הישראלית. שעה שמפלגת העבודה היתה חברה בממשלת אחדות לאומית, הם רקמו עסקה מושחתת עם אריה דרעי וש"ס ועם יהדות התורה, להפלת הממשלה והעלאתו של שמעון פרס לשלטון. ברגע שדומה היה שהעסקה הבשילה, ביימה מפלגת העבודה משבר ממשלתי מלאכותי ("התשובות לשאלות בייקר") וגרמה לנפילת הממשלה בהצבעת אי אמון. בסופו של דבר התרגיל נכשל, פרס לא הצליח להקים את הממשלה, אולם בניסיון הנואש להעלותו לשלטון, חבורת התרגיל המסריח קנתה בשוחד פוליטי עריקים מן הליכוד, כמו אברהם ("אברשה, חזור הביתה") שריר, יצחק מודעי ואחרים, שהתחייבו לתמוך בפרס.
יוסי ביילין הוא האסטרטג של הברית בין השמאל לחרדים, שנועדה מצד אחד לפגוע בציונות הדתית ולנקום בה על מפעל ההתנחלות שהובילה, ומצד שני להבטיח תמיכת החרדים במדיניות היונית של מפלגת העבודה, תמורת כניעה לחרדים בענייני דת ומדינה. החרדים לא מילאו את חלקם, אולם אחד המחירים של הברית המפוקפקת הזאת היתה שיתוף הפעולה בהשתלטות החרדים על הרבנות הראשית. מועמדים לגיור וגרים ומסורבות הגט הם רק חלק מקורבנות הברית המושחתת הזאת.
לאחר עליית מפלגת העבודה לשלטון, ב-1992, מונה ביילין לסגן שר החוץ. בתפקיד הזוטר הזה, השפיע ביילין על המציאות הישראלית יותר מאשר ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס. הוא ניהל ערוץ מדיני פרטיזני, מאחורי גבם של ראש הממשלה ושר החוץ וללא ידיעתם, עם בכירי אש"ף, שעה שהחוק הישראלי אסר על מפגשים עם אש"ף. בכל קנה מידה דמוקרטי, מעשה זה הוא פוטש לכל דבר, וניתן להשוותו לסגן שר ביטחון שיורה ליחידות הצבא לצאת למלחמה, על דעת עצמו. בערמומיות הוא טווה את הסכם אוסלו, ובהדרגה שיתף בסוד את שר החוץ ואת ראש הממשלה, שהצטרפו אליו בדיעבד וחתמו על ההסכם שרקם.
על טקטיקת ההונאה של ביילין בשיווק דרכו לציבור הישראלי, ניתן ללמוד מקטע הראיון הזה, מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו:
ביילין: תשאל אותי אם אני שלם, אגיד לך שלא. מה, זה מאה אחוז בטוח? אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט. והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש: כלומר?
ביילין: המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלשתינאית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינאים לטעון: אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה.
תירוש: ואז מה?
ביילין: אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור - זה הסדר זמני, ועם כל הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו. אם נראה שרמת האלימות לא יורדת, לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים.
"מעריב" 26.11.93, ראיין אברהם תירוש.
כידוע, הסכם אוסלו הוביל לגלי טרור חסרי תקדים. הרחוב הישראלי נשטף בדם. ביילין כבר היה במקום אחר לגמרי. ביילין ידע שאין תוחלת לאוסלו, והוא רץ להרפתקה הבאה – הסכם ביילין-אבו מאזן.
גם כאן ניהל סגן השר מדיניות פרטית משלו, מאחורי גבם של שר החוץ וראש הממשלה ולא בידיעתם, ובניגוד לתהליך אוסלו, אותו רקם. אוסלו עשה את שלו, אוסלו יכול ללכת. ביילין מוביל הסכם קבע.
במו"מ עם אבו מאזן הרחיק ביילין לכת הרבה מעבר לעמדות הממשלה וראשה – הוא הציע נסיגה מבקעת הירדן, לה נשבע רבין אמונים עד יומו האחרון, ולראשונה הוא הגה את רעיון "חילופי השטחים". משמעות הרעיון, הוא הסכמה ישראלית לתביעה הערבית לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, שמשמעותה – קבלת עמדתם שמלחמת ששת הימים לא היתה מלחמת מגן, ולכן אין לישראל זכות לספח לתחומה שטחים שכבשה בה. ביילין הבין שאין אפשרות מעשית לסגת מגושי ההתיישבות עתירי התושבים, והציע לרבע את המעגל – לקבל את העיקרון של נסיגה מלאה בלי לעקור את גושי ההתיישבות הגדולים, באמצעות מסירת שטחים ריבוניים בתוך הקו הירוק (חולות חלוצה). בכך, לראשונה, הסכים מדינאי ישראלי לפתוח לדיון את תוצאות מלחמת העצמאות. מה הפלא, שהפלשתינאים קפצו על התקדים הזה כמוצאי שלל רב?
ביילין אמור היה להציג את ההסכם ליצחק רבין בשבוע שלאחר הרצח. אין ספק שרבין היה משליך אותו מכל המדרגות. הרי ההסכם שרקח ביילין עם הפלשתינאים היה מנוגד בתכלית לתכנית הסדר הקבע של רבין. את תכניתו להסדר קבע הציג רבין בפני הכנסת, בנאומו האחרון לפני הרצח, בדיון בכנסת על הסכם אוסלו ב' (5.10.95): "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".
ביילין ידע זאת, אך אחרי הרצח לא חדל לדבר על ההחמצה הגדולה; אלמלא הרצח היה רבין מקבל את ההסכם וההיסטוריה היתה משתנה... כאשר ביילין הציג את ההסכם לשמעון פרס, אפילו פרס דחה אותו על הסף.
יש לציין שאבו מאזן התנער מההסכם עם ביילין והכחיש אותו. ביילין, לעומתו, עשה לו נפשות. הדרך בה שיווק את התכנית היא התגלמות הבייליניזם. בתחום ההתיישבות, הוא הציג את הישגו הגדול: "רוב המתנחלים ישארו בישראל". לא רוב ההתנחלויות, אלא רוב המתנחלים. הוא החל בסדרה של מפגשים ומגעים עם פוליטיקאים ואישי ציבור מן הימין, למשל ח"כ מיכאל איתן, וניסה לרתום אותם לעגלת ההסכם שלו, בהציגו את ההישג הגדול, כביכול. הוא עבר בהתנחלויות וניסה לשווק גם שם את ההסכם. ההסכם לא דיבר במפורש על עקירת יישובים, והוא טען שמתנחלים שירצו בכך יוכלו להמשיך לחיות במדינה הפלשתינאית.
בנושא ירושלים הציג ביילין פתרון יצירתי במיוחד. ירושלים השלמה תישאר בידי ישראל, אך ישראל תיסוג מאבו-דיס שבקרבת ירושלים, הפלשתינאים יציגו אותה כחלק מאל-קודס, ושם יקומו הפרלמנט ומוסדות השלטון הפלשתינאיים. כך הוא הציג את נושא ירושלים בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלשתינאים* רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף (ע' 210)... הפיתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים" (ע' 217).
כמובן שלא היתה לפלשתינאים כל כוונה להסכים לכך, ולא בכדי התנער אבו מאזן מההסכם. יוסי ביילין ידע, כמובן, שאין סיכוי שהפלשתינאים יקבלו זאת. אך בהסכם שב ביילין וקידם את ישראל לעבר עמדתם של הפלשתינאים. הוא הגה רעיונות יצירתיים, העביר אותם לפלשתינאים, והרעיונות האלה הפכו בהמשך הדרך לנקודת מוצא במו"מ, נקודת המוצא לוויתורים ישראליים נוספים.
ביילין עצמו לא חדל לדהור. בהיותו שר המשפטים בממשלת ברק, כשזו עוד נשבעה אמונים לשלמות ירושלים, הוא החל לקדם את רעיון הנסיגה מ"השכונות המרוחקות" של ירושלים. לכאורה, העיר העתיקה וירושלים בגבולותיה המוניציפליים בתקופת השלטון הירדני ישארו בישראל, והנסיגה תהיה רק מהשכונות המרוחקות שסופחו אחרי מלחמת ששת הימים.
כזכור, אהוד ברק הציע בקמפ-דיוויד נסיגה כמעט מוחלטת, "חילופי שטחים" (כלומר נסיגה מאזור חולות חלוצה בנגב) וחלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה. כזכור, הפלשתינאים דחו זאת על הסף. לאחר הוועידה הודיע ברק שהפך כל אבן כדי להגיע לשלום וחשף את פרצופו האמיתי של ערפאת. למחרת נאם השר יוסי ביילין והבהיר שברק עוד לא הפך כל אבן, יש עוד אבנים להפוך...
לאחר פרוץ האינתיפאדה, תחת אש וטרור, סמוך לבחירות, ניהל ביילין בשם ממשלת ברק את המו"מ בטאבה. במו"מ זה, לראשונה, שבר את הטאבו על "זכות" השיבה. כמובן שגם בטאבה הפלשתינאים דחו את הוויתורים הישראלים, אותם כינה דחלאן "חרטא ברטא". ביוזמת ז'נבה שב וניסח ביילין את הוויתורים הללו, כולל בנושא "זכות" השיבה. וכמו בנושא ירושלים, הוא משווק לציבור את "הישגו" – ויתור פלשתינאי, כביכול, בנושא זכות השיבה.
לאורך רוב הקריירה הפוליטית שלו, יוסי ביילין דבק במפלגת העבודה, גם כאשר עמדותיה היו רחוקות משלו. הוא הסביר זאת תמיד, בכך שרק במפלגה הגדולה ניתן להשפיע באופן מעשי. דווקא לאחר שאימצה את דרכו, פרש ביילין ממפלגת העבודה. למה? כיוון שלא נבחר בפריימריס במקום ריאלי. זו האתיקה הפוליטית של ביילין.
ועוד ניתן ללמוד על האתיקה הציבורית של ביילין, ממאמרו של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" (30.10.08): "ביילין הפוליטיקאי הקים עמותה, ECF שמה, הקרן לשיתוף פעולה כלכלי. מאחורי השם הסטרילי הזה מתקיים ארגון שממומן על ידי מדינות זרות, ומקדם, לפעמים בגלוי לפעמים בחשאי, את מימוש חזונו המדיני".
השבוע הודיע ביילין על פרישתו מהחיים הפוליטיים והליכתו לעולם העסקים. אין ספק, שבעסקיו חובקי העולם, ימשיך ביילין ללא לאות לקדם את מטרותיו המדיניות. ביילין חש שמיצה את יכולת השפעתו במערכת הפוליטית, והוא מאמין שכאיש עסקים יוכל לעשות כן ביתר הצלחה. למרבה הצער, לא נשתחרר מהר כל כך מפגיעתו הרעה של יוסי ביילין.
* ביילין איית בספרו "פלסטינים", אך אני מעדיף לשמור על איות אחיד במאמר.
* "שווים", "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
