הבלוג של אורי הייטנר

אני מודה ומתוודה, נשביתי בקסמו של ברק אובמה. בדרך כלל, איני מתחבר לכריזמה. שמעתי על הכריזמה של נתניהו, של שרון, של עזר ויצמן, של חיים רמון ואחרים, אך אני מודה שהם אף פעם לא הלכו עליי קסם. ברק אובמה, לעומת זאת – כן. הוא מקרין מנהיגות, מקרין תחושה שאם ההגה יהיה בידיו הוא יהיה בידיים טובות. הוא יוצר תחושה שיש על מי לסמוך.

אובמה מגלם מסר של חדשנות ושינוי, לעומת הניאו שמרנות השלטת בארה"ב בעשור האחרון, והמסרים שלו – אחריות חברתית, אחריות לבריאות, יתר שוויון, יתר סולידריות וכד' חשובים מאוד לא רק לארה"ב אלא גם כמסר לעולם כולו (אם כי יש להניח שאחרי משבר הקפיטליזם, גם מקיין, אם יהיה נשיא, לא ידבק בפונדמנטליזם קפיטליסטי, אלא בקפיטליזם נאור. הרי בוש עצמו הזרים 700 מיליארד דולאר למשק, כדי להצילו, ואף הלאים את הבנקים. מי היה מאמין...).

בעצם בחירת אדם שחור לתפקיד הרם ביותר בעולם, גלום מסר חשוב ביותר לאנושות – מסר של שוויון ערך האדם, של שוויון בין הגזעים, של שוויון הזדמנויות. מסר זה חשוב במיוחד לנו, היהודים, העם שסבל יותר מכל עם אחר מגזענות.

כמובן שאותי מעניין במיוחד היחס לישראל. בעניין זה איני רואה הבדל מהותי בין אובמה למקיין – אני מאמין באמת ובתמים ששניהם ידידי ישראל, שניהם אוהבים את ישראל ושניהם מחוייבים לברית עם ישראל. עם זאת, אני מעריך ששניהם, לצערי, לא יהיו ציונים יותר מראש ממשלת ישראל...

לפני חודשים אחדים התרוצצו באינטרנט מיילים שניסו להציג את אובמה כבן ברית של האסלאם הקיצוני – קמפיין שהתבסס על שמו האמצעי של אובמה – חוסיין. היה זה קמפיין דוחה, נמוך וגזעני, המעורר שאט נפש.

בקיצור, יש כל הסיבות לרצות שברק אובמה יבחר לנשיאות ארה"ב.

ואף על פי כן, אני מעדיף לראות את מקיין בתפקיד.

מדוע?

האתגר הגדול ביותר המוצב היום בפני האנושות, הוא האיום האיראני. איראן, מעצמת העל של הקנאות האיסאלמית, היא איום בסדר גודל של האיום ההיטלריסטי באמצע המאה שעברה. איראן עם פצצת אטום, כמוה כגרמניה הנאצית עם פצצת אטום.

נשיא ארה"ב הוא האדם שצריך להוביל את מלחמת בני האור בבני החושך, המלחמה של האנושות הנאורה נגד איראן ומה שהיא מייצגת.

ברק אובמה מקדם אג'נדה של פייסנות צ'מברליינית כלפי איראן. גישת צ'מברליין ("הבאתי שלום בדורנו", אחרי הסכם מינכן) הובילה לאסון הגדול ביותר בתולדות האנושות.

מי שלא למד ולא הפנים את לקחי המאה ה-20, אינו ראוי להנהיג את העולם החופשי במאה ה-21.

* הפורטל לצדק חברתי bsh

מי שתוקף חיילים ואנשי כוחות הביטחון, מיידה בהם אבנים, פוצע אותם; מי שמתייחס לצה"ל כאל אויב, הופך את עצמו לאוייב של צה"ל ושל מדינת ישראל. מי שפוגע בחיילי צה"ל – בוגד במולדת, הוא גיס חמישי לכל דבר. כך יש להתייחס למחנה הטירוף שבשולי הימין הקיצוני.

ההתעמרות של אותם שוליים בערבים, היא התנהגות בלתי מוסרית, בלתי אנושית ובלתי יהודית, המטילה כתם על העם היהודי.

את הנזק הגדול ביותר גורם מחנה הטירוף למפעל ההתנחלות ביש"ע. הנזק התדמיתי נורא ואיום – הוא עלול להפוך את כל ציבור המתיישבים למצורע בעיני הציבור הישראלי לגווניו השונים. אם כך תצטייר ההתיישבות ביש"ע בעיני הציבור, גם אנשים המתנגדים לנסיגה יתנו ידם לעקירת היישובים, כדי שלא יהיה במדינת ישראל חבל שזו דרכו. אך הנזק התדמיתי אינו העיקרי. בראש ובראשונה מדובר בנזק מוסרי.

מי שיכול למנוע את המעשים האלה ומשתמט מכך, בשל פחדנות או בשל כל סיבה אחרת, הופך שותף לאחריות, ולא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם.

רוב מניינו ובניינו של הציבור ביש"ע, הוא ציבור ציוני לעילא ולעילא. רוב המתיישבים הם מלח הארץ במובן הכי אמיתי והכי בסיסי של המילה – אזרחים טובים, אנשים טובים, חיילים טובים, מתנדבים למען הקהילה ולמען החברה הישראלית, אנשים מוסריים וערכיים ממדרגה ראשונה. אך גם תפוח רקוב אחד עלול להרקיב את המיכל כולו.

לכן, חובתו של הציבור ביש"ע ובעיקר של הנהגתו, להתעלות מעל ההבלים הילדותיים של אל תגידו בגת, אל תכבסו את הכביסה המלוכלכת בחוצות אשקלון; על הציבור והנהגתו להוקיע ולהקיא את האנשים האלה. על הנהגת יישובי יש"ע לעמוד בראש הקוראים לממשלת ישראל וכוחות הביטחון לנקוט יד הרבה יותר קשה, כדי לשים קץ להפקרות הזאת.

חסלו את מחנה הטירוף, ולא – מחנה הטירוף יחסל אתכם. 

 "בשבע"

הצעת החוק של שלי יחימוביץ', לפיה יש להגביל את שכר הבכירים במשק על מנת להקטין את פערי השכר, מעוררת סערה והתנגדות עזה. טענתם של המתנגדים עקרונית – אל לה למדינה להתערב בהתנהלותו של השוק.

באוקטובר 2008, כדאי מאוד למתנגדי החוק למצוא טיעון, נימוק או תרוץ טוב יותר. כאשר הממשל השמרני ביותר בארה"ב, ממשל בוש, מלאים את הבנקים וכל המדינות המתועשות מתערבות באופן מאסיבי בנעשה בשוק, צריך להיות תמהוני כדי לקבל טיעון כזה, ושרלטן כדי להשמיע אותו. כנראה שיש סיבות אחרות למתנגדי החוק. הסיבות להתנגדות נעוצות, כנראה, בכיס.

הצעת החוק של שלי יחימוביץ' היא מינימליסטית ומתונה מאוד. יחימוביץ' מציעה להגביל את שכר הבכירים בחברה כך שלא יהיה גבוה מפי 50 מהשכר הנמוך ביותר באותה חברה.

מעבר לכותרות, כדאי לבחון את ההצעה במספרים של ממש. בחברה שהשכר הנמוך ביותר של עובדיה הוא 4,000 ש"ח, יוכל המנהל או בעל השכר הגבוה ביותר להשתכר 200,000 ₪ לחודש. איזה צורך יש לאדם ב-200,000 ₪ לחודש, מעבר לרדיפת בצע לשמה, איני מבין. אולם מי שמתנגדים להצעת חוק המאפשרת פערים אסטרונומיים כאלה, אך שוללת פערים גדולים יותר, הוא מי שרוצה בפערים בלתי מוגבלים. זו כבר חזירות של ממש. שהרי אם החברה יכולה לשלם רבע מיליון ₪ לבכיר שבה, איזו סיבה שהיא תשלם לעובדיה שכר עוני של 4,000 ₪. אדרבא, מוטב להעלות את שכר העובדים, ובלינקג' שהחוק מציע, ניתן יהיה להעלות כתוצאה מכך גם את שכר הבכיר. אך מתנגדי החוק אינם מוכנים לכך; אין הם מוכנים להעלות את שכר העובדים הזוטרים, כיוון שהם חושקים את הכסף כדי לחטוף עוד ועוד, להתעשר ללא הגבלה. אני מציע לשלי יחימוביץ' לשנות את שם החוק, ולכנותו החוק לריסון החזירות.

הצעת החוק של שלי יחימוביץ' מתונה מאוד. מה ניתן להסיק ממתינותה של ההצעה? ראשית, שח"כ יחימוביץ' פועלת בשיטה ריאל פוליטית; נמנעת מהצעה שאין לה סיכוי להתקבל, אלא פועלת במסגרת האפשרויות הריאליות לגבש רוב בכנסת.

אך אני רואה סיבה נוספת למתינות. מן הסתם, שלי יחימוביץ' אינה שוללת את השוק החופשי. הטענה הדמגוגית, כאילו מי שאינו מתיישר עם הקו האולטרה קפיטליסטי הקיצוני ביותר רוצה להביא אותנו לצפון קוריאה או קובה, שקרית וחסרת שחר מיסודה. השוק החופשי הוא מבורך, יש לקיים אותו לטפח אותו, כיוון שהוא המנוע של הצמיחה הכלכלית, שבלעדיה לא תתכן רווחה חברתית. הסוציאל-דמוקרטיה היא דרך שלישית בין שתי הקיצונויות: שוק חופשי פרוע או משק ציבורי / לאומי טהור. הסוציאל דמוקרטיה מציעה מדינת רווחה, המקיימת שוק חופשי, אך מבטיחה מידה סבירה של שוויון, צדק חברתי ורווחה לאזרחיה.

הצעת החוק הזו יוצאת מנקודת הנחה שיש לקיים את השוק החופשי, חרף חוסר הצדק שבו (ופערי שכר ביחס של 1:50 הם עוול לשמו), אך על המדינה והחוק לרסן אותו; לרסן ולהגביל את החזירות.

* הפורטל לצדק חברתי bsh