הבלוג של אורי הייטנר

"בלי גבול, אין גבול לשום דבר", כתב אהוד בנאי באחד משיריו היפים, וצדק. מאז מלחמת ששת הימים, כלומר לאורך למעלה משני שליש מתקופת קיומה של המדינה, אין לישראל גבול ברור, בגבולה המזרחי, הארוך ביותר, וזו בהחלט בעיה. תקופות לא קצרות כך היה גם בגזרות אחרות. רבים מצביעים על עובדה זו כבעיה שהשפעתה על כל תחומי חיינו רעה ומזיקה. רק לאחרונה אמר זאת אהוד אולמרט בראיון החג שלו ל"ידיעות אחרונות" בו קרא לסגת מכל השטחים. אולי זה התירוץ שלו להתנהלותו האישית והציבורית, שאינה יודעת גבולות.

בין ישראל לסוריה יש גבול. המוסד העליון של הדמוקרטיה הריבונית הישראלית, כנסת ישראל, קבע ברוב גדול את הגבול, כאשר החיל את ריבונות המדינה על הגולן, ב-14.12.81. זה לקח הרבה יותר זמן מן הדרוש, דחייה מיותרת של 14 שנים מאז שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות בו, אך מאז חלפו כבר 27 שנים. ואחרי 27 שנים, יש עדיין גורמים, המדברים גבוהה גבוהה על דמוקרטיה, על שלטון החוק, על כיבוד ההחלטות הדמוקרטיות, על הצורך בגבול וכו', אך אינם חדלים לנסות להתנקש בריבונות, לצפצף על החלטת הכנסת ועל החוק, לכרסם במעמד הגבול ולהביא לנסיגה מהגולן.

בגיליון ערב יום הכיפורים של "מעריב", הוקדש מוסף מיוחד ל"מצעד ההחלטות" – 49 אנשי אקדמיה קיבלו רשימה של 100 החלטות שהתקבלו בישראל מאז מלחמת יום הכיפורים, וכל אחד התבקש לדרג את עשר ההחלטות הטובות ביותר בעיניו, ואת עשר הגרועות ביותר. לכאורה, אמורה הרשימה להיות מאוזנת מבחינה פוליטית בהרכבה, ואכן יש בה ביטוי למגוון רחב של דעות. אולם למעשה, ההרכב לחלוטין אינו מאוזן – רובו הגדול מבטיח מראש שהתוצאה תתאים להשקפת עולמם של עורכי המוסף.

אולי הביטוי הבולט ביותר לדמות ההרכב, הוא הצבת הסכם אוסלו במקום השני בדרוג ההחלטות הטובות. מעבר לוויכוח האידיאולוגי והעקרוני, ברור שבמבחן התוצאה מדובר בכישלון מוחלט – במקום לקרב את ישראל לשלום עם הפלשתינאים, הביא ההסכם למציאות של טרור נורא, שלא היה כמותו קודם מעולם, שהביא לאלפי הרוגים ישראליים. אולם כאשר ה"שלומיזם" הוא דת – העובדות אינן יכולות להשפיע על האמונה. וההסכם האומלל הזה מוגדר כהחלטה השניה בטיבה...

אחת ההחלטות שהוצבה בידי המדרגים היתה חוק הגולן. התפלגות הקולות בין משתתפי הסקר, הציבה את ההחלטה מצד אחד במקום ה-42 בדרוג ההחלטות הטובות, אך במקום ה-14 (!) בדרוג ההחלטות הרעות.

מה שמעניין יותר מהדרוג, הוא ההסבר על החוק בידי המערכת: "חוק הגולן – 1981. בהליך חפוז הועבר 'חוק הגולן' בשלוש קריאות באותו יום. למחטף תרמה התנהלות המערך: מפלגת האופוזיציה נקרעה בין עמדתה כי החוק יסכל משא ומתן עתידי עם סוריה, לבין אהדתה ההיסטורית למתיישבים – ולכן החרימה את הדיונים. על אף שבציבור התקבע הכינוי 'חוק סיפוח הגולן', למעשה החוק רק קובע כי 'המשפט, השיפוט והמנהל של המדינה יחולו בשטח'". דומני שניתן להכניס את הטקסט ההזוי הזה לספר השיאים של גינס – כמה שטויות ניתן לדחוס ב-55 מילים. אגב, ההגדרה אמורה להציג את העובדות, לא להביע דעה.

הליך העברת החוק בכנסת היה מהיר – החלטת ממשלה והצבעה בשלוש קריאות בכנסת בתוך שעות ספורות. מהירות המהלך נבעה משיקול דעת מדיני נבון של בגין, ראש הממשלה שהביא את החוק להצבעה. בגין ידע שהעולם ובפרט הממשל האמריקאי מתנגד נחרצות להחלת הריבונות הישראלית על הגולן. הוא ידע שהעברת החוק בנוהל רגיל וממושך, יחשוף את ישראל ללחצים כבדים וממושכים, לאיומים ולעיצומים, וילובה בהפגנות של "שלום עכשיו" וגורמים מסוג זה, ואולי המהלך יתמסמס. לעומת זאת, אם התהליך יעבור במהלך מהיר, המתנגדים מבית ומחוץ ימחו במשך ימים אחדים, אך המחאה תדעך, החוק יהיה עובדה והמציאות תשתנה. היה זה מהלך מנהיגותי ומדיני מזהיר. אך "מעריב" מגדיר באובייקטיביות נפלאה את המהלך כ"חפוז", כ"מחטף".

גם הצגת עמדת המערך רחוקה מן האמת ומוטה על פי השקפת העורכים / המנסחים. את ההתלבטות במערך הם מציגים כהתלבטות בין עמדה מדינית לסנטימנט אישי. האמת היא שרוב חברי מפלגת העבודה תמכו בריבונות ישראל על הגולן והם אף אלה שהובילו את לובי הגולן שפעל למען החלת החוק. עם זאת, היו במפלגה מתנגדים חריפים – מפ"ם והזרם היוני במפלגת העבודה. כדי להמנע מפיצול מביך של הסיעה בנושא כל כך מרכזי, הם מצאו מוצא נוח – החליטו להחרים את ההצבעה, במחאה על הדרך הלא מקובלת של תהליך קבלת ההחלטות המהיר. עובדה זו לא מנעה את הפיצול, אלא אף החריפה אותו – רוב הח"כים של המערך אכן נעדרו מההצבעה, חלקם תמכו וחלקם התנגדו. מכל מקום, גם אילו כל המערך היה מצביע נגד, היה רוב ברור לחוק.

האיוולת הגדולה והמכעיסה ביותר היא הטענה השקרית כאילו אין המדובר בסיפוח אלא "רק" בהחלת השיפוט, המשפט והמנהל.

מהו סיפוח שטח למדינה? החלת השיפוט, המשפט והמנהל של המדינה על אותו שטח.

מדינת ישראל קמה בתוקף החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947, כפי שמצויין בהכרזת העצמאות. לכן, כל השטחים שמחוץ לגבולות החלוקה היו שטח כבוש, הוגדרו כ"שטחים מוחזקים" והיו תחת ממשל צבאי, בניהול של מושלים צבאיים.

ב-29.9.48 חוקקה מועצת המדינה הזמנית את "פקודת שטח השיפוט והסמכויות", שנועדה לספח למדינה אותם שטחים. הסעיף הראשון בהחלטה קבע: "כל חוק החל על מדינת ישראל כולה ייראה כחל על כל השטח הכולל את שטח מדינת ישראל וגם כל חלק מא"י אשר שר הביטחון הגדיר אותו במנשר כמוחזק על ידי צה"ל".

כן, גם כאן המילה סיפוח אינה מופיעה. בניגוד לגולן – הכנסת לא סיפחה אותם שטחים, גם לא הממשלה. הם סופחו בצו של שר הביטחון. אגב, הסיפוח היה רטרואקטיבי, כך שהחוק הישראלי חל על אותם שטחים החל ב-15.1.48. לפי "מעריב" ירושלים המערבית, לוד ורמלה, יפו ושטחים נרחבים בגליל ובנגב אינם מסופחים לישראל, "רק" נקבע שהחוקים החלים על ישראל כוללים שטחים אלה...

על פי "מעריב" גם ירושלים אינה מסופחת לישראל. ירושלים סופחה בצו של שר הפנים באותם ימים, משה חיים שפירא. את הסמכות להחלטת השר הוא קיבל מהחלטת הכנסת ב-27.6.67 לפיה: "המשפט, השיפוט, והמינהל של המדינה יחולו על כל שטח של א"י, שהממשלה קבעה בצו". הצו של שפירא החיל את "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה" על מזרח ירושלים. האם גם זה אינו סיפוח?

תוקפו של חוק הגולן חזק יותר מהסיפוחים הקודמים, מאחר והוא התקבל בחוק מיוחד של הכנסת.

למה המילה "סיפוח" אינה מופיעה בחוק? מנחם בגין שנשאל על כך, השיב שהוא שולל את המילה "סיפוח". "אתה מספח אליך מה שאינו שייך לך", אמר בגין. "הגולן הוא שלנו, ואיך אנו יכולים לספח מה ששייך לנו?" ואכן, עיקר נאומו של בגין, בהציעו את החוק לכנסת, עסק בהיות הגולן יהודי וישראלי, חלק בלתי נפרד מא"י.

בספר "הכל פוליטי" – לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, מאת ד"ר עמוס כרמל, ספר המצטיין ברמה גבוהה ביותר של מהימנות ודיוק, נכתב בערך "סיפוח", בין השאר: "הביטוי המשפטי הישראלי לסיפוח הוא 'החלת המשפט, השיפוט והמינהל' של המדינה על שטח נדון" (ע' 838). בהגדרת השטחים שסופחו לישראל, מזכיר הספר את החלטת הכנסת על חוק הגולן.

היחס השלילי של המדגם ב"מעריב" לחוק הגולן, מוכיח את חשיבותו. במקום השישי (!) בהחלטות הגרועות, דורגה הפסקת השיחות עם סוריה ב-2000. אגב, מי שהפסיק את השיחות היה דווקא אסד, שדחה את הצעת ברק בפגישתו עם קלינטון בז'נבה ב-26.3.00. אולם הביקורת היא על החלטתו של ברק. כזכור, ברק רצה לסגת מכל הגולן, ואף מעבר לגבול הבינלאומי, אך התעקש על רצועה בין 40-100 מ' לחוף הכינרת. הביקורת על ברק היא על כך שסרב לאפשר לסורים שליטה על החוף הצפון מזרחי של הכינרת.

אם אלה שזה רצונם רואים בחוק הגולן מכשול כל כך בעייתי, עמדתם מוכיחה את חשיבותו הרבה של החוק. ואכן, מעבר לעובדה שהגולן הוא אזור ישראלי אזרחי לכל דבר, בזכות החוק, החוק היה המסד לחוק המחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני. כדי שהסעיף אודות משאל עם יהיה תקף יש לחוקק חוק המסדיר את משאל העם. חוק זה יחוקק, קרוב לוודאי, מיד אחרי פגרת הקיץ, בשבועות הקרובים.

בין ישראל לסוריה יש גבול. גבול ריבוני, על פי החלטת הריבון. לאלה החותרים תחת החוק והמקעקעים את הריבונות – אין גבול. גם אמירת האמת אינה גבול בעבורם.

"שישי בגולן"

האלוהים של הדת הקפיטליסטית, הוא "היד הנעלמה". היד הנעלמה היא הכוח המבטיח שללא כל הכוונה של החברה, של הממשלה, של המדינה – בהתנהלות אוטונומית של הכלכלה, של העסקים, בסופו של דבר הכל יסתדר לטובה. השוק החופשי בנוי מפרטים שמטרתם היא מיקסום הרווח. כל אחד מושך לכיוון שלו, לצרכיו, לרווחיו, ואיכשהו הכל מסתדר, הרצון של כל פרט למקסם את הרווח גורם לצמיחה המשרתת את הכל. זאת האוטופיה הקפיטליסטית, שהצלחתה מותנית בכך שלא תהיה התערבות כלשהי של גורם ציבורי, בוודאי לא של המדינה, כיוון שכל התערבות כזאת עלולה רק לקלקל.

והנה, המשבר הכלכלי העולמי, משבר הקפיטליזם, בא דווקא כאשר הקפיטליזם היה בשיאו, כמעט בטהרתו. שום גורם ציבורי ומדיני לא ניווט את הכלכלה האוטונומית הזאת לידי משבר. היד הנעלמה כשלה, העניינים לא הסתדרו כמצופה מהם על פי החזון הקפיטליסטי. וקרש ההצלה היחיד של הכלכלה הוא... המדינה. ארצות הברית הקפיטליסטית, תחת הממשל הקפיטליסטי ביותר, משקיעה מאות מיליארדים בהצלת המשק ומדינות אירופה הולכות בעקבותיה... סוציאליזם בהתגלמותו.

כנראה שהתיאוריה הזאת לא כל כך מושלמת. היד הנעלמה נעלמת כשצריך אותה. רק המעורבות של המדינה עשויה להציל את המשק הקפיטליסטי. בתנועה הקיבוצית, המצויה בתהליך הפרטה, הקיבוצים העשירים ביותר נשארו שיתופיים. בעקבות זאת מסתובבת בקיבוצים אמירה שרק קפיטל יכול להחזיק את הסוציאליזם. כפרפרזה על משפט זה, ניתן לומר בעקבות המשבר הנוכחי, שרק סוציאליזם יכול להחזיק את הקפיטליזם.

תיאוריית היד הנעלמה פשטה את הרגל, ואולי מותר סוף סוף לחשוב עצמאית ולא לדקלם את כל הסיסמאות הקפיטליסטיות; מותר סוף סוף להיות קצת ספקנים, לא לקבל את התיאוריה הזאת כמדע מדוייק ולא להתייחס אליה כאל פרה קדושה.

שהרי את הקפיטליזם ניתן להציג גם בצורה אחרת לגמרי מתאוריית היד הנעלמה. הקפיטליזם מבוסס על רדיפת הבצע. כל אדם שואף להתעשר וכל רגולציה או מעורבות של הכלל בכלכלה עלולה למנוע מהפרט להשיג את מבוקשו – עוד כסף. הרדיפה המטורפת אחרי הבצע מביאה לתחרות פרועה, שבה מעט חזקים שורדים וחלשים רבים נושרים מן המשחק. בסופו של דבר קומץ של מולטי מיליארדרים מחזיקים ברוב הנכסים בעולם, הם שולטים בו, למעשה, והם מושאי ההערצה והחיקוי של הרבים. בין הקומץ הזה להמונים שנפלו, יש רבים המצויים באמצע, נמצאים במשחק של הקטנים וחולמים לעלות לליגת העל. בינתיים, החברה נהרסת על מזבח התחרות, האינדבדואליזם הקיצוני הופך לאגואיזם, ואת הסולידריות החברתית, החברות והאחווה מחליפים הניכור והאטומיזציה.

אז מה אתה מציע, ישאלו הנחמיה שטרסלרים? קובה? צפון קוריאה? שם טוב יותר?

אני, מטבעי, איש הדרך השלישית. אני שולל את הדמגוגיה המציגה דיכוטומיה בין חלופות קיצוניות; יש הדרך שלי ויש צפון קוריאה, מה עדיף?

קובה וצפון קוריאה הן בראש ובראשונה דיקטטורות ולכן הן פסולות מן היסוד. גם הדיקטטורה של סין פסולה, אף שתחת משטר האימים של המפלגה הקומוניסטית פועלת כלכלה קפיטליסטית לעילא ולעילא.

אך מעבר לשלילה המוחלטת של כל משטר דיקטטורי, האלטרנטיבה בה אני דוגל כלל אינה כלכלה מולאמת, ריכוזית, נשלטת בידי השלטון.

יש יתרונות רבים לשוק החופשי ויש לקיים אותו. השוק החופשי מעודד את היוזמה, את היצירתיות, את האחריות האישית – ערכים חשובים וחיוניים כשלעצמם, וחיוניים ביותר לצמיחה כלכלית.

יש לקיים שוק חופשי, אך השוק החופשי הוא כלי ולא מטרה, אין לסגוד לו ואין להעלות לו את החברה כקורבן.

את החברה ראוי לבסס על ערכים של צדק חברתי וסולידריות חברתית. מן הראוי שהערכים הללו יכוונו את הפרט, את הקהילה ואת המדינה. את הפרט – באכפתיות, בחברות, בעשיה למען הכלל, בדאגה לאחר, לחלש. את הקהילה – בהתארגנות למען החלשים, במעורבות שתבטיח שאיש לא יפול, שאיש לא יהיה תלוי רק במזלו ואף לא רק בכישרונו, אלא תהיה לו סביבה תומכת שתאפשר לו חיים בכבוד וכלים לצמיחה. את המדינה – שתתערב למניעת עוני, להבטחת חינוך, השכלה, תרבות ורווחה לכל, שתמנע פערים גדולים מידי ושתמנע בחקיקה ניצול ועושק.

כאשר שוק ההון והמערכת הבנקאית נקלעו למשבר, המדינה התערבה. אין מנוס מכך. האם איים גדולים וגדלים של עוני, של בערות, פערי ענק, מערכת בריאות קורסת – האם אלה אינם משברים שמחייבים התערבות המדינה?

מדינת רווחה, המבטיחה חיים בכבוד לכל אזרחיה, חינוך והשכלה ברמה גבוהה לכל, בריאות ורווחה לכל – זאת הדרך לקיים חברה צודקת. אין סתירה בין מדינת רווחה לשוק חופשי, אך השוק וערכיו אינם חזות הכל, אלא חלק מרכזי בחיי הכלכלה, המאפשרים צמיחה המכוונת לטובת הכלל.

****

יום הכיפורים הממשמש ובא הוא הזדמנות מצויינת לחשבון נפש חברתי. תקיעת השופר בצאת צום יום הכיפורים, נועדה במקורה לבשר על שנת היובל. בשנת היובל שוחררו כל העבדים, כל האדמות הוחזרו לבעלות הכלל וחולקו מחדש על בסיס שוויוני וצודק. שנת היובל היתה שנת האפס, שממנה השוק החופשי יכול היה להמשיך לפעול עד היובל הבא, אך עצם היובל נתן הזדמנות אמיתית לכל ולא איפשר למעטים ולחזקים להשתלט על הנכסים השייכים לכולם.

היובל במשמעותו המדוייקת אינו רלוונטי בימינו, אך את הרעיון שבבסיסו יש לאמץ – שלילה של חברה המתבססת על רדיפת הבצע, ומעורבות הכלל כדי להבטיח צדק חברתי לכל.

בספר דברים, פרק ט"ו, פרק העוסק במצוות חברתיות כמו השמיטה ועוד, נאמר: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך, באחד שעריך, בארצך, אשר ה' אלוהיך נותן לך, לא תאמץ את לבבך, ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון. כי פתוח תפתח את ידך לו; והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו".

מה פירוש "יהיה בך אביון"? איך אביון יכול להיות "בך", בפרט? או שאתה אביון או שאינך אביון. מפרש הרש"ר הירש (1808-1888 מנהיג האורתודוכסיה היהודית בגרמניה במאה ה-19): "'כי יהיה בך אביון' – יכול להיאמר רק לציבור. שהרי אי אפשר לומר ליחיד 'כי יהיה בך אביון'... וחובת הדאגה לעניים חלה על הציבור ועל היחיד כאחד, והיא תלויה בשניהם. ספק אם יש עוד מצווה הדורשת פעילות בו זמנית מתמדת של הציבור וגם של היחיד כמצווה זו של דאגה לעניים".

* הפורטל לצדק חברתי bsh

אם יש דבר שקוראי "חדשות בן עזר" אינם יכולים לחשוד בי, הוא אהדה לאהוד אולמרט או תמיכה בו. נהפוך הוא, אני רואה באיש ובשלטונו קטסטרופה לאומית.

יחד עם זאת, אני רוצה ללמד סניגוריה על אולמרט, באחד הנושאים בהם הוא נשפט לחומרה בידי הציבור; במשפט פופוליסטי ובלתי הוגן. כוונתי להאשמת אולמרט בהפקרת גלעד שליט, כביכול.

אין עם בעולם הרגיש כמונו לנושא השבויים ואין מדינה הפועלת כישראל למען שבוייה. לעתים יש כישלונות, כמו במקרה רון ארד, אך ספק אם מדינה כלשהי השקיעה אי פעם בניסיון לשחרר שבוי, כפי שישראל השקיעה בניסיונות להגיע אל רון ארד, לקבל מידע על גורלו.

הכישלון הנוגע לגלעד שליט הוא בעצם נפילתו בשבי. זהו כישלון נקודתי בקרב, שאין להאשים בו את הדרג המדיני. אולם התגובה על החטיפה היתה הולמת – מכה צבאית קשה ומעצר המוני של רבים מראשי חמאס. אף שהפעולה הזאת לא הצליחה להביא לשחרורו, היה בה מסר חשוב ומרתיע של "בעל הבית יכול להשתגע".

מאז החטיפה, סוגיית שחרורו של גלעד שליט ניצבת במקום גבוה מאוד בסדר היום של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה. העובדה ששליט לא שוחרר, נעוצה בדמות האויב המחזיק בו, והאשמת ישראל בכך היא הלקאה עצמית מיותרת.

הדרך הראויה לשחרר את שליט היא בפעולה צבאית. העובדה שהדבר לא נעשה היא כישלון. יתכן שזה כישלון מודיעיני – לא ידוע היכן הוא נמצא. יתכן שזה כישלון מבצעי – לא נמצאה דרך מבצעית להצליח בפעולת חילוץ. יתכן שזה כישלון מנהיגותי – אין לקברניטים אומץ לקבל את ההחלטה. רק במקרה השלישי האשמה היא בראש הממשלה, אך מאחר ואיננו יודעים את האמת, אין טעם להפנות אצבע מאשימה. 

עיקר הביקורת על אולמרט, היא על שלא עשה די כדי לשחרר את שליט בעסקת חליפין, ומכאן שלא אכפת לו מגורלו. סביב מסר זה נעשה קמפיין שלם, שביטוייו האחרונים הם סעודת השבי ההפגנתית מול ביתו בערב החג ומכתב הסופרים הקוראים לו "לשלם את המחיר".

הם אמנם לא פסקו שעליו לשלם "כל מחיר", אך זה המסר הסמוי בדבריהם. מי שאומר זאת בצורה הגלויה והבוטה ביותר, הוא העיתונאי חנוך דאום, שכמעט מידי שבוע מטיף בטורו ב"ידיעות אחרונות" לכניעה טוטאלית לכל דרישות חמאס. הנה ציטוט ממאמרו השבוע "אין מחיר גבוה": "בעיניי, המשא ומתן על שחרורו של גלעד צריך להיות בעל שני שלבים בלבד. שלב ראשון: לשמוע מחמאס מה הם רוצים. שלב שני: לתת להם את זה".

לא יאומן! משמעות הדברים היא שעל ישראל לחדול להיות מדינה, כיוון שמדינה אינה יכולה להתקיים אם היא נכנעת ללא תנאי לכל סחטנות. הרי גישה כזאת, משמעותה – עוד ועוד חטיפות, ועליית המחיר בחטיפות הבאות. למה רק שחרור אסירים? למה לא דרישות מדיניות? למשל, תמורת החטוף הבא – פירוק גדר הביטחון, תמורת האסיר שאחריו – נסיגה מבקעת הירדן וכן הלאה. למה לא?

אימוץ גישתו התבוסתנית של דאום, תביא למרחץ דמים. נכון, את שמותיהם של הישראלים שירצחו בידי המחבלים שישוחררו איננו מכירים, אך דמו של שליט אינו סמוק מדמם. יש לומר אמת – אנו נלחמים על קיומנו. במלחמה יש הרוגים, יש פצועים ויש גם שבויים. חיילים נהרגו בקרב בו נפל גלעד בשבי. מוות חמור שבי. נכון, חובתה של ישראל לפעול לשחרורו של שליט, אך לא בכל מחיר.

אין ספק שנעשו טעויות בטיפול בנושא גלעד שליט. למשל, אני סבור שכל עוד נשללים משליט זכויות השבוי והצלב האדום אינו מבקר אותו, על ישראל לאסור כל ביקורים אצל האסירים הביטחוניים בכלא (כן, ח"כ אורון יצטרך להתאפק ולא לבקר את ידידו, הרוצח הסדרתי ברגותי). אבל אף ממשלה לא תקבל את ההחלטה הזאת, כיוון שבית המשפט העליון יפסול אותה. ניתן היה להפעיל לחץ כבד יותר על חמאס, שאולי היה מביא לשחרורו. אבל הטענות על הפקרה מופרכות.

כאמור, האופציה העדיפה לשחרור שליט היא חילוץ בכוח. אם אין אופציה מעשית כזאת, אין מנוס מעסקת חילופין, וכל עיסקה כזאת טומנת בחובה סכנות ומחיר כבד. אולם איננו יכולים להרשות לעצמנו לשלם כל מחיר.

בידי ישראל למעלה מעשרת אלפים מחבלים כלואים. מדוע חמאס דורש לשחרר רק עשירית ממספר זה? כיוון שהוא מבין שאין סיכוי שהדרישה תיענה. המו"מ על שחרורו של גלעד קשה, ומחייב כושר עמידה. לכן, מן הראוי שדעת הקהל תחזק את כוח העמידה של ההנהגה, ולא להיפך, כפי שקורה היום. החשש שלי הוא דווקא מפני התקפלות של אולמרט, לקראת סוף כהונתו, ונכונות לעסקה שמחירה כבד מידי ומסוכן מידי, שעלול לעלות בחיי ישראלים רבים. אם תהיה התקפלות כזאת, יותר משתהיה זאת התקפלות בפני לחץ חמאס, תהיה זו התקפלות תחת לחץ דעת הקהל הישראלית, המגלה חוסר אחריות. האשמתו של ראש הממשלה בהפקרת שליט, היא ביטוי בוטה של חוסר האחריות הזאת.

* "חדשות בן עזר"