הבלוג של אורי הייטנר

פיגוע הטרור נגד פרופ' שטרנהל – גם אם נועד "רק" להפחיד ולפצוע וגם אם היה ניסיון כושל להתנקש בחייו, הוא פשע נתעב וחמור, המחייב את השב"כ והמשטרה לכל מאמץ כדי לשים ידיהם על המתנקשים ושותפיהם. על זרועות החוק והביטחון של המדינה לפעול בתקיפות רבה יותר נגד פעילות הימין הרדיקלי שהרים לאחרונה את ראשו בפעילות חמורה ביותר, נגד פלשתינאים ונגד חיילי צה"ל.

אי אפשר יהיה להצליח בפעולה נגד המטורפים הללו, אלא במיקוד בשוליים הללו. לשם כך, יהיה על הששים לרקוד על הדם כדי לצאת במסע צלב נגד כל מי שחושב אחרת מהם ולגזור קופונים פוליטיים בהזדמנות חגיגית זאת, להתאפק.

כבר היינו בסרט הזה, אחרי רצח רבין. עוד לא יבש הדם, וכבר נעשה ניסיון שיטתי ליצור זהות בין הרוצח והשוליים בהן פעל, לבין התנגדות פוליטית וציבורית לגיטימית לדרכו של רבין ולמדיניות ממשלתו. בעקבות הרצח נעשה מסע שיטתי של רדיפת דתיים, ליכודניקים ואנשי ימין, ולהציגם כשותפים לרצח, מאחר והעזו לחשוב אחרת מממשלת רבין (אגב, בין המסיתים הללו אנשים שעמדותיו של רבין היו רחוקות מהם מאוד. גם אחרי אוסלו רבין לא הפך לאיש מרצ, אלא דגל בפשרה טריטוריאלית ששמרה על ירושלים השלמה, בקעת הירדן רבתי, גושי היישובים ואפילו גוש קטיף בידי ישראל, כפי שהתחייב בנאומו האחרון בכנסת, סמוך לרצח).

באותם ימים שרתתי כדובר ועד יישובי הגולן, שנאבק נגד המו"מ שניהל רבין עם סוריה על נסיגה מהגולן. המאבק שניהל ועד יישובי הגולן, הוא המאבק הדמוקרטי וההגון ביותר שהתנהל אי פעם בישראל (ולדעתי זו אחת הסיבות לאפקטיביות שלו ולניצחון בו). המאבק נעשה על טהרת החוק והדמוקרטיה. עובדה זו לא הפריעה לתומכי הנסיגה לנסות לחבר אותנו לרצח, להסתה, שהרי להתנגד למדיניות "הנכונה" זו "הסתה" והרי ה"הסתה" היא שגרמה לרצח בלה בלה בלה.

היה זה ניסיון נואל לסתימת פיות, להשתקת אופוזיציה, למחיקת התנגדות, לנצל את האסון הלאומי הנורא כדי להשתלט על סדר היום הלאומי לדורות. בסופו של דבר הניסיון הזה כשל דווקא כיוון שהיה כל כך קיצוני, והוליד תגובת נגד מתגוננת, שביטויה האלקטורלי היה ניצחון נתניהו בבחירות 96'. אך היה לניסיון הזה חומרה נוספת – הוזלת משמעות הרצח. אם כל התנגדות היא הסתה וכל "הסתה" היא חצי רצח, הרי שהרצח הוא לא כל כך נורא... ואם הבעיה ברצח אינה בעצם העובדה שראש ממשלה נרצח בידי אזרח ישראלי, אלא שהאיש "שלנו" נרצח בידי "הרעים" – אלה שהתנגדו לו, הרי שהבעיה אינה ברצח, אלא בהתנגדות ל"דרך הנכונה".

בימים שחלפו מאז הפיגוע נגד פרופ' שטרנהל, החל מסע צלב דומה. שם הקוד "המתנחלים". בה"א הידיעה. החלה בכך, כבר למחרת בבוקר שולמית אלוני שהתראיינה ב"קול ישראל" והחרו החזיקו אחריה דוברים נוספים, שכולם שלחו אצבע כלפי "המתנחלים". הגדיל לעשות ח"כ אבו וילן שקרא להטיל מצב חירום באזורי יו"ש כדי להלחם ב"אלימות המתנחלים".

ציבור התושבים היהודיים ביו"ש מונה למעלה מרבע מיליון איש. רובם המכריע אזרחים טובים ונאמנים, שומרי חוק וסדר, נאמנים לדמוקרטיה, ציונים טובים. הקבוצות הרדיקליות הללו הן מיעוט שבמיעוט בשולי השוליים של קצה המחנה. רוב בניינו ומניינו של ציבור המתנחלים סולד מאותה קבוצה – בראש ובראשונה מתוך התנגדות ערכית ועקרונית, אך גם מתוך הבנה שהמטורפים הללו הם האויב הגדול שלהם.

האם אבשלום וילן אינו יודע זאת? ודאי שהוא יודע. אך אם אפשר להוסיף עוד קיסם לבערה, אם אפשר להפיק רווח פוליטי מהפשע, אם אפשר לפגוע בציבור תושבי יו"ש, להסית נגדם, להבאיש את ריחם ולהזיק להם, וילן לא יתאפק. וילן ושאר מובילי מסע הצלב יודעים היטב שהמסע הזה פוגע קשות בחברה הישראלית, אבל כשהזדמנות כזו נקרית בדרכם, הם לא יתאפקו.

* "שווים", הפורטל לצדק חברתי bsh

בשנת 1984, השתתפתי כחניך בסמינר לגרעינים בשל"ת אמצעי, במרכז ההדרכה של התק"ם באפעל. באותה תקופה, מרכז ההדרכה היה בהגמוניה של קבוצה יונית קיצונית בתק"ם, רחוקה ת"ק פרסה מהעמדות שהיו מקובלות בתק"ם ובמפלגת העבודה. ארבעת ימי הסמינר, הוקדשו לשטיפת מוח של אותה קבוצה. אני הייתי אגוז קשה, ובמשך כל ימי הסמינר נאבקתי במגמת המנחים. במפגש הסיכום קבלתי על החד צדדיות ועל חוסר האיזון. מיד השיב לי אחד מראשי מרכז ההדרכה: "למה, אנחנו דווקא מאוד מאוזנים. עובדה, לפני כמה שבועות ארחנו כאן את הרב כהנא"...

כמובן שהזמנתו של כהנא אינה ביטוי לאיזון ואף לא לפתיחות, אלא זו מניפולציה. מטרתה היא לומר – יש המסר שלנו, ויש מסר אחר. המסר האחר הוא ... כהנא. כלומר, מי שאינו אנחנו, הוא כהנא. מי שאינו כמונו, הוא פשיסט מטורף (אגב, בשיחה שקיימתי במהלך אותו סמינר עם  מוטקה יחזקאלי ז"ל שניהל את מרכז ההדרכה הוא טען שטבנקין היה פשיסט...).

כפי שהזמנת כהנא למרכז ההדרכה לא היתה באמת מתן במה לעמדה אחרת כדי לקיים הידברות, כך גם מפגשי ההידברות שאגף המשימות יוזם עם אנשי יצהר. אני מאמין גדול בהידברות בין חילונים ודתיים, בין בעלי השקפות פוליטיות שונות; אני רואה בקרע בין חילונים ודתיים אחת הרעות החולות הקשות ביותר של החברה הישראלית. ודווקא בשל כך, אני רואה במפגשים הללו – הידברות עקרה, שאינה יכולה להוביל לשום מקום חיובי.

יצהר הוא היישוב הקיצוני ביותר והוא רחוק מאוד מדרך המלך של הציונות הדתית ושל מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. יצהר הוא הבסיס של נוער הגבעות, הפורק כל עול לאומי והנלחם במנהיגות השקולה והמתונה של מועצת יש"ע (ולא בכדי אני משתמש בביטוי "נלחם", כיוון שאין המדובר בויכוח דמוקרטי אלא בהסתה ואלימות מילולית ולעתים אף פיסית).

הידברות אמיתית, כפי שאני רואה אותה, נועדה לברר מחלוקות אך גם למצוא את המשותף, לגבש הסכמות, ליצור סינרגיה. אין זו הצגה של צעקות מצד הקיצונים ביותר בכל צד, שאינה יכולה להניב כל פירות. מפגשי ההידברות של מוקי צור והרב יואל בן נון, למשל, הם דוגמה להידברות קונסטרוקטיבית, או ההידברות בין פרופ' רות גביזון והרב יעקב מדן. לאורך השנים הייתי שותף למפגשי הידברות קונסטרוקטיביים רבים, שלעתים היו בהם מחלוקות לא קלות, אך המוטיבציה היתה להגיע לתכלית משותפת. למפגשים עם אנשי יצהר לא יכולה להיות תכלית. הידברות כזאת יכולה להיות אפקטיבית, אם היא נעשית כהמשך להידברות ממושכת ועמוקה עם הדרך המרכזית בציונות הדתית וכהרחבה שלה בהוספת הגורמים הקיצוניים יותר. הקפיצה מעל הגשר והוויתור עליו, היא מעשה חסר תכלית.

יתכן שמטרת ההידברות, מבחינת אגף המשימות, דומה להזמנת כהנא למרכז ההדרכה, כלומר ניסיון להציג את האחר כפנאט קיצוני ולהבאיש את ריחו, כדי לחזק את "המחנה שלנו". אני חושד יותר, שהפניה דווקא ליצהר, כמו המפגשים עם נוער הגבעות ברפסודיה לפני שנים אחדות, היא בעיקר גימיק תקשורתי. ואכן, בפגישה עם נוער הגבעות יש יותר דם, היא יותר "אדם נשך כלב" ולכן היא מצטלמת טוב יותר. אך אם רוצים בהידברות אמת כדי לחזק את הלכידות הלאומית וליצור הסכמות, לא זו הדרך.

בפאנלים שאני מארגן, אני נמנע מהגימיק של הזמנת שולה וגאולה שתמרוטנה זו את שערותיה של זו להנאת הקהל. אני יודע שאין בירור אמיתי ברב שיח בין ביילין לפייגלין. בין הקצוות אין הידברות אלא התגוששות. למי נחוצים קרבות הגלדיאטורים האלה?

* "הקיבוץ"

הוועדה למינוי שופטים, שהתכנסה השבוע למינוי שופטים לביהמ"ש העליון, התפזרה בלי להחליט, לאחר ששלושת השופטים החברים בוועדה טענו, על סמך פסק דין של השופטת איילה פרוקציה, שבתקופה של ממשלת מעבר אין מנדט לוועדה, שבראשה עומד שר המשפטים, לקבל החלטה כזאת.

כיצד היה פוסק בית המשפט העליון, אילו הוגשה לפתחו עתירה נגד קיום המו"מ המדיני עם הפלשתינאים ועם סוריה בידי ממשלת המעבר?

איני חסיד של התערבות בית המשפט בנושאים פוליטיים, ולא הייתי רוצה שבג"ץ יחליף בנושא זה, כבנושאים אחרים, את השכל הישר. אולם מאחר וראש ממשלת המעבר מרשה לעצמו לפעול בניגוד לשכל הישר, בניגוד להגינות הציבורית, ומנסה בדמדומי שלטונו לנהל "עסקים כרגיל", תוך ניסיון לכבול את ידי הממשלה הבאה בהתחייבויות מדיניות מרחיקות לכת, ראוי היה לבחון גם את הלגיטימיות המשפטית של התנהלותו.

בעניין זה, פסיקתה של פרוקציה והווטו של השופטים בוועדה למינוי שופטים, מהווים אמירה ברורה וחד משמעית, בהיקש של קל וחומר. אם בתקופת ממשלת מעבר, ועדה שרק מקצת מחבריה מייצגים את הממשלה, אינה יכולה לבחור שופטים, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שממשלה כזו אינה רשאית להוביל תהליך מדיני.

לגיטימיות התנהלותו המדינית של אולמרט מפוקפקת בלאו הכי. אולמרט רץ לבחירות בראש מפלגת מרכז, והציג עצמו כמרכז – כמי שמצוי בין עמדות הליכוד לעמדות מפלגת העבודה. הוא לא ביקש ובוודאי לא קיבל מנדט לעקוף את מרצ משמאל; לנהל מו"מ על חלוקת ירושלים, על נסיגה מבקעת הירדן, על נסיגה מ-98% מיו"ש, על נסיגה משטחים בנגב ("חילופי שטחים" בשפה מכובסת), על נסיגה מהגולן, על ויתורים בסוגיית טענת "זכות" השיבה. 

בוודאי ובוודאי שאין לו מנדט לעשות זאת כראש ממשלת מעבר, ובפרט לנוכח הנסיבות להפיכת ממשלתו לממשלת מעבר – אובדן מוחלט של האמון הציבורי, בשל שחיתותו. מאין עזות המצח שלו, לצפצף כך על הציבור ועל הנורמות הציבוריות?

אולמרט הוא ראש הממשלה הראשון שלא יזכר בזכות מדיניותו, מעשיו והחלטותיו, אלא בשל העובדה שנאלץ להתפטר בעקבות ריבוי חקירות פליליות נגדו. הוא מנסה לנצל את השבועות האחרונים של שלטונו, בניסיון נואש להוביל מהלך מדיני, שבעטיו יכנס להיסטוריה בזכות מעשיו המדיניים, שנויים במחלוקת ככל שיהיו. הרצון הזה הוא טבעי ומובן, אך טובת המדינה קודמת לאינטרס האישי של אולמרט, ובמקרה זה – טובת המדינה מנוגדת לאינטרס האישי של רוה"מ.

הפוליטיקה הישראלית התמודדה עם דילמה דומה לפני שמונה שנים, בשלהי כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה. בהיותו ראש ממשלת מעבר, על סף הבחירות בהן הובס, הוא ביצע ניסיון נואש להגיע להסדר עם הפלשתינאים. גם אז היתה זו עזות מצח מגלומנית – ניסיון של אדם אחד לקבוע את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להכריע במחלוקת העמוקה, הקשה והכואבת ביותר בחברה הישראלית, שבוע ימים לפני בחירות שתוצאתן היתה ידועה וברורה לכל, ובכך לכבול את ידי הממשלה שתוקם לאחר הבחירות. ברק הורה לאנשיו להסכים לכל ויתור, העיקר לחזור בכל מחיר עם "הישג", עם הסכם. אגב, אפילו הניסיון הזה, תחת אש וטרור, כשל. אפילו ויתוריו המפליגים של ברק לא סיפקו את תיאבון הפלשתינאים, ומוחמד דחלן הגדיר את הוויתורים הללו "חרטה ברטה".

גם אז, כהיום, לא היתה לברק כל סמכות מוסרית לבצע את זממו. ומה באשר לסמכות המשפטית? מי שהיה באותם ימים היועץ המשפטי לממשלה, היום שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין, כתב לברק מכתב בו הבהיר לו שעליו להמנע מניהול התהליך הזה סמוך לבחירות. ברק, כדרכו, צפצף על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה.

מי שניהל מטעמו של ברק את המו"מ בטאבה, שבוע לפני הבחירות, היה יוסי ביילין. כאשר העלו בפניו את שאלת הלגיטימיות של מעשהו, הוא השיב שתפקידה של ממשלה למשול, ומשימתה המרכזית היא עשיית שלום, ויש לה סמכות לעשות זאת עד הרגע האחרון. והנה, בראשית השבוע, אותו ביילין הקדים את השופטים בהצהרה שאין מנדט לוועדה למינוי שופטים לקבל החלטה, בעת כהונת ממשלת מעבר.

ממשלת מעבר מוסמכת לנהל את המדינה, אך הסמכות הזאת מוגבלת – אין היא יכולה להוביל מהלכים אסטרטגיים ארוכי טווח, שישפיעו על עתידה של מדינת ישראל. לכן, למשל, אני סבור שאין מקום לדיון, במצב הפוליטי הנוכחי, בהצעות הרפורמה של פרידמן, אף שעם רובן אני מסכים. בחירת שופטים אינה החלטה אסטרטגית מסוג זה, ואין היא החלטה ממשלתית, לכן אני סבור שנכון היה לבחור את השופטים, בפרט לנוכח המחסור בשופטים, הגורם לעינוי דין לאזרחים הנדרשים לסעד משפטי. עמדת השופטים בנדון מדיפה ריח לא נעים, של היתלות בעילה משפטית כדי למנוע בחירת מועמדים שאינם רצויים בעיניהם.

אולם אם אפילו החלטה על בחירת שופטים אינה לגיטימית בתקופה כזו, לא כל שכן ניהול מו"מ מדיני. הגיעה השעה לעצור את דהירתו המסוכנת של אולמרט.

הפורטל לצדק חברתי - bsh