ב-4.1.06 אמור היה אהוד אולמרט, מ"מ ראש הממשלה ושר האוצר, לקבל את האחריות העליונה במדינת ישראל לשעות ספורות. ראש הממשלה אריק שרון אמור היה לעבור אותו ערב צנתור, בעקבות אירוע מוחי קל שעבר שבועיים קודם לכן. מאחר ומדובר בטיפול בהרדמה, היה הכרח בצעד הפורמלי של העברת הסמכות. שעות ספורות טרם אישפוזו המתוכנן של שרון, תקף אותו האירוע השני, קשה הרבה יותר, שהפיל אותו לתרדמת ארוכה, בה הוא שרוי עדין. וכך, באופן בלתי יזום ולא מתוכנן, היה אולמרט באחת לראש הממשלה בפועל. ביוני הוא נבחר לראשות הממשלה.
אהוד אולמרט נולד לתוך הפוליטיקה, לתוך תנועת החירות. הוא גדל בנחלת ז'בוטינסקי, במשפחה רוויזיוניסטית, בן לח"כ מטעם תנועת החירות מרדכי אולמרט. אולמרט עלה על הבמה הציבורית ופרץ לתודעת הציבור בגיל 21, כאשר בהיותו סטודנט צעיר אזר אומץ, ובוועידת תנועת החירות ב-1966 קרא להחלפתו של מנהיג התנועה מנחם בגין, צעד שקשה להבין היום עד כמה הוא היה חריג ונועז בתנועת החירות של אותם הזמנים. מאז ועד היום לא ירד אולמרט מהכותרות. הוא פרש מתנועת החירות עם שמואל תמיר והצטרף אליו בהקמת "המרכז החופשי". עם הצטרפות גח"ל לממשלת הליכוד הלאומי במלחמת ששת הימים, "המרכז החופשי" היתה האופוזיציה היחידה מימין לממשלה. סיסמתה הפוליטית היתה "שטח משוחרר לא יוחזר". "המרכז החופשי" הצטרפה כחטיבה לליכוד, עם הקמתו ב-1973, ואולמרט בן ה-28 נבחר לכנסת, אחד הח"כים הצעירים ביותר שכיהנו אי פעם בכנסת, ומיד התבלט מאוד כח"כ פעיל ומתוקשר היטב. כאשר תמיר אמר לאחר מלחמת יום הכיפורים שלא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, פילג אולמרט את "המרכז החופשי" והקים את "המרכז העצמאי", אחד המרכיבים של חטיבת "לעם" בליכוד. לאורך השנים הוא היה מזוהה עם האגף הניצי בליכוד, היה שותף למבצעי ההתנחלות של "גוש אמונים", התנגד להסכם קמפ-דיוויד, כראש העיר ירושלים עמד בראש הנאבקים בברק כשזה ניסה לחלק את ירושלים.
לראשות הממשלה הגיע אולמרט עתיר בניסיון פוליטי וביצועי עשיר – 32 שנות כהונה בכנסת (למעט הפסקה קצרה בחלק מהקדנציה שלו כראש העיר, לאחר שהכנסת חוקקה חוק שאסר על כפל תפקידים), כהונה בממשלה כשר הבריאות, כשר התמ"ס, כשר האוצר וכמ"מ מקום ראש הממשלה, כמעט שתי קדנציות כראש העיר ירושלים. קריירה שבהחלט ניתן לראות אותה כמכשירה אדם לראשות הממשלה.
בימים אלה, בהם אנו נפרדים משנת תשס"ח, מתפטר אולמרט מראשות הממשלה. אולמרט הוא האיש שהשפיע יותר מכל אחד אחר על חיינו בשנה זו, ולכן הוא איש השנה תשס"ח. במאמר זה, אסכם את כהונתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה.
****
יחד עם ראשות הממשלה, נפלה על אולמרט כרעם ביום בהיר אחריות נוספת – הנהגת מפלגת "קדימה" שקמה זה עתה. "קדימה" קמה כתנועה של איש אחד, וניתן לסכם את דרכה וסדר יומה בשתי מילים – אריאל שרון. חודשים ספורים לפני הבחירות, היה על אולמרט להנהיג מפלגה של איש אחד – איש אחר, מנהיג כריזמטי מאוד, שהיה בשיא הפופולריות שלו. הסקרים ניבאו ל"קדימה" בראשות שרון 40 מנדטים. משימתו של אולמרט היתה לגבש את המפלגה סביבו ולצקת בה תוכן.
התוכן עמו רצה "קדימה" לבחירות, מלבד הביטוי האמורפי "מורשת שרון", היה כפול. מסר אחד היה פוליטיקה נקיה – לא עוד המראות המכוערים של מרכז הליכוד ושל מפקדי הארגזים במפלגת העבודה, לא עוד השחיתות שאיפיינה את המפלגות הוותיקות, אלא מפלגה צעירה, רעננה, נקיה. אף שחלק ממייסדיה, כולל האב המייסד והמנהיג החדש, לא היו מופת של נקיון כפיים, הרבב שדבק בהם הוצג כסרח הנורמות והתרבות של מרכז הליכוד, שנעלמו לחלוטין עם הקמת המפלגה החדשה.
המסר השני היה "מפלגת מרכז". ככזאת, הציגה עצמה "קדימה" כחלופת ביניים בין דרכו של הליכוד לדרכה של מפלגת העבודה. אולמרט וציפי לבני הצטיירו כמגלמים את האמצע הזה; אנשים שגדלו בליכוד, התפכחו מחזון א"י השלמה והם מוכנים לוויתורים טריטוריאליים כדי להבטיח את צביונה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אך לא ירחיקו לכת לקו היוני של מפלגת העבודה. בנאומיו ערב הבחירות, דיבר אולמרט על מחוייבותו להביא לשלום בתוכנו, הקודם לשלום עם אויבינו. מסר ברור של מפלגת מרכז.
מאחר ואולמרט הבין שאין היום פרטנר פלשתינאי להסכם, הוא הציע התכנסות חד צדדית של ההתנחלויות המבודדות ביו"ש לגושי ההתיישבות הגדולים. מימדי הכישלון הקולוסאלי של ההתנתקות, הפכו את תכנית ההתכנסות לבלתי רלוונטית, ואולמרט נותר חסר אג'נדה. הדרך בה הוא בחר, היתה הפניית עורף לרעיון מפלגת המרכז – הרעיון שהעלה אותו לשלטון, ואימוץ דרך יונית קיצונית ביותר. כמו מומרים, חוזרים בתשובה, חוזרים בשאלה ועוד אנשים ששינו את דרך חייהם, כך גם אולמרט אימץ את הדרך הקיצונית ביותר ועקף את מרצ משמאל.
אולמרט אימץ את התביעה הערבית, לה התנגדו ממשלות ישראל לדורותיהן, לנסיגה מלאה מכל השטחים. כיוון שאין אפשרות מעשית לסגת מאזורים עתירי אוכלוסיה יהודית צפופה, הוא הציע לפלשתינאים בפועל נסיגה כמעט מוחלטת, ועוד שטחים בנגב, ששווים בגודלם לאותה כבשת הרש ממנה אי אפשר לסגת, במסגרת "חילופי שטחים". והחמור מכל – אולמרט הסכים לקליטת פליטים פלשתינאים בתוך מה שישאר ממדינת ישראל (הרי הנסיגה נועדה לשמור על צביונה היהודי), ובכך הוא הכיר למעשה בצדקת טענת השיבה, שמשמעותה דה לגיטימציה של זכות קיומה של מדינת ישראל. איש לא נתן לאולמרט מנדט לחלק את ירושלים, לסגת מבקעת הירדן וצפון ים המלח, לקבל את עקרון הנסיגה מכל השטחים (שמשמעותה אי לגיטימיות של מלחמת ששת הימים כמלחמת מגן), לוותר על שטחים בנגב, לוותר בסוגיה הקיומית של זכות השיבה. ללא כל מנדט מהציבור ובניגוד לעמדת הציבור בישראל, הוביל אולמרט דרך מדינית יונית יותר מדרכו של יוסי ביילין.
בשלהי כהונתו הוא הוביל מהלך נתעב ובזוי – ניסיון נואל לפורר את הקהילות היישוביות ביו"ש, באמצעות שיחוד חוליות חלשות ורודפי בצע בתוכן, במסגרת הצעת החוק של רמון ושלו הנקראת "פינוי / פיצוי".
ראש הממשלה שרון, דחה על הסף את כל היוזמות לחידוש המו"מ עם סוריה, כיוון שהוא התנגד בתוקף לנסיגה מהגולן. "קדימה", שהתיימרה לייצג את מורשת שרון, לא ביקשה ולא קיבלה מנדט לדרך הפוכה מדרכו של שרון. גם כראש הממשלה, בראשית דרכו, אמר אולמרט שהגולן יהיה ישראלי לנצח. אם בעבר היה קושי מדיני בדבקות בעמדה זו, לאולמרט היה קל הרבה יותר. מאז אירועי 11 בספטמבר 2001, המדיניות האמריקאית היתה בידודו של ציר הרשע – ציר המדינות היוזמות טרור ותומכות בהן, ובתוכן סוריה. מאז רצח חרירי בידי הסורים, אירופה הצטרפה לחרם על סוריה. מאחר וישראל היא המדינה הסובלת יותר מכל מדינה אחרת מהטרור האיסלאמי, ישראל היא הנשכרת ביותר ממדיניות בידוד ציר הרשע.
והנה, בניגוד לאינטרס הלאומי המובהק של ישראל, ובניגוד לאינטרס של העולם החופשי, אולמרט תקע סכין בגבו של בוש, המנהיג האמריקאי הפרו ישראלי ביותר מעולם, שבר את החרם על סוריה ופתח עמה במו"מ.
אולמרט הסכים לנסיגה מכל הגולן תמורת מו"מ עקיף עם סוריה, וכעת הסורים תובעים ממנו להיכנע לתכתיב אודות הקו המדוייק של הנסיגה, כדי שיסכימו למו"מ ישיר – מו"מ על תנאי הכניעה.
הרהביליטציה שנתן אולמרט למשטר אסד הורידה אותו מעמוד הקלון של המצורע העולמי, והוא קיבל לגיטימציה מהאירופאים ובעיקר מנשיא צרפת. במדיניותו חסרת האחריות שבר אולמרט את החזית האחידה של העולם החופשי נגד ציר הרשע. איזה יתרונות השיגה ישראל תמורת המהלך? שום יתרונות. אולמרט הוביל מהלך של תבוסה מדינית.
מדיניותו של אולמרט גרמה לנזק חמור למדינת ישראל, ולא השיגה כל הישג, אפילו לשיטתם של תומכי מדיניותו של אולמרט. חרף הוויתורים מרחיקי הלכת, הוא לא הצליח לקדם הסכם, לא עם הפלשתינאים ולא עם הסורים. אף על פי כן, למרות התפטרותו, חרף חוסר התמיכה הציבורית ועל אף העדר מנדט מוסרי, מתכוון אולמרט להמשיך בדרכו הרעה עד הרגע האחרון של כהונתו. גם הוא מבין שאין בכוחו להביא להסכם, אך הוא עלול לכבול את ידי יורשיו בפיקדונות והתחייבויות חסרות אחריות, ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה.
הציון לאהוד אולמרט בתחום המדינאות – נכשל!!!
בתחום הביטחון – החלטתו הראשונה של אולמרט היתה למנות את עמיר פרץ לשר הביטחון. היתה זו החלטה חסרת אחריות. שר הביטחון אינו חייב להיות איש צבא בדימוס, אך עליו להיות אדם בעל ניסיון בתחום הביטחוני, אם לא ניסיון מעשי, לפחות עיסוק פרלמנטרי ומדיני רב שנים בתחום הזה. עמיר פרץ מעולם לא התיימר להבין דבר וחצי דבר בביטחון. הוא נבחר לראשות מפלגת העבודה כדי להוביל אג'נדה חברתית כלכלית. אולמרט שהתעקש להפקיד את תיק האוצר בידי חברו המושחת אברהם הירשזון, מינה את פרץ לתפקיד שאינו מתאים לו, בצעד מופקר של מהמר.
המבחן הביטחוני הגדול הראשון של אולמרט היה חטיפתו של גלעד שליט. צעד זה הביא את אולמרט להפסקת ההבלגה מול הטרור הפלשתינאי מאז ההתנתקות, ולתגובת נגד חריפה. כעבור כשבועיים אותגר אולמרט במבחן גדול יותר – מתקפת חיזבאללה, בה נחטפו החיילים רגב וגולדווסר, נהרגו 8 חיילים וכל גבול לבנון, מראש הנקרה ועד החרמון, הותקף במטחי קטיושות.
אולמרט קיבל את ההחלטה הנכונה והראויה – לא להבליג עוד על הפגיעה בריבונות ישראל, לא להשלים התוקפנות ולא להסכין עם הפיכת תושבי הצפון לבני ערובה, לצאת למלחמה צודקת מאין כמותה כדי לרסק את חיזבאללה ולהשיב את הביטחון לגבול הצפון. הוא גם היטיב להגדיר היטב את אחריותה של ממשלת לבנון לתוקפנות היוצאת משטחה. 90% מהציבור תמכו בהחלטתו והעניקו לו גיבוי מלא.
במלחמה בין צה"ל הגדול והחזק לבין ארגון טרור המונה בפועל כמה אלפי לוחמים, כל תוצאה שהיא פחות מניצחון חד משמעי ומוחלט של ישראל היא כישלון. אילו ניצחה ישראל, מי שהיה קוצר את התהילה ובצדק, היה בראש ובראשונה אהוד אולמרט. אך המלחמה היתה לכישלון הביטחוני החמור ביותר בתולדות המדינה. ומי שהיה זוכה לתהילת הניצחון, הוא האיש הנושא באחריות לכישלון. האחראי העליון לכישלון הוא אהוד אולמרט.
אולמרט נשבה בקונספציה הזויה, מבית מדרשו של דן חלוץ, על פיה ניתן לנצח במלחמה בלי להלחם, בלי לשלם את מחיר המלחמה, בלי קורבנות. הוא האמין ביכולת לנצח באמצעות מטוסי חיל האוויר וירי ארטילרי מאסיבי על יעדי האוייב. בימים הראשונים השיג חיל האוויר הישג אדיר – השמדת מערך הטילים ארוכי הטווח של חיזבאללה. אך לא היה בכך כדי להכריע את המערכה. במשך למעלה מחודש ימים, כל אזור הצפון, מחדרה וצפונה, היה למטווח של קטיושות, ושותק כמעט לחלוטין. לא זו בלבד שצה"ל לא הצליח לשים קץ לירי, עד היום האחרון למלחמה הוא אף לא הצליח להקטין את מימדיו. אם ניתן לקבל בהבנה את עצם קבלת הקונספציה השגויה, הרי הדבקות בה לאורך שבועות, גם אחרי שהוכחה כשגויה, היא בלתי נסלחת. וכך, במשך שבועות צה"ל דישדש, ירה כמויות אדירות של אש בלתי אפקטיבית, יחידות צה"ל קיבלו הוראות בלתי ברורות ובלתי ממוקדות ודישדשו בכניסות ויציאות חסרות תכלית לאורך הגבול, בלי להלחם מלחמה של ממש. במשך שבועות היססה הממשלה אם לצאת לפעולה הקרקעית המתחייבת, ורק לאחר שהתקבלה החלטת מועצת הביטחון על הפסקת האש, כשכבר לא נותר זמן לפעולה אפקטיבית, הורה אולמרט לבצע את המהלך הקרקעי שעלה באובדן חיילים רבים ולא השיג תוצאות של ממש. המלחמה הסתיימה בפיאסקו של הפסקת אש בתנאים שהנציחו את כישלונה של ישראל. ההרתעה הישראלית ספגה מהלומה חסרת תקדים. כתוצאה מהמלחמה, כל שרשרת הפיקוד הצה"לית ושר הביטחון נאלצו ללכת הביתה. רק אהוד אולמרט, האיש העומד בראש המערכת ונושא בעיקר האחריות לכישלון, ברח מאחריות.
אולמרט נכשל גם בהתמודדות עם פשע המלחמה הפלשתינאי המתמשך – טרור הקסאמים בשדרות ובמערב הנגב. הדרך ההססנית של ברק ושלו מנעה פגיעה קשה בפלשתינאים שתביא אותם להפסקת הירי. בסופו של דבר ישראל הסכימה ל"רגיעה" שאף היא אינה מכובדת בידי הפלשתינאים, שאמנם הקטינו מאוד את תדירות הירי, אך לא הפסיקו אותו לחלוטין. אין שקט בשדרות ובעוטף עזה. בינתיים חמאס מתארגן לחידוש האש במלוא עוזה, בעיתוי שיהיה נוח לו.
ההצלחה הגדולה ביותר של אולמרט היתה תקיפת הכור הגרעיני בסוריה. בכך דבק אולמרט ב"דוקטרינת בגין", על פיה יש לסכל בכל דרך כניסת נשק גרעיני לאויבותיה של ישראל. דוקטרינה זאת מותנית ביכולת מודיעינית ומבצעית ולכן קשה לדעת האם היא מעשית כיום באיראן. מעבר לחשיבות של השמדת הכור הסורי, יש חשיבות רבה לאיתות לאיראן בפעולה זאת. אהוד אולמרט נושא באחריות להצלחה הזאת, ולכן הוא ראוי למלוא הקרדיט עליה.
על אף ההצלחה הזו, שאין לזלזל בחשיבותה, בסך הכל הציון של אולמרט בתחום הביטחון הוא – נכשל!
בנאומיו טרם הבחירות וכראש הממשלה, הרבה אולמרט להעלות את החינוך על ראש שמחתו ולהפגין מעורבות בתחום החשוב הזה. בתום שלוש שנות כהונתו בראשות הממשלה, מצב מערכת החינוך בישראל בכי רע.
אולמרט ושרת החינוך יולי תמיר אינם אחראים למצב הזה, שהוא פרי הזנחה בת עשרות שנים. אולם אחריות הממשלה היא לחולל שינוי. בתקופת הממשלה הקודמת, נעשה ניסיון כזה, באימוץ דו"ח דוברת, שבישר מהפיכה של ממש במערכת החינוך הישראלית. ב-45 רשויות, ובהן הגולן, החל ניסוי של יישום חלקים מן הדו"ח. אולמרט היה מ"מ ראש הממשלה כאשר הוחלט לאמץ את הדו"ח. הרפורמה הגדולה במערכת החינוך היתה עשויה להיות גולת הכותרת של כהונתו של אולמרט. אילו דבק בה, זו היתה עשויה להיות טביעת האצבע החשובה שלו בהיסטוריה של מדינת ישראל.
אך אולמרט העדיף לתת גיבוי ליולי תמיר. מיד עם כניסתה לתפקיד, גנזה תמיר את דו"ח דוברת. למה? ככה. כנראה מחשש מפני הצלחה של רפורמה שאינה רשומה על שמה. היא אפילו ביטלה את הניסוי באותן 45 רשויות, כנראה מתוך חשש להצלחת הניסוי. את הרפורמה הגדולה בחינוך, החליפה תמיר בתכנית קטנה וחלקית, "אופק חדש", שאין בה בשורה גדולה ולא תוציא את המערכת מן הבוץ. בנוסף לכך פגעה תמיר בכל דבר חיובי – החינוך החברתי, החינוך היהודי, בנות השירות, המכינות הקדם צבאיות ועוד. היא הכניסה לתכנית הלימודים של ערביי ישראל את לימודי הנכבה (אבסורד – מדינה מאפשרת בתכנית הלימודים שלה את הצגת קיומה כאסון), הורתה להכתים את מפות ישראל בציור גבולות על פי עמדותיה הפוליטיות, ביטלה את החובה ללמוד את מושגי היסוד ביהדות וציונות. והכל – בתמיכתו ובגיבויו של ראש הממשלה.
בתחום החינוך, הציון של אולמרט – נכשל!
בעוד אולמרט ויתר על הניסיון לחולל רפורמה בחינוך, הוא רצה לחולל רפורמה במערכת המשפט, ומינה לתפקיד שר המשפטים את פרופ' פרידמן שניסה לקדם רפורמה כזו. הרפורמה – ראויה מאין כמותה: הקטנת האקטיביזם השיפוטי וחזרה לאיזון הראוי בין שלוש רשויות השלטון – השופטת, המחוקקת והמבצעת. תומכי האקטיביזם השיפוטי, הציגו את הרפורמות הללו, שלא בצדק, כפגיעה בבית המשפט ובשלטון החוק.
כדי לחולל רפורמה כזאת, יש צורך בדימוי ציבורי של ניקיון כפיים מוחלט. אולם בכל תולדות מדינת ישראל לא היתה ממשלה רחוקה כל כך מנקיון כפיים מממשלת אולמרט. שר המשפטים עצמו נתן גיבוי למושחתים ויצא בכל כוחו נגד הלוחמים בשחיתות. בכך היה שותף ליצירת מצב שלא איפשר לו לקדם את הרפורמה החשובה הזאת. יתכן מאוד שבכך הוחמץ חלון הזדמנויות חד פעמי לחולל את השינוי הזה, החיוני כל כך לביצור הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל.
גם בתחום המשפט, הציון של אולמרט – נכשל!
בניגוד לכל ראשי הממשלה, אולמרט לא יכנס להיסטוריה בזכות פעלו כראש הממשלה, אלא כאדם מושחת שאיבד את השלטון עקב שחיתותו. כל עוד דובר על פרשיות בנק לאומי ומרכז ההשקעות, ניתן היה לראות בכך עבירות על מנהל תקין שניתן להתייחס אליהן בסלחנות ואולי אף לראות בחיוב מה את מעורבותו האישית בקיצור הליכים ביורוקרטיים ובפתיחת חסמים ביורוקרטיים. התנהלותם התקשורתית והיח"צנית של מבקר המדינה ושל החשב הכללי לשעבר זליכה, יצרו תחושה של רדיפה אחרי אולמרט. אולם פרשיות טלנסקי ו"רישונטורס" הציפו את התמונה העגומה – בראש ממשלת ישראל עומד אדם מושחת מן היסוד.
בפני אולמרט, אלוף ההישרדות, לא נותרה ברירה, אלא להסתלק בבושת פנים.
את כהונתו של אולמרט ניתן לסכם בשתי מילים – כישלון וביזיון.
יש לקוות שבצעד אחד שעשה תרם אולמרט תרומה משמעותית לחברה הישראלית – בהתפטרותו. אולי הוא סימן לפוליטיקאים בעתיד, שיש מחיר לשחיתות.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
