הבלוג של אורי הייטנר

ח"כ דב חנין מתמודד על ראשות העיר ת"א, כשהוא מציג מצע ובו רעיונות נכונים, הנותנים מענה ראוי למצוקות ולאתגרים של עיר גדולה בימינו. הוא מציג רעיונות חברתיים ואקולוגיים נכונים, הוא יוצא נגד האמרת מחירי הדיור ומציע תכניות לדיור בר השגה, הוא מבטיח לשקם את הדרום ולהביא לשוויון לשכונות וליפו, הוא מתחייב לחזק את מערכת החינוך וליצור מנגנונים של דמוקרטיה עירונית.

אילו הייתי תל אביבי, היו לי כל הסיבות לתמוך במצע כזה ובמי שמציע מצע כזה. ואכן, כמה מחבריי התל-אביביים, שעמדותיהם הפוליטיות והחברתיות קרובות לשלי, מתכוונים להצביע בעד דב חנין לראשות עיריית ת"א.

אילו הייתי תל אביבי, אין סיכוי שהייתי תומך בדב חנין, חרף תמיכתי בחלק ניכר מרעיונותיו. הסיבה לכך היא היותו אנטי ציוני. לעולם לא הייתי נותן את קולי למועמד אנטי ציוני לראשות העיר הגדולה בישראל, השניה בחשיבותה רק לבירת המדינה, העיר שהיא בירת התרבות והכלכלה בישראל.

למה בעצם? האם אי אפשר להפריד בין שירותים מוניציפליים וגישה חברתית, לבין השקפת עולם בסוגיות הלאומיות. עובדה, מס' 2 ברשימתו של חנין הוא חבר הליכוד, המתהדר ביכולתו להתעלות מעל חילוקי הדעות הפוליטיים למען טובת העיר ורווחת תושביה.

אכן, אני סבור שניתן להפריד בין השקפת עולם מוניציפלית ללאומית, ובהחלט יכולתי לתת את קולי בבחירות מוניציפליות לאדם שעמדותיו הלאומיות שונות משלי ואף רחוקות משלי (בבחירות העירוניות היחידות שהשתתפתי בהן טרם עלייתי לגולן, בהיותי חייל ב-1983, אכן בחרתי לראשות העיר ר"ג איש מפלגת העבודה שדעותיו הפוליטיות רחוקות משלי. אכזבתי ממנו, מאוחר יותר, היתה אך ורק מסיבות מוניציפליות). אולם יש קווים אדומים. בתוך המסגרת הציונית השפויה, ישנן חילוקי דעות עמוקים. בהחלט יכולתי לתמוך בבחירתו של יוסי שריד, למשל, או של רן כהן, לראשות העיר, חרף התנגדותי לעמדותיהם הפוליטיות. אבל ראש עיר אנטי ציוני בתל-אביב? זה כבר מוגזם.

ראש העיר ת"א הוא דמות פוליטית חשובה ביותר. אם אדם כחנין יבחר לראשות העיר, התקשורת העולמית תקפוץ על המציאה כמוצאת שלל רב, ובכל הזדמנות תיתן לו במה להצגת עמדה אלטרנטיבית לעמדות ישראל. היא תציג אותו כמי שנבחר בידי מאות אלפי אזרחי העיר הגדולה בישראל.

הנה, תרחיש לדוגמה – פיגוע דמים קשה בת"א. ראש העיר מגיע למקום, מכנס מסיבת עיתונאים, מגנה את האלימות משני הצדדים, וקורא להפסיק את הכיבוש הדוחף את הפלשתינאים המדוכאים לפעולות יאוש מסוג זה. האם אנו יכולים לתת ידינו לתרחיש לא היפותטי  זה?

האם היינו רוצים לראות בת"א כיכר מחמוד דרויש? האם היינו רוצים שבראש העיר ת"א יעמוד אדם שישתתף בהלוויה של מנהיג טרור פלשתינאי, כפי שראשי חד"ש, מפלגתו של חנין, השתתפו בהלוויותיהם של יאסר ערפאת וג'ורג' חבש?

דב חנין מבטיח לחזק את מערכת החינוך בעיר. חינוך אינו רק מערכת אלא בראש ובראשונה תכנים, וכמי שפעיל אישית במערכת חינוך מוניציפלית, אני יודע היטב עד כמה יש לרשות השפעה על התכנים. כאשר בגולן החלטנו להעמיד את הזהות היהודית והציונית בראש סדר העדיפויות, מערכת החינוך הפורמלית והבלתי פורמלית נבנתה בהתאם. כאשר אנו מציגים את השירות המשמעותי בצה"ל כמסר מרכזי במערכות החינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, בני הגולן הם המובילים בארץ באחוזי הגיוס ליחידות קרביות ובאחוזי ההתנדבות לשנת שירות לפני הצבא.

למה תחנך מערכת החינוך התל-אביבית אם דב חנין יעמוד בראשה? בנו של חנין מסרב להתגייס לצה"ל, ואין זה ביטוי למרד נעורים באבא... נהפוך הוא. האם מערכת החינוך העירונית תחנך את הנוער התל-אביבי להשתמט מצה"ל, לסרב לשרת בשטחים, לערוק מהמלחמה בטרור?

אסור שאדם כדב חנין יהיה ראש עיר בישראל ובוודאי לא ראש העיר ת"א. אכן, יש לו רעיונות ראויים וראוי להיאבק למענם ולנסות לדחוף אותם ברשימות המתמודדות למועצת העיר ולהציע אותם למועמדים לראשות. אבל בחירת אנטי ציוני לראשות העיר ת"א היא חציית קו אדום.

* הפורטל לצדק חברתי bsh

עם צאת ספרה של שולמית אלוני "דמוקרטיה באזיקים" לאור, יצאה ספריית "עם עובד" בפרסומת לאורכו ורוחבו של עמוד שלם ("הארץ" ספרים, 10.9.08), ובה תמצית הספר. קשה להאמין איך לכל כך מעט שורות, ניתן להכניס כל כך הרבה שקרים. בהנחה שהתמצית מלמדת על הספר כולו, ניתן לומר שהספר הוא מניפולציה שקרית, הבונה על בורותם של הקוראים, כדי לשטוף את מוחם בתעמולה פוסט ציונית.

הספר מתומצת בשורות הבאות: "מדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות 'מדינה דמוקרטית' שתבטיח לכל אזרחיה, 'בלי הבדל דת גזע ומין', "שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור', ו'חופש דת, מצפון, לשון ותרבות'. במסמך מכונן זה, מספרת לנו שולמית אלוני, לא נאמר דבר על רבנים, דיינים או כפיה דתית, גם לא נאמר בה שהמדינה תהיה 'מדינה יהודית'. המגילה הבטיחה – מדינת כל אזרחיה.

השנה ,מציינת מדינת ישראל שישים שנה להקמתה, איש אינו מזכיר את העם העברי המתחדש בארצו'; המדינה חוזרת אל הגטו, אל היהדות האורתודוכסית, ושלטונה של הרבנות הפונדמנטליסטית מעמיק".

עתה, הבה ניטול לידינו את מגילת העצמאות ונעמת את דבריה שם שולמית אלוני עם העובדות.

אלוני טוענת שמדינת ישראל מוגדרת בהכרזת העצמאות "מדינה דמוקרטית". המירכאות במקור כציטוט מהמגילה. במגילה עצמה המילה דמוקרטיה אינה מופיע אפילו פעם אחת.

אלוני טוענת שלא נאמר במגילה שהמדינה תהיה מדינה יהודית. האמנם? הנה, כך אומר משפט המפתח של מגילת העצמאות: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

מי מזכיר, שואלת אלוני, את "העם העברי המתחדש בארצו", ברמז לרעיון הכנעני לפיו העם העברי החליף את העם היהודי, או לעתירה לבג"ץ שהיא הבולטת בין השותפים לו, להכיר בלאום ישראלי, הכולל את היהודים והערבים החיים בארץ. האם לכך היתה הכוונה במשפט אודות העם העברי במגילת העצמאות?

טענה כזו גם היא שקר וכזב. מגילת העצמאות היא מגילה יהודית, המכריזה על מדינה יהודית וכולה ספוגה ביהדות.

מגילת העצמאות נפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי" והמילים יהודי, יהודית, יהודים וכו' מופיעות בה 14 פעמים. מחציתה של המגילה היא הסבר זכותו "הטבעית וההיסטורית" של העם היהודי למדינת לאום עצמאית בארץ ישראל. המגילה מספרת על ההיסטוריה של העם היהודי וזיקתו ההיסטורית לארץ ישראל. על הקשר ההיסטורי והמסורתי של העם לארץ ועל כמיהת הדורות של היהודים "לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה". על קריאתו של "הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל" ועל הקונגרס הציוני ש"הכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו". המגילה מזכירה את הכרת הצהרת בלפור ב"קשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין א"י ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי". היא מזכירה את השואה, שהוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בא"י, אשר תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי ותעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים". היא מזכירה את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר "המחייבת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל". היא מזכירה את "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם".

למה הכוונה, אם כן, בדיבור במגילה אודות "העם העברי"? מגילת העצמאות משתמשת במונחים "יהודי", "עם ישראל" ו"העם העברי" ללא כל הבחנה. בטרם הוקמה המדינה, היתה התלבטות האם לכנות אותה "ישראל" או "יהודה". ההבחנה שעושה אלוני מלאכותית וא-היסטוריות. 

כאמור, המילה דמוקרטיה אינה מופיעה במגילה, אך היא בהחלט מגילה דמוקרטית לעילא ולעילא, והיא מדברת על שוויון זכויות גם מלא למיעוטים. אם "מדינת כל אזרחיה" פירושה מדינה המעניקה שוויון זכויות לכל אזרחיה – ישראל היא בהחלט כזאת. עובדה, חרף העובדה שבמשך ששים שנותיה נלחמת ישראל מלחמת קיום כנגד הערבים שאינם מוכנים להשלים עם קיומה, נהנים ערביי ישראל משוויון זכויות מלא. אם "מדינת כל אזרחיה" – פירושה הוא המקובל בשיח הפוליטי בישראל, כלומר ביטול יהדותה של המדינה והפיכתה למעין מדינת אזרחים קוסמופוליטית, הרי הרעיון הזה מנוגד בתכלית הניגוד לרעיון של מגילת העצמאות.

הרעיון של מגילת העצמאות הוא מדינה יהודית בא"י, שיש בתוכה מיעוט ערבי הנהנה משוויון זכויות. ואכן, זו מדינת ישראל, ברוח מגילת העצמאות.

* "הארץ" - ספרים

בערב "סרטים וסיפורים לשנת ה-30", סיפר אורי מ' על הפגנה בירושלים, בראשית המאבק, אליה לקח עמו את רעות (בת ה-11), ועל התמודדותו כאבא עם קריאות גנאי כלפי ראש הממשלה כמו "רבין בוגד".

על מנת שלא יווצר רושם מוטעה בקרב מי שלא היו פעילים ולא השתתפו בפעילויות המאבק ובקרב צעירים שטרם היו אז שותפים, אני רואה לנכון להאיר על האופן בו התנהל המאבק על הגולן בסיבוב הקודם, שהוא האופן בו יתנהל גם המאבק הנוכחי.

****

במאי 1990 השתתפתי בהפגנת אלפים בת"א נגד ההסכם הקואליציוני שחתם ראש הממשלה יצחק שמיר עם יהדות התורה; הסכם שהיתה בו כניעה לתביעות מרחיקות לכת של החרדים. בתום צעידה ברחובות ת"א נערכה עצרת ברחבת מוזיאון ת"א, שם נשמעו הנאומים מפי מוקי צור, אברהם בורג, אמנון רובינשטיין, יאיר צבן ואחרים.

סמוך לבמה עמדה קבוצה של צעירים, שקראה קריאות שגרמו לי לרצות לקבור את עצמי, על עצם היותי נוכח במקום; קריאות נוראיות כמו "דרוס כל דוס". כמה אנשים היו בין הצועקים? מן הסתם כמה עשרות. קומץ פרחחים, אליהם הצטרפו מפגינים קלי דעת.

אין לי ספק שמארגני ההפגנה, הנואמים על הבמה ורובו המכריע של הציבור המפגין סלדו מן הקריאות הללו. מה הם יכלו לעשות נגד הצועקים? האם המארגנים נושאים באחריות לכל הצעקות הנשמעות בקהל?

חודשיים קודם לכן, השתתפתי בהפגנה בגן הוורדים בירושלים, של התנועה לשינוי שיטת הממשל. היה זה בעיצומו של "התרגיל המסריח", השפל הנמוך ביותר אליו הגיעה הפוליטיקה הישראלית מעודה. גם בהפגנה זו נשאו דברים אנשים מכובדים ורציניים, והיתה אף הופעה של מאיר אריאל. בתוך הקהל נשמעו צעקות פשיסטיות ממש ואמירות כמו "עד שלא נשרוף את הכנסת על כל הפוליטיקאים המושחתים שבה לא יהיה פה סדר" וכד'.

אני מזכיר את שתי הדוגמאות הללו כדי להסביר את המורכבות בהפגנות. קשה לשלוט על קהל נסער, קשה להתמודד עם גורמים קיצוניים התופסים טרמפ על הפגנה, קשה לתת מענה לפרובוקטורים המושתלים בתוך הפגנה כדי לעורר מהומות ולהבאיש את ריחה.

דווקא מתוך הבנת הקושי, ניתן להעריך את ההישג הגדול של ועד יישובי הגולן, שהצליח להקהיל קהלים ולערוך הפגנות המוניות שכמעט לא נשמעו בהן אמירות מסוג זה.

****

בראשית המאבק, בקיץ 92', קיים הוועד את אחת ההפגנות הראשונות מול הכנסת, בהשתתפות רבים מתושבי הגולן ובהם בני נוער רבים. שבועות ספורים קודם לכן ביקר רבין בגולן והתחייב לשמור על הגולן. "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן", הוא הצהיר בפני רבבת חוגגי 25 שנה להתיישבות בגולן, והוסיף: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל". רוב תושבי הגולן בחרו בו כעבור פחות משבועיים.

כאשר מיד לאחר עלותו לשלטון פעל בניגוד מוחלט להתחייבות זאת, חשנו נבגדים. להפגנה בירושלים הצטרפו צעירים ירושלמיים והחלו בקריאות פרובוקטיביות כמו "רבין בוגד". אליהם הצטרפו בני נוער מן הגולן. בסיכום ההפגנה שערכנו בוועד, ראינו בחומרה תופעה זאת, וגמרנו אומר לשים לה קץ. נקטנו בדרכים חינוכיות, כמו שיחות עם הנוער, וגם בצעדים ארגוניים כמו פיזור סדרנים רבים בכל הפגנה שהורידו שלטים פרובוקטיביים והשתיקו קוראי קריאות גנאי. ואכן, הצלחנו. כמעט ולא היו בהפגנותינו תופעות כאלו. לעתים, בעיקר בהפגנות בירושלים, הצליח קומץ קטן לקרוא כמה קריאות כאלו, אך לא הצליח להכתים את המאבק.

כך היה גם בהפגנה עליה סיפר אורי. ההפגנה הזאת התקיימה בירושלים ב-23.2.93. הייתי בין מארגניה, דיבררתי אותה ונאמתי בה. אני זוכר אותה היטב, אולי בשל העובדה שקדחתי מחום גבוה באותו ערב.

ההפגנה נערכה בקריית הממשלה, בהשתתפות אלפי אנשים, רבים מהם תושבי הגולן, לצד מפגינים מירושלים והסביבה. כמו במרבית הפגנותינו, פוליטיקאים לא נאמו בה, אלא אנשים מן הגולן ומנהיגי ציבור שאינם חלק פעיל במערכת הפוליטית. בתום העצרת, הקפנו את הקריה במצעד לפידים. היה זה מפגן כוח יפה, מרשים ופוטוגני מאוד מבחינה תקשורתית.

כמו בכל הפגנה גדולה, כוחות משטרה רבים, כולל פרשים על סוסים, היו במקום, אך כמו בכל הפגנותינו לא היה בהם צורך. ההפגנה היתה מסודרת ומאופקת, כמו המאבק שלנו כולו. נכון, פה ושם נשמעו קולות שלא היה ראוי שישמעו, אך זו לא היתה רוח ההפגנה. להיפך.

****

מאבקים רבים ידעה מדינת ישראל – של שמאל ושל ימין, בנושאים מדיניים, חברתיים ודתיים, סכסוכי עבודה ועוד. אני יכול לקבוע באחריות מלאה, שלא היה מעולם מאבק הגון, נקי ומכובד כמו מאבקנו.

לשם השוואה, ניתן להזכיר את חסימות הכבישים בהפגנות המורים בשביתתם אשתקד. אנו, שלא נאבקנו על שכר אלא על עצם הקיום, נמנענו מכך. בעיניי, חסימת כבישים היא צעד לגיטימי בהפגנות; כך מקובל בעולם כולו וגם בישראל. אך אנו נמנענו מכך.

אנו הקפדנו במאבקנו על קווים אדומים – שמירה על החוק והימנעות מאלימות פיזית ומילולית.

הסיבה לכך שאופן מאבקנו היה כזה, היתה משולשת. ראשית, כי אנו מאמינים שכך ראוי להיאבק. אנו אזרחי ישראל, הנאבקים על ריבונותה של המדינה נגד ממשלות המתנקשות בריבונות, אנו אחראים ומחוייבים למדינה ומנהלים מאבק אחראי שלא יפגע בחברה הישראלית. שנית, ידענו שמרבית הציבור בגולן אינו רוצה מאבק מסוג אחר, ושמאבק אלים ישבור את האחדות בגולן, שבה ראינו ערך מרכזי במאבק ותנאי להצלחתו. שלישית, ידענו שזו אסטרטגיה מנצחת.

האסטרטגיה שלנו התבססה על הבנה שהציבור הישראלי מורכב מאלה שבכל מקרה יתמכו בנו, מאלה שבכל מקרה יתנגדו לנו ומאלה שמתלבטים. לצורך הנוחות התייחסנו לכך כאל שלושה שלישים שווים. החלטנו למקד את מאבקנו בשליש המתלבט, שהוא הציבור שיכריע את הכף.

ידענו שמאבק קיצוני ומתלהם ירחיק את הציבור הזה מעלינו. לגיטימי לחסום כבישים במאבק קיומי, אך ידענו שבכך אנו עלולים לאבד את האזרחים שיעמדו שעות בפקקים.

קל יותר לנהל מאבק קיצוני, ולהביא לידי ביטוי אוטנטי את הזעם שלנו. אבל ידענו שכדי לנצח עלינו לנהל מאבק חכם ויצירתי. למאבק הזה רתמנו את הציבור הישראלי. לכן, מאות אלפי אזרחים הדביקו את הסטיקרים שלנו על מכוניותיהם, תלו שלטים על מרפסותיהם, רבע מיליון איש עלו להזדהות איתנו בשביתת הרעב בגמלא, מאות אלפים פקדו את כיכר רבין בגדולה בהפגנות ישראל, נגד נסיגה מהגולן. והדבר האפקטיבי ביותר – רוב אזרחי ישראל השיבו בסקרים שהם מתנגדים לנסיגה מהגולן.

המאבק הזה, בדרך הזאת, בזכות הדרך הזאת, הסתיים בניצחוננו. כך ננהג גם במאבק הנוכחי, וגם הוא יסתיים בניצחוננו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל