הבלוג של אורי הייטנר

מאמר שפירסם תדי כ"ץ בעיתון "הקיבוץ" עורר בתקשורת הקיבוצית פולמוס המסרב לגווע במשך שבועות. תדי כ"ץ, חבר קיבוץ מגל, התפרסם בעקבות מחקר סנסציוני בו תאר טבח שנעשה, כביכול, בטנטורה בעת כיבושה בידי לוחמי חטיבת "אלכסנדרוני" במלחמת העצמאות. במשפט דיבה בעקבות תביעה שהגישו נגד כ"ץ יוצאי החטיבה, התברר שהעבודה היתה זיוף אחד גדול. כ"ץ הסכים להתנצל, אך חזר בו למחרת. ועדת בדיקה אקדמאית שמינתה אוניברסיטת חיפה שבדקה מחדש את עבודתו של כ"ץ, פסלה אותה בהיותה שקרית בעליל. במאמרו ב"הקיבוץ" המשיך כ"ץ להפיץ עלילות כלפי מדינת ישראל, צה"ל ולוחמי תש"ח, כולל עלילה כאילו הרעילו את המים בעכו טרם כיבושה. במאמרו, ובמאמרי תשובה למגיבים, הטיף כ"ץ למימוש "זכות" השיבה של הפלשתינאים לישראל. 

המאמר גרר תגובות רבות – חלקן התפלמסו עם כ"ץ ועם טענותיו. אחרות, ובהן מאמרים שאני כתבתי, תקפו את העיתון על הבמה שהעניק, בשם חופש הביטוי, לתועמלן אנטי ישראלי קיצוני, שכבר הוכח בעליל שהינו שקרן מדופלם. אחד המגיבים, בשני מאמרים, היה ההיסטוריון אורי יזהר ממשאבי שדה, שהתפלמס עם כ"ץ על העובדות הנוגעות למהות מלחמת העצמאות. על מאמרים אלה הגיב המשורר והמחנך דודו פלמה מכפר הנשיא. פלמה לא התייצב בבירור לצד תדי כ"ץ וטענותיו, אך הוא יצא נגד דבריו של יזהר. במאמרו הוא שיבץ את שירו של נתן אלתרמן "על זאת", שנכתב בעיצומה של מלחמה העצמאות, ויצא נגד פשע מלחמה שביצעו לוחמי צה"ל בקרבות ברמלה. מאמרי זה, שפורסם ב"הקיבוץ" בקיצורים רבים, הוא תשובה לדודו פלמה.

**** 

בספרו החדש "עם השירה והזמן", מתאר חיים גורי את הקשר הייחודי בין המשורר נתן אלתרמן לבין צעירי הפלמ"ח; קשר שטופח בידי רעו הקרוב של אלתרמן, מייסד הפלמ"ח יצחק שדה. אלתרמן הזדמן למסיבות וקומזיצים של לוחמי הפלמ"ח, והיה לחלק מההווי הפלמ"חניקי. הוא התחבר לחבורה הצעירה, ואת אהבתו אליה ביטא בשיר "מסביב למדורה". גורי מזכיר את "חיים השמן" שיזם קומזיץ ואמר לחבריו מסביב למדורה: "הביאו כבש, אני מביא את אלתרמן".

 על מה שוחח אלתרמן עם לוחמי הפלמ"ח? מן הסתם, כמו יצחק שדה, הוא שוחח עמם על הרעות, על אחוות הלוחמים. הוא בוודאי שוחח עמם על מוסר הלחימה ועל טוהר הנשק. והוא שוחח עמם על הצדק הציוני, שבו האמין בכל מאודו עד נשמת אפו האחרונה.

אין כל סתירה בין צדקת הציונות לטוהר הנשק. ולכן, אין סתירה בין הוקעת פשעי מלחמה שנעשו בשם הציונות, לבין אמונה יוקדת שאין צודקת מהציונות. אפשר וראוי לצטט את "על זאת", השיר בו מגנה אלתרמן טבח שעשו לוחמים ישראליים בעת קרבות לוד ורמלה, ומכנה אותו פשע מלחמה. אך ראוי לראות את השיר בתוך הקונטקסט של שירתו באותה תקופה, שהיתה שיר הלל ללוחמי תש"ח. אלתרמן כתב בהערצה על הנערה והנער, המסמלים את הנוער העברי הלוחם בתש"ח, בשירו "מגש הכסף", שאף הוא, כמו "על זאת", פורסם ב"הטור השביעי". הוא כתב על אליפלט, כסמל של גבורה והקרבה – התגלמות הישראלי היפה.

 בזמר הפלוגות הוא קבע ש"לא ניסוג אחור כי דרך אין אחרת / אין עם אשר יסוג מחפירות חייו". ספרו "עיר היונה" הינו האפופיאה הגדולה של מלחמת השחרור, של דור לוחמי תש"ח. "על אהבה הוא מדבר (בה הוא פותח) / ועל חובה וקרב ועול. הכל בכל. / אין הוא אומר את זאת בכל דקויותיה / של השירה, אבל אומר בקול גדול / בלי מורך לב ובלי חשש מפני הזול // ליל חניה, ליל זמר, ליל שחקים רקוע, / ליל רוב מלאכות חופזות, ליל אד מן הדוודים, / ליל שמוסך את כישופה של רעות רוח / בבניינה של ממלכה, ליל נדודים / ניצב פרוש על היחיד והגדודים" ("ליל חניה"). וב"שיר עשרה אחים": "נדחים כל מראות ליל בהיות בו קרב בין המצרים / והרודפים סוגרים על איש להכריעו / וכבר נפשו פרקה עולי חיי בשרים, / אך את רעו על גב ישא כעול אחרון. // האחים: אך את רעו על גב ישא כעול אחרון / בעוד אנו דורשים אלי תכלית ועיקרון".

 ובשירו "הנה תמו יום קרב וערבו", מתאר אלתרמן את המפגש בין אמו של שאול המלך לשליח שבישר לה על נפילת בנה. "אז אמרה לו לנער: דם / את רגלי אימהות יכס, / אבל שבע יקום העם, / אם עלי אדמתו יובס. / את המלך פקד הדין. / אך יורש לו יקום עד עת, / כי עלי אדמתו השעין / את חרבו שעליה מת. / כה דיברה וקולה הרעיד. / ויהי כן. וישמע דוד".

אכן, אלתרמן כתב את "על זאת" והוקיע את חיילי צה"ל שביצעו פשע מלחמה במלחמת העצמאות. אבל כל ניסיון לחבר בינו לבין הפוסט היסטוריונים האנטי ציוניים המסלפים את ההיסטוריה בתעמולה אנטי ישראלית, על מנת לערער את האמונה בצדקת הציונות, עושה עוול נורא למשורר. ואגב, את שירו "על זאת" הורה דוד בן גוריון, שנוא נפשם ונשוא הסתתם של ה"היסטוריונים" החדשים, להפיץ בקרב כל חיילי צה"ל.

במאמרו "צילום מקרבות החירות" ("הקיבוץ" 7.8.08) מצטט דודו פלמה את "על זאת", כעדות מטעם הקטגוריה בפולמוס שנפתח ב"הקיבוץ" סביב מאמר שטנה אנטי ישראלי קיצוני, שכתב התועמלן האנטי ישראלי, המתחזה ל"היסטוריון", תדי כ"ץ. פלמה גוער באורי יזהר המשתמט ממאבקו בכיבוש כאשר הוא מתעמת עם כ"ץ, ומביא איתו כתנא דמסייע דווקא את אלתרמן.

"הביאו כבש, אני מביא את אלתרמן" אמר "חיים השמן" בסיפורו של גורי. אל מדורת האש הזרה שהצית תדי כ"ץ, מביא דודו פלמה קריקטורה של אלתרמן, בציטוט סלקטיבי שלו, מחוץ להקשרו, בנימה הפוכה לדרך חייו ולשירתו.

באחד משיריו האחרונים, שנכתב בשנת 1969 או 1970, ניבא אלתרמן את הפוסט ציונות למיניה, את הכרסום באמונה בצדקת הציונות. הוא התריע מפני התופעה, שעלולה להצליח היכן שהערבים נכשלו, להרוס אותנו.

את השיר הזה, "אז אמר השטן", אני מביא למדורה:

 אז אמר השטן: הנצור הזה

 איך אוכל לו.

 אתו האומץ וכשרון המעשה

 וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

 ואמר: לא אטול כוחו

 ולא רסן אשים ומתג

 ולא מורך אביא בתוכו

 ולא ידיו ארפה כמקדם,

 רק זאת אעשה: אכהה מוחו

 ושכח שאיתו הצדק.

                                                                                                       * "עיין ערך שירה"

(תגובה לאודי מנור, "מאולמרט לברק: הון-שלטון", bsh - הפורטל לצדק חברתי  26.8.08)

לפני כשנות דור, שמעתי הסבר מעניין מדוע אין בישראל שמאל אמיתי. הסיבה לכך, היא שבישראל היותו של אדם איש שמאל אינה נמדדת על פי המרחק שלו מקרל מרכס אלא מיאסר ערפאת.

רק בישראל עיתון הדוגל בהשקפה ימנית קפיטליסטית שמרנית קיצונית כמו "הארץ" נחשב לעיתון של השמאל. הסיבה לכך היא הגישה היונית קיצונית שלו, והגישה האנטי ציונית של מדור הספרות והתרבות שלו.

רק בישראל המנהיג של מפלגת העבודה, המפלגה האמורה להיות סוציאל דמוקרטית, יכול להיות אדם כאהוד ברק, המוציא שם רע לתאוות הבצע ולראוותנות באורחות חייו. בהגות הסוציאל דמוקרטית, יש זרם המבחין בין הון יצרני, שהוא הון מבורך המביא לצמיחה וליצירת מקומות עבודה וכו' להון טפילי הנבנה על גב החברה. מה הפך את אהוד ברק, איש צבא ופוליטיקה רוב שנותיו, בתוך שנים ספורות למולטי מיליונר? מה הוא ייצר? מה הוא בנה? מה הוא יזם? ברק בנה את הונו משיווק שמו וקשריו, מהיותו מחובר עד לשד עצמותיו לשלטון.

החיבור בין הון לשלטון הוא חיבור מושחת – הוא משחית הן את ההון והן את השלטון. הוא משחית את ההון, כיוון שאת מקום התחרות ההוגנת תופסת תחרות על קשרים עם השלטון והיכולת "להשיג" ממנו מתנות, על חשבון המדינה. הוא משחית את השלטון, כיוון שהוא הופך את הפוליטיקאים בני ערובה לאינטרסים פרטיים של בעלי הון, מממני הפריימריס, שהם גם שולטים בתקשורת האלקטרונית והכתובה.

כאשר אני מדבר על שחיתות, איני מדבר על פלילים, אלא על השחתת המידות הציבוריות, (שלעתים יש לה פן פלילי, אך הפן הציבורי, המוסרי, הנורמטיבי חשוב בעיניי לא פחות). איני יודע אם יש פן פלילי בחברה של אשת שר הביטחון והמועמד לראשות הממשלה, שייעודה – עשיית הון באמצעות ניצול קשרים בין הון ושלטון כדי לחבר לשלטון בעלי הון ולהיפך. אין ספק, שמבחינה ציבורית, חברה כזאת, בבעלות כזאת, היא התגלמות השחיתות והריקבון.

אילו היה בישראל שמאל אמיתי, הוא היה נלחם בחיבור המושחת הזה.

****

ד"ר אודי מנור, נחשב בעיניי עד לאחרונה כשמאל אמיתי, כסוציאל דמוקרט אידאולוגי ופוליטי. לכן נדהמתי למקרא מאמרו האחרון "מאולמרט לברק: הון-שלטון" (הפורטל לצדק חברתי bsh 26.8.08). קישור למאמר:

http://www.bsh.co.il/ShowArticle2logic.asp?ArticleId=3376&CategoryId=36

במאמרו מטהר מנור את שרץ השחיתות והחיבור בין הון לשלטון, ובלבד שישרת את השקפותיו המדיניות. במקום אקטיביזם שנועד לשנות את המציאות הקיימת, מסביר מנור שהפוליטיקה עוסקת ב"כרגע", ולכן אין פסול בשימור המצב הקיים. ומהו המצב הקיים? אודי מנור מסביר, שהקשר בין הון לשלטון הוא כמעט חוק טבע, יש להתייחס אליו כאל מובן מאליו. שחיתות? גם היא מובנת מאליה. אין פסול בשחיתות, אם היא משרתת מטרות נכונות, כלומר את מטרותיו של כותב המאמר.

נכון, מנור משלם מס שפתיים לכך "שיש לפעול לקימומו של סדר חברתי" בלה בלה בלה, אבל עד שאחרית הימים ואנחנו נפגש, יש לדעת להבחין בין עיקר לתפל, כלומר – בין שחיתות לבין מטרות מדיניות. אם המושחת הוא "משלנו", כלומר ב"עיקר" הוא מקדם את גישתנו "הפרוגרסיבית", נמחל לו על השחיתות. בלשונו של מנור: "יש לדעת
להבחין בין עיקר לתפל, או בין תפל-יותר לתפל-פחות או בין מושחת-פרוגרסיבי
למושחת-ריאקציוני".

ואם מישהו אינו מבין מהי שחיתות פרוגרסיבית אותה יש לקדם, מבהיר זאת מנור: "ההבדל הוא אי-יושר לשם מה. אי-יושר לשם השגת הסכם עם סוריה למשל או אי-יושר לשם
המלחמה הבאה בת 5,000 ההרוגים לפחות בגוש דן". מנור אינו מצפה ממנהיגי המדינה להיות ישרים, אלא לקדם "הסכם עם סוריה". אם יקדמו את האג'נדה הזאת, יש להם, מבחינתו של מנור, אור ירוק לשקר, למעול, לגנוב, לשחד. אור ירוק לשרץ השחיתות ואי היושר.

מנור עצמו מפגין חוסר יושר אינטלקטואלי במשוואה הדמגוגית והמניפולטיבית שהוא יוצר – "הסכם עם סוריה" מצד אחד, ו"מלחמה בת 5,000 הרוגים לפחות בגוש דן" מצד שני. איש אינו מתנגד עקרונית להסכם עם סוריה, אלא להסכם על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. מנור מתעלם מהנושא שהוא לב הוויכוח – עתיד הגולן, שטח ריבוני של מדינת ישראל, חבל התיישבות שחיים בו עשרות קיבוצים, מושבים ויישובים קהילתיים ויישוב עירוני, שנסיגה ממנו היא גירוש של למעלה מ-20,000 איש מבתיהם וחורבן מפעל חייהם, פרנסתם, מערכות החינוך, התרבות והרווחה שיצרו וכן הלאה. הוא הרי איש שמאל מתקדם, וחורבן חבל התיישבות קטן עליו.

אבל המניפולציה הדמגוגית מגיעה לשיאה בחלקה השני של המשוואה. את האיום במלחמה הנוראה הזאת שמענו לקראת ההחלטה על הקמת קצרין, לקראת ההחלטה על סיפוח הגולן לריבונות ישראל, לקראת שיריון חוק הגולן, במהלך המשאים ומתנים עם סוריה בשנות ה-90, בתנופת הפיתוח והרחבת היישובים הגדולה בשנים האחרונות. והנה, כבר 34 שנים הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינה, הגבול עם סוריה שקט אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן, דווקא כאשר אנו יושבים בגולן, דווקא כיוון שאנו יושבים על הגולן. הפסקת האש המבוססת על הרתעה ועל הזיכרון הסורי ממלחמת יום הכיפורים נשמרת יותר מהפסקת האש עם מצרים שתמורתה ויתרנו על כל סיני (והרי השלום הקר, או ליתר דיוק המלחמה הקרה, עם מצרים אינו שונה במהותו מהפסקת האש עם סוריה). השקט הזה שרד גם אתגרים כמו שתי אינתיפאדות פלשתינאיות, שתי מלחמות בלבנון והפצצת כור גרעיני בסוריה.

מנור שותף למניפולציה של איום על הציבור הישראלי במלחמה נוראה ועקובה מדם, ככלי לשטיפת מוח במסגרת מלחמה פסיכולוגית של מצדדי הנסיגה מהגולן. האם שמענו פעם מישהו מהמאיימים במשך שלושת העשורים האחרונים מתרץ את אי התגשמות נבואתו? תמיד הם יוכלו לומר שהנבואה הזאת לא היתה מוגבלת בזמן. אם בעוד כמה עשרות שנים תהיה מלחמה כזאת, ניתן יהיה לומר שהנה, כבר ב-1978 "אמרנו לכם" שאם קצרין תקום תהיה מלחמה. ואכן, איש אינו יכול להבטיח שלעולם הגולן יהיה מחסום בפני מלחמה, כפי שאיש אינו יכול להבטיח שהסכם שלום ימנע מלחמה. לתיאוריה של מנור אודות המלחמה הנוראה שתפרוץ אם לא יהיה הסכם עם סוריה, אין כל בסיס, בוודאי לא יותר מאשר לטענה שנסיגה מהגולן תביא למלחמה כזאת, שיכולה להתבסס על המציאות כאשר הסורים היו בגולן.

מנור אינו בוחל במניפולציה כדי לשווק את הנסיגה מהגולן, וכדי לשרת את האג'נדה הזאת, הוא מוכן להסכין עם שחיתות, חיבור בין הון לשלטון ואי יושר של המערכת השלטונית. מבחינתו המבחן הוא אחד: "מי פחות כדאי שיהיה בשלטון: ברק-אולמרט או ביבי- איך ווייסט נישט?"

לפני כשנתיים אהוד אולמרט אמר: "כל עוד אני ראש הממשלה, הגולן ישראלי לנצח". יש להניח שאילו דבק בעמדה זו, לא היה זוכה לטיהור פומבי מאת ד"ר מנור, מאחר ואז היה נגוע באי יושר למען מטרה ריאקציונית.

לפני כשנה וחצי, פירסם עקיבא אלדר מאמר ב"הארץ" תחת הכותרת "חנינה כללית תמורת שלום כולל" ("הארץ", 5.3.07). במאמרו הוא תקף את אולמרט על כך שאינו מקדם את תהליך השלום והזכיר ש"מגירות היועץ המשפטי לממשלה מתפוצצות מתיקי חקירה נגד ראש הממשלה ודו"ח מבקר מדינה רודף דו"ח ועדת חקירה".

וכאן הוא הציע לאולמרט עסקה סחטנית ומושחתת. אחרי שהזכיר לו את דרך הנסיגה של שרון "שחיסנה אותו מפני אותה קופת שרצים", הוא הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה:"לאור ניסיון האתרוג, הסדר מדיני שיוביל לקץ הכיבוש יזכה את אולמרט בחנינה".

גם עקיבא אלדר הוא הרי "שמאל". אודי מנור ממשיך באותה דרך.

אני רוצה להזכיר לאודי מנור רק עובדה אחת. אנשי הימין והמתנחלים העלימו עין במשך שנים מדרכי התנהלותו של אריק שרון. הם פשוט הבחינו בין עיקר ותפל, וכל עוד הוא היה מושחת לטובתם, הם העדיפו להעלים עין. כולנו יודעים כיצד זה נגמר.

 * הפורטל לצדק חברתי bsh