הבלוג של אורי הייטנר

גם הרחוקים ביותר מהשקפתו הפוליטית של אייבי נתן, הוקירו אותו, העריכו אותו ואהבו אותי, בשל טוב לבו, בשל מפעלי הסיוע שיזם ואירגן לכל מקום מוכה אסון בעולם, בשל תמימותו ויושרו.

גם נכונותו לשלם מחיר אישי על מאבקיו ראויה לשבח. ובמצוות "אחרי מות קדושים אמור", בדברי ההספד עליו, אין סיבה להתחשבן עמו בדיעבד על כך שנטל חירות לעצמו לפעול בניגוד לחוק (העובדה שאדם מוכן לשלם מחיר על עבירה על החוק, אינה מטהרת את העבריינות).

אך הנה, בדברי ההספד, חלק ממוקיריו של אייבי נתן הדגישו דווקא את העבירה על החוק ואף עשו לה אידאליזציה. הגדיל מכולם שמעון פרס, מי שאמור לסמל ולגלם את הממלכתיות ואת כיבוד החוק, שבדברי ההספד בהלווייתו של אייבי נתן אמר: "רגזנו עליו למה הוא ... מפר חוקים... אבל אוי ואבוי לנו אילו היה שומע בקולנו" ("הארץ" 31.8).

החוק עליו עבר אייבי נתן, היה האיסור להפגש עם חברים בארגון טרור. נתן נפגש עם אנשי אש"ף ובהם ערפאת, ועל כך נידון פעמיים למאסר. אפשר לחלוק על החוק, שהתקבל ברוב גדול מאוד בכנסת, ושגם מפלגת העבודה תמכה בו, ויש דרכים דמוקרטיות להיאבק למען שינוי חוק. הפרת חוק אינה חלק מארסנל הדרכים להיאבק בחוק. כאשר נשיא המדינה מכשיר בדיעבד עבריינות פוליטית ואף עושה לה אידאליזציה, הוא מועל בתפקידו ומשמש דוגמה שלילית לאזרחי המדינה.

ישנה טענה, שהעובדה ששנים אחדות לאחר פגישותיו של אייבי נתן עם ערפאת נהגו כמוהו ראשי ממשלות, מעידה על כך שאייבי נתן צדק והקדים את זמנו. טענה זו מופרכת מעיקרה ובלתי הגיונית. ראשית, יש הבדל בין מעשה מדיני של ראש ממשלה נבחר המנסה לקדם, על פי דרכו והבנתו, את ענייניה של ישראל, לבין מעשה פיראטי של אזרח פרטי, בלתי מוסמך, בניגוד לחוק. שנית, העובדה שממשלה נהגה בדרך זו או אחרת, אינה הופכת בהכרח דרך זו לנכונה. שלישית, המציאות הוכיחה, ששום דבר טוב לא יצא מההכרה באש"ף ומהכנסתו של ערפאת לשטחים. בוודאי שצעד זה לא קידם את השלום באזורנו, וזאת בלשון המעטה. הרבה, הרבה מאוד, הרבה מידי דם נשפך כתוצאה מכך.

אך מעל הכל – הסוגיה אינה האם החוק שאסר מפגשים עם אש"ף היה נכון ומוצדק, אלא בהנחה שהוא לא היה מוצדק – האם מותר למתנגדי החוק להפר אותו. או בניסוח אחר – האם עבריינות פוליטית מותרת? שהרי גם מי שהתנגדו לחוק הזה – בהיותם הרוב מחוקקים חוקים. וכפי שהם התנגדו לחוק הזה, יש המתנגדים לחוקים שהם מחוקקים. האם להם מותר להפר חוקים שהם מתנגדים להם, ועל יריביהם הדבר אסור? איפה ואיפה כזאת היא מוסר כפול. השלמה עם עבריינות פוליטית ובוודאי האדרתה, הם המדרון החלקלק בדרך לאנרכיה.

יש הרבה דברים טובים לומר לזכרו של אייבי נתן. הרשות שנטל לעצמו להפר חוקים אינה אחד מהם.

עם כניסתו לתפקידו כשר המשפטים, נטל על עצמו דניאל פרידמן משימה גדולה וחשובה – הובלת רפורמה במערכת המשפטית בישראל. הרפורמה נועדה לתקן את אחת הרעות החולות בציבוריות הישראלית – האקטיביזם המשפטי הקיצוני, שבו קומץ שופטים, מכובדים ככל שיהיו, שלא נבחרו בידי הציבור, רואים עצמם כסמכות על בנושאים פוליטיים מובהקים, בנושאים מדיניים, ביטחוניים ותקציביים, ומרשים לעצמם לפסוק בנושאים אלה, כאשר פסיקתם היא סופית ומחייבת. מחולל "המהפיכה החוקתית", כלשונו, אהרון ברק, אמר ש"הכל שפיט" וש"מלוא כל הארץ משפט". אם הכל שפיט, הרי בכל נושא הערכאה העליונה היא משפטית – בית המשפט העליון. וכך, בדמוקרטיה שבה האידאולוגיות השונות מובאות למשפט הבוחר, ישנה סמכות שמעל הבוחרים והנבחרים, ובכוחה לכפות את האידאולוגיה שלה. מה שהופך זאת לחמור יותר, זו העובדה שקיימת כמעט מונוליטיות אידאולוגית בין חברי בית המשפט, שלמעשה – הם אלה שבוחרים את חבריהם ובכך מנציחים את אותה מונוליטיות, והם חוסמים את הגישה לבעלי דעות אחרות, גם כאשר מדובר באנשים שאובייקטיבית – אין ספק שהם המוכשרים ביותר והמתאימים ביותר לישיבה בבית המשפט העליון, כמו פרופ' רות גביזון. אחד הנזקים החמורים שהאקטיביזם השיפוטי גרם להם, הוא פגיעה חמורה ביותר במעמדו של בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו; כרסום המסכן את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל.

פרופ' דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל, משפטן בעל שם, מוערך ביותר בארץ ובעולם, הוא אופוזיציה למהפכה החוקתית, לאקטיביזם השיפוטי, למשפטיזציה של החברה הישראלית והוא נכנס לתפקידו להוט לחולל שינוי; שינוי שיחזק את הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. היום, כאשר הממשלה נמצאת בדמדומי שלטונה, וסביר להניח שהוא לא יהיה שר המשפטים בממשלה הבאה, ניתן לסכם את כהונתו ככישלון. הוא הצליח, אמנם, להכניס מספר שינויים של התייעלות למערכת, הצליח לעורר שיח ציבורי ולהטיל ספקות במה שמוצג כאמת משפטית מוחלטת, שאין עליה עוררין ועצם הדיון בה הוא חתירה תחת אושיות המשפט והחוק, כביכול. אך הוא נחל כישלון חרוץ בניסיונו לחולל רפורמה מהותית הן בבית המשפט והן בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה.

מה הסיבה לכישלון הזה? יש הטוענים שהסיבה היא כוחו וכוחניותו של בית המשפט העליון ושל המיליה התומך בו, כולל מרבית התקשורת הישראלית, שהתגייסו לסיכול הרפורמות תוך דה-קרדיטיזציה של פרידמן עצמו, ואי אפשר היה לעמוד מול עוצמתם. יש התולים את הקולר בסגנונו הבוטה של פרידמן, שעורר התנגדות והסיט את הדיון מהמקום הענייני למקום האישי ולא איפשר עשיה שקטה בשיתוף פעולה עם נשיאת בית המשפט והיועץ המשפטי לקידום הדרגתי של השינוי. יש הטוענים שפרידמן הסתער על חזיתות רבות מידי בעת ובעונה אחת, בחינת "תפסת מרובה לא תפסת", ולכן לא הצליח לקדם מה שהיה ביכולתו לקדם אילו פעל באופן ממוקד.

יש אמת מסויימת בכל ההסברים הללו, אך הם מחמיצים את העיקר. לדעתי, הסיבה לכישלון היא החיבור שעשה פרידמן ועשו כמה מתומכיו, בין מאבק נגד הפוליטיזציה של המשפט והמשפטיזציה של הפוליטיקה, למאבק מוזר ותמוה שניהלו נגד המלחמה בשחיתות. החיבור הזה הכתים את המאבק במשפטיזציה, העניק תחמושת לתומכי המשפטיזציה ולטענתם שהם מגינים על שלטון החוק, הרחיק את דעת הקהל הסולדת מן השחיתות מתמיכה ברפורמה והכשיל את המהלך החשוב הזה.

עצם העובדה שהמהלך נעשה מטעם ממשלה שבראשה עומד אדם מושחת, חשוד סדרתי במעשי שחיתות רבים וקשים, כבר פגע ביכולת לקדם את הרפורמה. רפורמה כזאת חייבת לבוא מצד אנשים נקיי כפיים, שהציבור מאמין בהם ובטוהר כוונותיהם. ממשלה שאולמרט הוא ראשה, חיים רמון הוא המשנה לראש הממשלה, הירשזון הוא שר האוצר שלו, בר-און מחליף את הירשזון כשזה נאלץ להתפטר, רוחמה אברהם היא שרה בתוכו – היא לא הממשלה שהציבור יאמין בה כאשר היא מנסה לחולל רפורמה משפטית, וקל יהיה לזהות את מאבקה כמאבק נגד שלטון החוק, כדי לגונן על עצמם.

אך מה שהיה לרועץ לא היה רק עצם הניסיון לחולל רפורמה מטעם ממשלה שכזו, אלא יותר מכך, שגיאתו הגדולה של פרידמן – התייצבותו האישית לצד המושחתים בניסיון לטהר את השרץ.

יש קשר בין המשפטיזציה לשחיתות. החלפת השיח הנורמטיבי והמוסרי בשיח משפטי ופלילי יצרה מצב שבו, לכאורה, כל מה שאינו פלילי מובהק, גם אם הוא בלתי מוסרי ומנוגד לנורמות החברתיות שאנו מצפים להן מאישי הציבור, הוא כביכול טהור. וכך, אם אדם מושחת יצא זכאי בדין, אפילו מחמת הספק או כיוון שלא היה די בראיות כדי להפלילו, או כדי להאשימו, הוא לכאורה כשיר לכהן בכל תפקיד ציבורי. מי שנאבק במשפטיזציה – עליו להיות הקיצוני ביותר בדרישה ליושר ציבורי, לטוהר כפיים של נבחרי ציבור. היה עליו לחזק את השיח המוסרי ואת הדרישות הנורמטיביות, כמשקל נגד למשפטיזם, וכדי להוכיח שאין צורך לרוץ בכל סוגיה למשטרה ולבית המשפט, כיוון שהסנקציה הציבורית כלפי מי שסרח חזקה יותר.

דרישה מוסרית וערכית כזאת, היתה חייבת להיות הצד המשלים של הרפורמה במשפט. במקום זאת, מחולליה הלכו בקיצוניות לצד השני, המגן על השחיתות, המאשים את הלוחמים בשחיתות ב"חטא הנורא" של "טהרנות", וכינו את הלוחמים בשחיתות ובמושחתים "כנופיית שלטון החוק". יתכן שהם הצליחו ליצור דה-לגיטימציה מסויימת ללוחמים בשחיתות, אך בראש ובראשונה הם יצרו דה-לגיטימציה לעצמם. ברגע שהם חיברו את מאבקם הצודק עם הגנה על שחיתות ועל מושחתים, הם איבדו את אמון הציבור.

הדוגמה הבולטת ביותר לפגיעה של המשפטיזציה במאבק למען הניקיון הציבורי היא פרשת רמון. המעשה של רמון הוא מעשה שאינו הולם את מעמדו הציבורי ואת תפקידו. מבחינה ציבורית, אין הוא ראוי להיות שר בישראל. העובדה שבשעה שהממשלה שבה הוא חבר דנה ביציאה למלחמה, הוא בחר להתמזמז עם בחורה הצעירה ממנו ביותר משלושים שנה, מעידה על חוסר שיקול הדעת הקיצוני שלו, חוסר היכולת שלו לשלוט ביצריו והיותו בלתי ראוי למנהיגות. הדיון במעשהו היה ראוי להיות דיון ציבורי והסנקציה היתה ראויה להיות פוליטית. בדיון כזה, שאלת העיתוי של מעשהו היא מרכזית. בשיח המשפטי, אין שום משמעות לעיתוי הזה.

כיוון שהמשפטיזציה יצרה נורמה לפיה מה שאינו פלילי – ראוי, הסנקציה הציבורית המתבקשת, התפטרותו של רמון בשל המעשה, כלל אינה עומדת על הפרק, והנושא עבר מיד לטיפול משטרתי ומשפטי, חקירה והעמדה לדין. והנה, חיים רמון הואשם והורשע בעבירות מין. די בהרשעה זו, כדי להמיט עליו קלון ציבורי. אולם פרי הבאושים של המשפטיזציה, הוא שאפילו הקלון הוא כבר אינו ציבורי, ואפילו הכרעה האם הרשעה פלילית זו או אחרת נושאת עמה קלון היתה להכרעה משפטית. ומשבית המשפטי הכריע שאין קלון בהרשעתו של רמון – למחרת הוא הוחזר לכהן בממשלה ואף בתפקיד בכיר יותר, המשנה לראש הממשלה. תומכו הבולט ביותר של רמון היה שר המשפטים דניאל פרידמן. גישתו של פרידמן, היא היפוכה הגמור של המגמה הראויה ברפורמה שהוא מוביל, כיוון שהיא מעקרת את השיח הנורמטיבי והציבורי, מסרסת את הסנקציה הציבורית והפוליטית כלפי מי שסרח והיא משאירה את זירת המאבק על טוהר המידות במגרש המשפטי. בכך היא מחזקת את הגישה לפיה הכל שפיט. אם המערכת הציבורית נגועה בשחיתות, ואם המערכת הפוליטית אינה יכולה לעצור את השחיתות, אין מנוס מהפניה לבית המשפט. ואם אי אפשר לסמוך על המערכת הציבורית, אלא רק על המשפטית, הציבור לא ייתן ידו למה שמצטייר, שלא בצדק, כרפורמה המחלישה את המערכת המשפטית.

וכך, דניאל פרידמן עצמו ושותפיו למהלך החשוב של הרפורמה, הכשילו את הרפורמה. ומה שמצער במיוחד, הוא שבכך נסגר לשנים חלון ההזדמנויות לרפורמות החשובות הללו.

* "שישי בגולן"

בבחירות האחרונות לא הצבעתי ל"קדימה" וגם בבחירות הבאות, תהיינה באשר תהיינה, יעמוד בראשה מי שיעמוד, לא אצביע ל"קדימה".

לא הצבעתי ולא אצביע ל"קדימה" אף שאני איש מרכז בהשקפת עולמי. הייתי בין מייסדי מפלגת המרכז האמיתית – "הדרך השלישית", וגם אחרי נפילתה תמכתי במפלגות מרכז אמיתיות, אך כושלות אלקטורלית: "ישראל בעליה", "תפנית".

במה "קדימה" היא מפלגת מרכז? יתכן ששרון התכוון להקים מפלגת מרכז, כדי לקדם סדר יום מדיני הניצב בין הליכוד למפלגת העבודה. אך ממשלת אולמרט הובילה קו מובהק של מרצ. הוויתורים המוצעים לפלשתינאים, אינם פשרה טריטוריאלית, למשל – נוסח תכנית אלון, שבסיסה היא זכותנו על כל הארץ, זכותנו להחיל עליה את ריבונותנו, ומתוך הזכות הזאת נכונות לוויתורים  על חלק מהשטחים, מסיבות דמוגרפיות. המדיניות של אולמרט וציפי לבני מבוססת על דה-לגיטימציה של ישיבתנו ביו"ש, ומכאן תכנית לנסיגה כמעט מוחלטת, ופיצוי לפלשתינאים על כבשת הרש שתשאר בידינו בשל הרכבה הדמוגרפי – נסיגה מקבילה משטחים בנגב, לצד ויתורים חמורים בנושא טענת "זכות" השיבה. דרכה של ממשלת אולמרט היא נסיגה מכל הגולן. זו דרך מרכזית? זאת השקפת עולם מרכזית? זאת מפלגת מרכז? זאת הונאה.

האם פרס וחיים רמון פרשו ממפלגת "העבודה" כיוון שהיא יונית מידי בעיניהם והם רצו ללכת למרכז, למפלגה ניצית יותר ומרכזית יותר? היתה זו פרישה אופורטוניסטית מובהקת, של מנהיג שהפסיד בבחירות הפנימיות, לא קיבל את התוצאות וערק ממפלגתו. לא היתה זו עזיבה אידאולוגית.

"קדימה" היא שילוב של אנשים שגדלו בליכוד, וכדרך מומרים עשו קפיצת דרך לקצה הרחוק ביותר של השקפת העולם היונית, עם אופורטוניסטים מובהקים שעזבו את הליכוד ומפלגת העבודה בשל אג'נדה אישית לחלוטין.

"קדימה" אינה מפלגת מרכז, אין לה סדר יום של מרכז, ולכן אין מצב שבו אתמוך בה. ודאי שאיני חבר בה ולא התפקדתי אליה. אולם כיוון שבבחירות המקדימות בתוכה יבחר מועמד לראשות הממשלה ואולי ראש הממשלה הבא, יש לי כאזרח עניין בנעשה בה. ככזה, אני רואה לנכון להשמיע את קולי בנדון: אילו היה בידי לבחור בבחירות הפנימיות ב"קדימה", הייתי בוחר בשאול מופז.

למה מופז? הסיבה לכך אינה שאול מופז. איני מתומכיו ומעריציו של האיש. אני זוכר היטב את התנהגותו בעת הקמת "קדימה" – חברי הליכוד קיבלו ממנו איגרת בה התחייב להישאר בליכוד "כי בית לא עוזבים", ביום בו הודיע על מעבר לבית "קדימה". לא היה כל שיקול אידאולוגי בהתלבטות הזאת ולא בהחלטה הסופית שקיבל. אני סולד מהאופן הארגזי שבו הוא מנהל את המפקד שלו ב"קדימה" (אם כי אני יודע שאין הוא נוהג באופן שונה מאחרים, בכל המפלגות – שיטת הפריימריס היא רעה חולה שהשחיתה את הפוליטיקה הישראלית. יש לחזור לסוג משודרג של ועדה מסדרת). בסוד, בלי שאף אחד ישמע, אני מודה שגם לתמיכתו המופגנת בגולן אני מתייחס בחשדנות מסויימת, כיוון שהוא השאיר לעצמו בהצהרותיו אי אלו פתחי מילוט.

אז מדוע אני תומך במופז? את הסיבה לכך אני יכול לתמצת בשתי מילים: ציפי לבני.

ויותר משאני מתנגד לציפי לבני עצמה, אני סולד ממה שציפי לבני מייצגת היום בציבוריות הישראלית. היא מייצגת את המיליה המריץ אותה. אמור לי מי מריץ אותך ואומר לך מי אתה.

מה שמעורר את סלידתי הוא ההתגייסות הטוטאלית של התקשורת ושל האליטות המזוהות עמה למען ציפי לבני. כל אותה קבוצה מציגה את ציפי לבני כמועמדת האולטימטיבית, ללא כל ביקורתיות, ללא כל שאלות, ומצד שני משחירה את פני מופז, מגחיכה אותו בהצגתה אותו כטיפש ויוצרת רצח אופי, כפי שנהגה באישים שונים בעבר. עצם אופן ההתגייסות הזאת ומחיקת דיון ציבורי אמיתי הוא בעייתי ביותר. ההתגייסות הזאת בעיקר מעוררת נשכחות, לא כל כך סימפטיות.

אני זוכר היטב את ההתגייסות הבלתי ביקורתית לתמיכה באוסלו. כל מי שהשמיע דעה אחרת הוצג כתמהוני, כמגוחך. אני זוכר איך התקשורת לא איפשרה דיון אמיתי, מחקה כל ביקורתיות. איך בני בגין הוצג כשוטה הכפר. כמה לעג הוא ספג כאשר הזהיר מפני קטיושות באשקלון. "קטיושות באשקלון" – היה זה שם קוד לביטוי הפאתטיות ש"איש האתמול" הזה מייצג. אולם מי שיקרא היום את מאמריו אז, יווכח שתחזיותיו התאמתו אחת לאחת.

אני זוכר היטב את ההתגייסות הבלתי ביקורתית באהוד ברק טרם בחירתו, ואת ההתגייסות לתמיכה במדיניותו בפסגת קמפ-דיוויד; את משק כנפי ההיסטוריה כפי שנשמע מהתקשורת המגוייסת.

אני זוכר היטב את ההתגייסות הבוטה ביותר למען ההתנתקות, את "איתרוגו" של אריק שרון, כפי שתיאר ברגע נדיר של גילוי לב אמנון אברמוביץ', את החזית האחידה הלועגת לדעה אחרת, המגחיכה אותה, המוחקת ביקורת.

ובעיקר, אני זוכר היטב את תוצאות אוסלו, את תוצאות מדיניות ברק, את תוצאות ההתנתקות.

כאשר אני מזהה שוב את אותה התגייסות, של אותו מיליה, באותה דרך – אני חושד, כבעל ניסיון. כאשר אותו מיליה, באותו אופן, מתגייס למען ציפי לבני, ברור לי למה אותו מיליה מצפה מציפי לבני, למי ולמה היא תהיה מחוייבת אם תבחר, איזו דרך מצפים ממנה לקיים. ומאחר ועל תוצאות הדרך הזאת אנו משלמים בריבית דריבית עד היום, אני תומך במי שניצב מול המיליה הזה.

ציפי לבני מתהדרת בניסיונה – היא כיהנה כשרה בשבעה משרדים. והתקשורת אינה מזכירה לציבור שהיא כיהנה בשבעה משרדים בתקופה של שמונה שנים. איזה מין ניסיון זה? איזו רצינות זאת? מה זה אומר עליה?

ציפי לבני מציגה עצמה כסמל הניקיון והטוהר. והתקשורת אינה שואלת - האם היא דבקה באריק שרון בזכות טוהר כפיו, נקיונו, יושרו? האם היא לא ידעה מי הם שותפיה ל"קדימה"? האם היא מסתייגת מתמיכתו של צחי הנגבי, שאינו בדיוק סמל הפוליטיקה הנקיה? האם היא מסתייגת מתומכה המרכזי בר-און, שכולנו זוכרים את אופן מינויו התמוה ליועץ המשפטי לממשלה, מי הריץ אותו לתפקיד ולמה?

לא, התקשורת אינה שואלת. התקשורת מגוייסת.  

אני תומך בשאול מופז. אני תומך בו, כיוון שהוא האיש הניצב היום מול צו הגיוס, שעלול להמיט עלינו שוב אותם אסונות שהמיט עלינו בעשור וחצי האחרונים.

"אומדיה"