מה המחיר שיהיה על ישראל לשלם תמורת שחרורו של גלעד שליט? אין ספק שיהיה זה מחיר כבד, בשחרור מחבלים אסורים, חלקם רוצחים. האם המחיר מוצדק? אני מתנגד לגישה האומרת שיש לעשות "הכל"; שכל מחיר מוצדק. אבל יש מחיר סביר, המצדיק את השחרור. מהו? זה נושא לוויכוח. על כל מחיר יהיה ויכוח. אך גם התומכים וגם המתנגדים לגובה המחיר, יסכימו שהתמורה – שחרורו בחיים של שליט, היא משאת נפש של כל ישראלי.
והנה, אותו מחיר – שחרור סיטונאי של מחבלים אסורים, בהם רוצחים, שחיילי צה"ל סיכנו את חייהם כדי ללכוד אותם, במלחמתם בטרור, ובהם מחבלים רוצחים, משלם ראש הממשלה היוצא אהוד אולמרט לאבו מאזן. תמורת? סתם, בחינם, ללא כל תמורה, כ"מחווה". זוהי לא רק איוולת מדינית, אלא שערוריה מוסרית. דומה שאולמרט, בדמדומי שלטונו, נמצא באובססיה של מכירת סוף העונה, כמכריז: "בעל הבית השתגע".
מטרת המחווה היא לחזק את אבו מאזן. אם ישראל משחררת מחבלים בעסקאות עם חיזבאללה וחמאס, "הרעים", עליה לשחרר מחבלים למען אבו מאזן "הטוב", לצורך האיזון. דומה הדבר למי שעקרו לו עין אחת, ולשם האיזון הוא מבקש שיעקרו גם את עינו השניה. זהו טירוף מערכות.
אולם שחרור המחבלים כמחווה לאבו מאזן הוא כסף קטן לעומת מכירת החיסול המדינית של אולמרט במו"מ, הסוחר ביסודות הבסיסיים ביותר של מדיניות ישראל לדורותיה, כאילו היו עוד אחת מעסקאות הנדל"ן שלו.
לאחרונה הסביר אולמרט שבנושאי הגבולות והפליטים ישראל והפלשתינאים קרובים להסכמה. מהי הנכונות הישראלית לנסיגה? מספר אבו מאזן בראיון לעיתונים ערביים: "אנחנו מסכימים להחליף קרקע בקרקע, וזאת בהיקף מוגבל וקטן שלא ישפיע על רציפות השטח הפלשתיני. הם מציעים לנו להחליף 2% מהשטח ויש ויכוח בינינו על כך". משמעות הדברים, היא שאולמרט מקבל את התביעה הערבית לנסיגה מוחלטת מן השטחים, תוך התעלמות מכך שמדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן צודקת, מהזיקה הלאומית לשטחי א"י, מהחשיבות הביטחונית שלהם וממפעל ההתיישבות הקיים בהם. אולמרט אינו חותר לפשרה טריטוריאלית, שבה כל צד מוותר. בפועל, הוא נכון לסגת מ-98% מהשטחים לפי גרסת אבו מאזן, מ-93% מהשטחים על פי גירסת אלוף בן ב"הארץ", ועל פחות מכבשת הרש – 2% או 5.5% (בהתאמה) מהשטח שבידינו, הוא מציע להם נתח ממדינת ישראל הריבונית. זאת כשלעצמה שערוריה של ממש.
מה שחמור עוד יותר הוא ההסכמה המסתמנת בנושא הפליטים. אם הנסיגה מרחיקת הלכת מוסברת ברצון להבטיח שמדינת ישראל תהיה יהודית, ניתן היה לצפות שתמורת נסיגה כזאת כל סוגיית הפליטים ו"זכות" השיבה תרד סופית מן הפרק. אך לא זה המצב. התביעה נותרת בעיניה ואולמרט נכנע כאן לתובענות הפלשתינאית. אבו מאזן: "אני לא יכול להציע שחמישה מיליון פליטים ישובו לישראל, משום שאז הישראלים יאמרו לי שאני רוצה לחסל את המדינה. אבל מצד שני, לא יתכן שאומר שאף אחד מהם לא יחזור. צריך לשלם פיצויים למי שחוזר ולמי שאינו חוזר, ולמדינות שאירחו את הפליטים".
זאת ההסכמה העקרונית המסתמנת. ישראל מכירה, למעשה, בצדקת התביעה הפלשתינאית, תמורת נכונות לוותר על חזרתם המלאה של כל הפלשתינאים. הנסיגה אינה תמורת ויתור על "זכות" השיבה, אלא היא עומדת בפני עצמה, מעין הסכמה לטענת "האדמות הנגזלות החוזרות לבעליהן" ולא פשרה במו"מ מדיני. נושא הפליטים עומד בפני עצמו, כשגם כאן, כמו בבדיחה המפורסמת על ברנרד שואו, העיקרון כבר נקבע, נותר להתמקח על מספר ה"שבים".
חלק מן הפליטים יוכלו לחזור לתוך מדינת ישראל, כחלק מהתהליך המדיני שנועד, במכבסת המילים, להבטיח שתישאר יהודית. כמו כן, על ישראל לפצות את כל חמשת המיליונים הללו, בין אם יחזרו לישראל ובין אם לאו, ואת המדינות המארחות. במילים אחרות, ישראל מכירה בצדקת התוקפן שניסה להשמיד אותה, ואף מוכנה לשלם לו פיצויים על כך.
אהוד אולמרט כבר לא יספיק להגיע להסכם עם הפלשתינאים, אך הוא מנסה בכל מאודו להגיע למעין נייר הבנות, שיכבול את ידי מנהלי המו"מ בעתיד, ויקשה עליהם לעמוד על האינטרסים החיוניים לישראל.
מה תהיה התמורה לוויתורים מרחיקי הלכת הללו? מן הסתם, מיחזור בפעם העשירית של ההתחייבות שניתנה בהסכם אוסלו א' ובכל ההסכמים שאחריו, להפסיק את הטרור. כמו בהסכמים הקודמים, הפלשתינאים לא יעמדו בדברתם, אך הוויתורים של אולמרט עלולים להיות מבחינתם נקודת הפתיחה להמשך סחיטת הוויתורים, תוך שימוש מושכל בטרור, בהמשך התהליך.
למה הוא נוהג כך? אולמרט רוצה בכל מאודו לסיים את תפקידו לא רק כראש ממשלה מושחת שנאלץ לעזוב את תפקידו בשל חשדות לפלילים, אלא כמדינאי, שפעלו הניב "הישג" מדיני.
באובססיה שלו לייצר "הישג" כזה, עלול אולמרט להותיר אחריו אדמה חרוכה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
