בינואר 2009 ייצא לאור ספרו של מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל ויועץ בכיר של הנשיא קלינטון לנושא המזה"ת "Innocent Abroad, The inside story of the last serious attempt to resolve the middle east conflict". ב-8.8 התפרסם ב"ידיעות אחרונות" הפרק העוסק במו"מ עם סוריה בתקופת כהונתו של רוה"מ ברק.
עיקרי הדברים ידועים ואין בפרק הפתעות גדולות. ואף על פי כן, הפרטים החדשים וכן הסיפור במלואו (מזווית הראיה הסובייקטיבית, יש לציין, של אינדיק) מחדדים תובנות, הראויות ללימוד לקראת האתגרים הצפויים לנו בעתיד הקרוב.
"הסטרטר של התהליך"
התהליך המתואר, כמו התהליכים שקדמו לו ושבאו אחריו, מבוסס על נסיגה ישראלית עד קווי 4.6.67 כתנאי לנכונות הסורית לשמוע את תביעות ישראל בנוגע לסוגיות אחרות כמו שאלות הביטחון ודמות השלום. בלשונו של אינדיק, התחייבות ישראלית כזאת היא "הסטרטר של התהליך". הנושא הזה אינו נתון, מבחינתם של הסורים, למו"מ. כל עוד ההתחייבות בנושא הזה אינה חד משמעית, המו"מ אינו אלא גישוש מצדם לוודא שתהיה התחייבות ישראלית כזאת.
ברק, כמו ראשי ממשלה ישראליים, היה קרוב מאוד להתחייבות כזאת, הביע נכונות עקרונית לכך, אך הסורים לא הסתפקו בפחות מהתחייבות חד משמעית, ומשזו לא באה, המו"מ נכשל.
המסקנה מכך, היא שאם מתקיים מו"מ, או אפילו מו"מ מקדים או גישושים למו"מ, משמעות הדבר שראש ממשלת ישראל הסכים, לפחות עקרונית, לנסיגה לקווי 4.6.67. יתכן שלא היתה התחייבות מוחלטת ויתכן שלא ייצא דבר מהמו"מ, אך בלי הנכונות הזאת, לא היה מו"מ. כך עלינו להבין את המו"מ שאולמרט מנהל, וכך עלינו להבין מו"מ שינהל, אם ינהל, ראש הממשלה הבא, תהיה זהותו אשר תהיה. ואם יספרו לנו שמדובר במו"מ "ללא תנאים מוקדמים", עלינו להבין שמדובר בשקר.
מסקנה נוספת מכך, היא מופרכות הטענה אודות קדושת הגבול הבינלאומי. מצדדי הנסיגה מהגולן טוענים, שהעולם לא יכיר לעולם בישיבתנו בגולן, כיוון בעיני העולם רק הגבול הבינלאומי לגיטימי. והנה, סוריה מצפצפת על הגבול הבינלאומי, דורשת נסיגה ישראלית משטחים שעל פי הגבול הבינלאומי הם ישראליים, והעולם אינו מזדעזע, ארה"ב אינה נופלת מהכסא ואפילו ראשי ממשלות ישראליים מוכנים לכך. מדוע? בשל הנחישות הסורית. כיוון שסוריה נחושה שלא להכיר בגבול הבינלאומי, שהוא בעיניה גבול קולוניאליסטי שנקבע בין שתי מעצמות קולוניאליסטיות (בריטניה וצרפת), ומאחר וסוריה עומדת על שלה ללא פשרות וללא נכונות לפתוח דיון על כך, העולם מתרגל, משלים ומקבל. מאחר ואין קדושה בגבול הבינלאומי, ויש משמעות רבה להתעקשות מדינית, אם ישראל תתעקש על ריבונותה על הגולן, לא תהיה מוכנה לשום דיון עליו ותגלה עמדה נחושה, העולם יתרגל וישלים. כמובן, שכאשר מול הנחישות הסורית רואה עולם רפיסות ישראלית כנועה, אין הוא סופר את ישראל. העולם יכבד את ריבונותה של ישראל, אם ישראל תכבד את עצמה ואת ריבונותה.
פיתיון סורי
בפסגת וושינגטון בדצמבר 1999 עמדו הסורים על כך שראש הממשלה אהוד ברק – הוא ולא אחר, ייצג את ישראל. הם, לעומת זאת, שלחו את שר החוץ שלהם פארוק א-שרע.
כך, כל ויתור ישראלי יהיה מהמקור הבכיר ביותר, שמילה שלו היא המילה האחרונה והיא מחייבת, שהרי אין לו סמכות גבוהה יותר לקבל את אישורה. לעומת זאת, כל ויתור סורי יהיה מפיו של פקיד הזקוק לאישורו של הנשיא.
וכך, כדי לגרור את ברק להתחייב לנסיגה עד קווי 4.6.67 איפשר אסד לא-שרע לזרוק כמה פיתיונות, כמה עצמות שברק יוכל להתהדר בהן כ"הישגים", כביכול, כמו הסכמה להשאיר את קיבוץ שניר, ליד הבניאס, בישראל, ולהציב תחנת התרעה אמריקאית צרפתית בגולן תור רמז "שלעולם לא ייאמר במפורש – שישראלים בעלי אזרחות כפולה יוכלו לקבל גישה למקום"... כמובן שכל ה"הישגים" האלה נעלמו כאשר א-שרע חזר לדמשק.
גדולת הדמוקרטיה
מקובל לחשוב שברק הסכים לנסיגה מלאה, אך לא הגיע להסכם בשל נחישותו ש"רגליים סוריות לא תשתכשכנה בכינרת". כלומר, היה לו קו אדום עקרוני.
אינדיק מספר שברק התנצל בפני הסורים על האמירה הזאת. אך הוא באמת התעקש לא לאפשר גישה סורית לכינרת.
למה? כך מסביר זאת אינדיק:
"אני לא יכול לעשות את זה [התחייבות לנסיגה ל-4.6.67 א.ה.], כי המצב הפוליטי שלי השתנה... ה'מצב' היה חוק הגולן, שנדון בכנסת, ושדרש שכל ויתור טריטוריאלי בגולן יתקבל ברוב מוחלט של קולות הבוחרים, ולא רק ברוב של המצביעים במשאל עם. אנשי הסקרים של ברק הזהירו אותו שלא תהיה לו תמיכה ציבורית שכזו, ושהוא חייב למצוא דרך לשנות את האווירה השלילית בציבור. ברק הסביר שבעוד שהוא לא מתנגד לוויתור על רמת הגולן, הדרך שבה יעשה המהלך היא קריטית. 'אם אתחייב לנסיגה מלאה כבר עכשיו, בישראל יחשבו שאני מוותר על הכל לפני שאני יודע מה אקבל בתמורה... אני לא יכול להיראות פראייר בעיני האנשים שלי'" ...
"האכזבה בציבור הישראלי [מהתנהגות א-שרע בפסגת וושינגטון – אי לחיצת ידו של ברק ונאום אנטי ישראלי לוחמני א.ה.] היתה מהירה ומוחשית, וזה חיזק עוד יותר את האמונה של ברק שהוא חייב לדעת אילו ויתורים הסורים מוכנים לעשות לפני שהוא מציע ויתורים מצידו...".
וכך, עוד ועוד ציטוטים המעידים שמה שבלם את ברק היה הפחד מדעת הקהל ומהפסד במשאל העם. כך במפורש נכתב גם בספרו של רביב דרוקר "חריקירי" על תקופת שלטונו של ברק ובספריהם של איתמר רבינוביץ' ("סף השלום") ואורי שגיא ("אורות בערפל") על המו"מ שניהל רבין.
חשוב מאוד שנבין זאת. דעת הקהל היא שהצילה את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן. המחוייבות של המנהיגים למשאל עם (שבקרוב, אם לא תהיה תקלה בלתי צפויה, יעוגן סופית בחוק), נתנה כוח אדיר לציבור. המאבק שניהל ועד יישובי הגולן הוא שביצר את התנגדות הציבור לנסיגה והניע את הציבור להפגין את עמדתו (סטיקרים, שלטי חוצות, נוכחות תקשורתית וכו' שיצרו את האווירה שגרמה לסקרים להיות חד משמעיים).
חשוב שנבין זאת, כיוון שכבעבר גם היום ובעתיד – מי שיבלום את מנהיגי המדינה מפני טירוף הנסיגה, זאת דעת הקהל. חובתנו להיות חכמים כדי לדעת כיצד להגיע לדעת הקהל, כדי לחבר את הציבור אלינו, כיצד לא להרחיק מאיתנו את הציבור.
זו גדולתה של הדמוקרטיה. הדמוקרטיה עשויה להגן על המדינה מפני מנהיגיה.
לא מודה. לא עוזב?
אינדיק מזכיר בספרו גם את המו"מ שניהל נתניהו עם אסד, באמצעות ידידו, איל ההון, רון לאודר. "... לאודר אמר עכשיו לקלינטון שאסד ונתניהו הסכימו לקו נסיגה שיהיה מבוסס על קווי 4 ביוני". אינדיק אומר שעובדה זו היתה קריטית בעבור ברק. "ברק היה מכוסה", הגדיר זאת אינדיק.
נתניהו מכחיש, אם כי גם הוא מודה שהסכים לנסיגה עמוקה עד קו המצוק. למי אתם מאמינים?
... מודה ועוזב ירוחם. נתניהו נשבע היום אמונים לגולן. אילו היה מודה במה שעולל במו"מ הקודם, מודה בטעותו וחוזר בו, שבועת האמונים שלו היתה הרבה יותר אמינה בעיניי.
יד לביוב
אינדיק מתאר את הדרמה, בעת נחיתתו של ברק בשדה התעופה, בבואו לפסגת וושינגטון: "בדרך כלל, כשנפתחת דלת מטוס רשמי, נשיא המדינה או ראש הממשלה הוא הראשון שיוצא ממנו. אבל הישראלים כל כך בזים לכללים בכלל ולכללי הטקס במיוחד, שאצלם אינני יודע אף פעם מי יהיה הראשון שיירד בכבש המטוס. לכן לא הופתעתי כשחבורה של ישראלים הקדימה את ראש הממשלה בדרך למטה. ההפתעה באה שכשמנכ"ל משרדו ביקש ממני לעלות למטוס ולדבר איתו. ראיתי את ברק יושב על כסא בחלק השמאלי של המטוס. הוא הזמין אותי לשבת מולו. חשבתי על שורת מקבלי הפנים שחיכתה על המסלול, והתיישבתי חסר סבלנות על משענת המושב. 'אני לא יכול לעשות את זה', אמר ברק".
"את זה", פירושו אשרור "הפיקדון" של רבין לנסיגה לקווי 4.6.67 כדרישת הסורים, שהיא להבנת מנהלי התהליך "המצת של התהליך".
ברק הגיע לארה"ב בטיסה ישירה מנתב"ג. הפגישה האחרונה שלו לפני הטיסה היתה עם נציגות ועד יישובי הגולן. היתה זו שיחה קשה ביותר, בה נאמרו לברק דברים קשים ביותר אודות האחריות ההיסטורית הנוראה שהוא נוטל על עצמו בצעד הזה. ברק ישב קפוא, כמוכה הלם.
האם ועד כמה השיחה הזאת השפיעה על התנהגותו של ברק בהגיעו לשדה התעופה בוושינגטון, לא נדע לעולם. אני מאמין שהקשר בין מה שקרה לפני השיחה למה שקרה אחריה הוא חד משמעי.
שמעתי לאחרונה את אחד ממשתתפי הפגישה עם ברק מתבטא באופן החלטי נגד פגישה של ועד יישובי הגולן עם אולמרט. "גם עם מקל באורך 10 מ' אני לא אלחץ את ידו של האיש הזה", הוא אמר בשאט נפש.
אני מבין אותו, אבל האחריות לגולן מחייבת. ואם כדי לפתוח את הסתימה יש צורך להכניס את היד לביוב, נעשה גם את זה.
הלקח המרכזי
כמו בזמן ברק, כך גם היום הסכנה היא אמיתית. כמו בזמן ברק, כך גם היום המפתח למניעת נסיגה מהגולן נמצא בידינו.
"שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
