הבלוג של אורי הייטנר

באתר ynet התפרסם מכתב גלוי אל עקורי גוש קטיף, תחת הכותרת "תושבי גוש קטיף, סליחה שפיניתי".

. את המאמר כתבה צעירה בת 24, בת קיבוץ, שבהיותה חיילת, לפני שלוש שנים, השתתפה בעקירת היישובים. במכתבה, היא מביעה חרטה עמוקה על מעשיה, מתארת את הפצע העמוק בנפשה כתוצאה מהשתתפותה במעשה, לוקחת אחריות על המעשה ומבקשת סליחה. השורות הבאות הן מכתב גלוי לצעירה הכנה.

****

ניכרים דברי אמת. המאמר נכתב בדם לבך, מכתב שכולו כנות והגינות. נכונותך לקחת על עצמך אחריות לסבל שנגרם לעקורים בגין המעשה שהיית שותפה לו, מעידה על רמת מוסר גבוהה, ועל תחושת אחריות מפותחת.

אך אני אומר לך – את אינך אשמה. אינני אומר זאת מתוך רצון להקל על סבלך, או מתוך ניסיון להקטין את רגש האחריות שלך. נהפוך הוא. טענתי היא שאינך אשמה, כיוון שעשית בדיוק את מה שהיה עליך לעשות, דווקא מתוך תחושת האחריות. עשית את שהיית צריכה לעשות, כיוון שאילו נהגת אחרת, היית נוהגת בחוסר אחריות.

התנגדתי להתנתקות, לעקירת יישובי גוש קטיף. התנגדתי לכך לפני ההתנתקות, התנגדותי התעצמה במהלכה – חשתי שנפשי נפצעת לנוכח המראות הקשים, וההתנגדות גדלה והולכת ככל שהזמן חולף, וברור עד כמה היא היתה חסרת תוחלת. תמורת המחיר הכבד כל כך, הכואב כל כך – חורבן מפעל התיישבות, גירוש אלפי תושבים מבתיהם והרס מפעל חייהם, קרע נורא בעם, ישראל לא השיגה דבר.

היא השיגה המשך הטרור ואף התגברותו. היא אפילו לא השיגה את מטרת המהלך – היא לא התנתקה מעזה. גם כאשר האויב משגר טילים לעבר אזרחים ישראליים בפשע מלחמה מתמשך, ישראל ממשיכה לספק לו כסף, מזון, חשמל וציוד. העולם כולו רואה בישראל אחראית על עזה כאילו היא עדין כובשת ברצועה, וראינו כיצד כל העולם נזעק כאשר ישראל הקטינה במקצת את אספקת החשמל כגמול על הטרור, והפלשתינאים ביימו הפסקת חשמל. עקירת היישובים נעשתה בנחישות ובמקצועיות, אך העקורים נעזבו ונזרקו ואף שלוש שנים אחרי, המדינה אינה לוקחת אחריות על תוצאות מעשיה. וכפי שאת מעידה על עצמך, על חברותיך ועל מפקדותיך, המעשה הזה שבר גם אתכן, החיילות שביצעו אותו, ואני משער שגם רבים מן החיילים שהיו שותפים לו.

לכל המעשים הללו יש אשמים. את אינך אחת מהם. אשם ראש הממשלה שרון שקיבל את ההחלטה והוביל את המהלך. אשמים שרי הממשלה הנושאים באחריות להחלטה ולביצועה. אשמים חברי הכנסת שהרימו את ידם והצביעו בעד המהלך. אשמים היח"צנים והספינולוגים שהובילו את שטיפת המוח הציבורית; שהפיקו את תשדיר השרות השקרי אודות "פתרון לכל מתיישב" שעה שלא היה פיתרון לאף מתיישב. אשמה התקשורת שהתייצבה כמעט כאיש אחד בעד העקירה, ללא דיון ציבורי אמיתי ותוך "איתרוג" של ראש הממשלה והלבנה אפריורי של מעשי השחיתות ששמו נקשר בהם. אשם הציבור שברובו תמך במהלך, והעניק בסקרי דעת הקהל רוח גבית לממשלה.

את אינך אשמה. את היית חיילת, ותפקידך היה לבצע את המשימה. היה עליך לבצע את המשימה לא כראש קטן, בורג במערכת שאינו חושב אלא "רק ממלא פקודות". היה עליך לבצע את המשימה כראש גדול, המבין שבמדינה דמוקרטית הצבא אינו יכול למרוד במרות הדמוקרטית של הדרג המדיני, והחיילים אינם יכולים לנסות למנוע את ביצועה של משימה שהם מתנגדים לה פוליטית.

היה עליך לבצע את המשימה, מתוך ראש גדול, מתוך תחושת אחריות לאומית, מתוך התייחסות אל עצמך כמי שאינה מצילה את נפשה, אלא כמי שחושבת מה יקרה אם כולם יסרבו. שהרי אילו את סירבת, וכמוך עוד חיילת ועוד חייל ועוד שוטר והיתה כאן סרבנות המונית, וצה"ל לא היה מבצע את ההחלטה – אף ממשלה לא היתה יכולה להורות לצבא לבצע אף משימה, כיוון שלכל משימה יהיו החיילים שיתנגדו לה. ואם מדינת ישראל לא תוכל לבצע החלטות – לא תהיה מדינה. ואם לעם היהודי לא תהיה מדינה – ספק אם יהיה עוד עם יהודי. כך צריך לראות את הדברים חייל אחראי, חייל שהוא ראש גדול. עליו לראות את עצמו כאילו בו ובמעשיו תלוי קיומו של עם ישראל. לא פחות.

את מכה על חטא על "ציות עיוור לפקודה לא מוסרית". את "מקווה שאף חייל לא יסכים לבצע בעתיד פקודה כזאת". את שואלת "מאיפה העזתי בכלל, אני הקטנה שלא בנתה מימיה שום דבר, לבוא ולהרוס במו ידי חיים שלמים שאנשים בנו בעמל כל כך רב?" את אינך סולחת לעצמך.

אני מבין את תחושותיך ומזדהה עם כאבך, אך הדרך הזו היא דרך בלתי אחראית. היום את אזרחית, וכאזרחית יש לך דרכים דמוקרטיות להיאבק על דמותה של מדינת ישראל. כאזרחית, מן הראוי שתאבקי שלא תתקבלנה עוד החלטות כאלו בעתיד. כאזרחית, עליך להיאבק נגד עקירת יישובים (ואגב, נגד כל טרנספר, גם לערבים).

שנתיים מחיי אישה ישראלית, שלוש שנים מחיי גבר, מופקעים לשירות צבאי. יש לקוות שלא יעשה עוד שימוש בצה"ל למטרות כאלו. אך החייל עצמו חייב להבין שתפקידו במדינה דמוקרטית הוא לבצע את החלטת המוסדות הנבחרים, כי האלטרנטיבה - הרת אסון.

במלחמת לבנון הראשונה החלה תופעת הסרבנות ונמשכה בעריקה מהמלחמה בטרור בשתי האינתיפאדות. אני מודע להבדל בין סירוב להלחם באויבי המדינה לבין סירוב לפעול נגד אחים, אזרחים נאמנים של המדינה. אך חרף ההבדלים, סרבנות היא סרבנות היא סרבנות, והיא מסכנת את קיום המדינה. לא זו הדרך.

* "אומדיה" 

* הפורטל לצדק חברתי bsh

24-25.5.91. בתוך 34 שעות, חילצו 30 מטוסי חיל האוויר וחברת "אל על" 14,400 יהודי אתיופיה, במבצע שלמה, והעלו אותם לישראל. מבצע שלמה היה מבצע מורכב מאוד, שבמשך שנים נארג בידי סוכני המוסד ואנשי הסוכנות היהודית.

את ההחלטה על המבצע קיבל ראש הממשלה יצחק שמיר. הוא דחף לביצועה, הוא עקב מקרוב אחרי ההכנות והביצוע. הוא אחראי להצלחה.

בעקבות הודעתו של אהוד אולמרט על החלטתו שלא להתמודד על ראשות "קדימה", התפרסמה ב"ידיעות אחרונות" כתבה גדולה של איתן הבר, שסקרה את האופן בו סיימו ראשי ממשלות ישראל את תפקידם. הסקירה נפתחה בתקציר הכהונה של כל ראש ממשלה. בסקירה אודות כהונתו של שמיר, לא הופיע מבצע שלמה. כנראה שבעיני איתן הבר מדובר בסוגיה שולית.

מדינת ישראל, מדינת העם היהודי, קיימת בראש ובראשונה כדי לאפשר ליהודי העולם לעלות באופן חופשי לא"י וכדי ליישב את א"י ביהודים. מבצע שלמה, להעלאת יהודי אתיופיה, הוא אחד המזהירים שבמבצעים שעשתה אי פעם מדינת ישראל כדי להגשים את ייעודה. מבצע שלמה הוא ביטוי עילאי של אקטיביזם ציוני של המדינה. אם בכל שבע שנות כהונתו של שמיר (בשתי הקדנציות) לא היה אלא אירוע זה, די היה בכך כדי שיכנס לפנתיאון הלאומי כאחד החשובים בראשי הממשלה בישראל.

אך לא רק את יהודי אתיופיה שמיר העלה. בימיו החלה העליה ההמונית הגדולה מברית המועצות. שמיר אינו אחראי לפתיחת שערי בריה"מ – מדובר בשינויים עולמיים; הפרסטרויקה והגלסטנוסט שהוביל נשיא בריה"מ גורבצ'וב, נפילת החומות בין מזרח אירופה למערבה וקריסת בריה"מ. אולם שמיר זיהה את ההזדמנות והעלה על ראש שמחתו ועל ראש שמחתנו את הפעולה בבריה"מ לעליית היהודים לארץ, ובארץ – לקליטתם. היכולת של מדינה קטנה, שמנתה ארבעה וחצי מיליון אזרחים, לקלוט מיליון עולים בתוך שנים מעטות, כאשר לכולם יש קורת גג, לרובם המכריע – עבודה, כל ילדיהם נקלטו במוסדות חינוך – זו תופעה שמעטים כמותה בעולם. יצחק שמיר, ראש הממשלה, ניצח על המלאכה, קבע את סדר העדיפויות, העמיד את ההיערכות לקליטה מעל כל צורך אחר ומשימה אחרת, וההצלחה היתה גדולה. מנהיג המוביל אומה למאמץ כזה ומצליח – הוא מנהיג גדול.

יצחק שמיר היה מנהיג חסר כריזמה. לא היה לו ברק, הוא לא שפע קסם אישי, ואף שהוא היה רהוט והעברית בפיו היתה משובחת, הוא לא היה נואם גדול, לא מרואיין מבריק, לא אדם הממגנט את הציבור וגורם לו ללכת אחריו. אבל הוא היה אדם חזק, ידע בדיוק מה הוא רוצה, ידע לתבוע מעצמו ומהכפופים לו להתמסר לנושאים שהעמיד בראש סדר היום, היה איש ביצוע מעולה, והתוצאות היו בהתאם.

אדם שהצליח במשימות כאלו מורכבות, הוא בראש ובראשונה אקטיביסט – אדם הרוצה לשנות את המציאות, יודע לקבל החלטות ולעמוד אחריהן ולבצע אותן. אז למה ואיך 16 שנים אחרי תום כהונתו, תדמיתו של יצחק שמיר היא עדין של ראש ממשלה פאסיבי, שלא עשה דבר ובזבז את שנות כהונתו ב"שב ואל תעשה"?

הערכה אובייקטיבית של כהונתו, תהיה שונה לחלוטין מהתדמית הזאת. מניין התדמית? היא נובעת מכך, שהאליטה השלטת בתקשורת ובאקדמיה, בוחנת את ראשי הממשלות על פי קריטריון צר אחד – קידום התהליכים המדיניים שנועדו להביא להסכמי שלום עם השכנים ועם הפלשתינאים תמורת נסיגה מן השטחים. ואכן, אם זאת אמת המידה לבחינת כהונתו של שמיר, הוא לא היה פעלתן במיוחד.

אולם מאחר וכל ראשי הממשלה שבאו אחריו – רבין, פרס, נתניהו, ברק, שרון ואולמרט היו פעילים מאוד בקידום התהליכים הללו, יש לנו פרספקטיבה לראות עד כמה התהליכים האלה קידמו את מדינת ישראל בכלל, ואת השלום בין ישראל לשכנותיה בפרט. האם התהליכים הללו קידמו שלום, הבטיחו ביטחון, המעיטו בהרג ישראלים, עצרו או צימצמו את הטרור הערבי, קידמו את השלמת הערבים עם קיומה של ישראל? היום אנו יודעים שהתשובה על השאלות הללו שלילית.

וכאשר אנו מנתחים על רקע עובדה זאת את כהונתו של שמיר כראש הממשלה, שאכן, לא היה אקטיבי במיוחד בקידום התהליכים המדיניים אך היה אקטיבי מאוד, כמעט היפר אקטיבי, בקידום האג'נדה הציונית של מדינת ישראל, ניתן לומר ששמיר היה ראש ממשלה מוצלח יותר מכל אלה שבאו אחריו, ותרומתו לעתיד המדינה היתה גדולה יותר משלהם.

מן האקטיביות שלו בנושאים בהם התמקד, ניתן להבין שדרכו המדינית לא נבעה מאופי פאסיבי. ראוי לתת לו את הקרדיט, שמאחורי אותה דרך עמדה גישה אסטרטגית מוצקה, שראויה אף היא לבחינה מחדש.

"הערבים הם אותם הערבים והים הוא אותו ים", אמר פעם שמיר, בהתבטאות מאוד לא דיפלומטית, מאוד לא ראויה לראש ממשלה ומאוד לא מוצלחת. אבל היה זה ביטוי פשטני מאוד, לאמת עמוקה שראוי לנסחה בצורה אחרת. האמת הזאת, היא הכרה בכך שהסכסוך בינינו לבין הערבים הוא בלתי פתיר בעתיד הנראה לעין, כיון שהערבים אינם מוכנים להשלים עם זכות קיומה וצדקת קיומה של מדינת ישראל. כל עוד זה המצב, אין תכלית לניסיון להגיע לשלום כולל שיפתור את הסכסוך, וכל ויתור ישראלי במהלך הניסיון הזה, יהיה ללא תמורה מעשית. ואכן, אלה התוצאות של עשור וחצי בהם ששה ראשי ממשלות ויתרו, ולא קיבלנו כל תמורה בעבור הוויתורים האלה.

גישתו של שמיר היתה, שהסכסוך הוא עובדה קיימת, ולכן ראוי לנהל אותו בחכמה, לא להתגרות באויב, לא לעשות צעדים שעלולים להביא למלחמה, לנסות להנמיך ככל הניתן את הלהבות כאשר הן מתעוררות, לנסות באופן חשאי לשמור על קשר עם השכנים, ובמקביל לחזק את ישראל ולבצר אותה כמדינה יהודית וציונית חזקה, כך שבסופו של דבר האזור יקבל את קיומה כעובדה קיימת ומוגמרת.

דוגמה לכך היא ההבנות וההסכמות החשאיות עם המלך חוסיין לפני מלחמת המפרץ, וההבלגה על ירי הטילים מעיראק על ישראל. שמיר לא היה איש של דרמות גדולות. כיוון שהוא החליף את בגין, שהיה בראש ובראשונה איש של דרמות גדולות, הוא נראה חיוור ואפור לידו.

בשש שנות כהונתו של בגין, הוא חתם על הסכם השלום עם מצרים, נסוג מכל סיני ועקר את היישובים. הוא הגה ויזם את תכנית האוטונומיה לפלשתינאים ביש"ע. הוא הפציץ את הכור העיראקי. הוא יצא למבצע ליטני. הוא החיל את הריבונות הישראלית על הגולן. הוא יצא למלחמת לבנון הראשונה.

שמיר לא היה איש של רעמים וברקים. אחרי הרעמים והברקים של שלטון בגין, נראית הקדנציה שלו כשגרתית ומשעממת. אך כיוון ששמיר התייחס לסכסוך הישראלי ערבי כאל עובדה שיש לנהל אותה במתינות ובתבונה, הוא אכן ניהל את הסכסוך במתינות ובתבונה. הוא שמר את הסכסוך על אש קטנה. הוא יזם יחד עם רבין תכנית מדינית ב-1989, שתכליתה העיקרית היתה מניעת ועידת בינלאומית שתסכן את ישראל, באמצעות הנעת תהליך שעיקר תכליתו היא עצם קיומו. על כך התעמת עם שרי החישוקים – שרון, לוי ומודעי שניסו להדיח אותו בשל כך. הוא הסכים ללכת לוועידת מדריד, כאשר הבין שאין מנוס מכך, אף שלא ציפה שהוועידה תביא לשלום ובוודאי שלא היה נכון לוויתורים מרחיקי לכת. פעולתו המדינית נועדה לשמור על אש קטנה של הידברות עם שכנינו, כדי למנוע הסלמה, אך ללא צעדים שעלולים להחליש את ישראל.

לצד המהלכים הללו, הוא קידם את סדר היום המרכזי בעיניו – חיזוקה של המדינה, חיזוק הכלכלה ובעיקר קידום סדר היום הציוני; עליה וקליטתה והתיישבות. ואת סדר היום הזה הוא קידם בהצלחה יתרה.

מבין ראשי הממשלה בישראל, שמיר מזכיר במיוחד את לוי אשכול. כמו אשכול, גם הוא לא איש של כריזמה, של ברק ושל דרמות, שהחליף מנהיג כריזמטי דגול (אשכול את ב"ג, שמיר את בגין), ולכן נראה אפור ומשעמם. אך כמו אשכול, גם הוא איש שידע להחליט, ידע לנהל, ידע לעבוד וידע לקדם את העניינים החשובים בעיניו, וכמו אשכול הוא חיזק מאוד את מדינת ישראל. אשכול, שהיה בזמנו מושא ללעג ולבדיחות, מוערך היום, בפרספקטיבה של 40 שנה, כאחד מראשי הממשלה הטובים שהיו לנו. אני מאמין, שכך תשפוט ההיסטוריה גם את יצחק שמיר.

* הפורטל לצדק חברתי bsh

דרך אוסלו, הדרך בה הוביל יצחק רבין את ישראל, הוכחה לאחר מעשה כשגיאה היסטורית נוראה, שעד היום אנו משלמים את מחירה. עם זאת, השיפוט הזה הוא חכמה שלאחר מעשה. ניתן בהחלט לשפוט את דרכו של רבין כניסיון הרואי לחולל שינוי היסטורי, עם מי שנראה כפרטנר הריאלי היחיד, שהתחייב לשים קץ למאבק המזויין ולטרור. התהליך היה מודולארי, ואיפשר לישראל לבחון את תוצאותיו ולהפסיק אותו, אם הצד השני לא יעמוד בהתחייבויותיו. אני מאמין, שאילו היה נשאר בחיים, רבין היה עוצר בשלב זה או אחר את המהלך, ולא משלים לאורך זמן עם המשך הטרור, כפי שהשלים בתחילת הדרך.

עם זאת, היו לרבין שתי שגיאות בלתי נסלחות, ששיפוטן הוא בהחלט לא רק חכמה שלאחר מעשה. האחד, הוא "הפיקדון" שהעביר לידי האמריקאים (ושבניגוד להבטחתו המפורשת של מזכיר המדינה כריסטופר הועברו מיד לידי הסורים) לסגת מכל הגולן אם יענו דרישות ישראל בנושאים השונים. אני שולל ערכית ועקרונית כל נסיגה מהגולן, אולם גם בניסיון לחשוב בהיגיון המוביל לנסיגה, אין כל הסבר לטעות הקריטית של פיקדון "היפותטי" הנותן לצד השני את כל מבוקשו, עוד בטרם ביטא נכונות כלשהי ללכת במשהו לקראת ישראל. הפיקדון הזה גרם לנזק מדיני מתמשך, ועד היום הסורים רואים בו את נקודת ההתחלה בכל מו"מ.

השגיאה הגדולה השניה של רבין, היתה נכונותו להגדיר את סוגיית "הפליטים" כאחד מארבעת הנושאים שיידונו בהסדר הקבע. סוגיית "הפליטים" היא שפה מכובסת ל"זכות" השיבה, כלומר לשלילת צדקת הקמת וזכות קיומה של מדינת לאום יהודית בא"י. ברגע שישראל הסכימה שהנושא הזה יידון במו"מ על הסדר קבע לשלום (!) היא הכירה בלגיטימיות של שלילת זכות קיומה. אני מניח, שרבין האמין שהמבנה המודולארי של התהליך ירוקן את הסוגיה הזאת מתוכן. הוא האמין, כנראה, שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד – רשות עצמאית ומדינה בדרך בחלק מן השטחים, הם יתפשרו בנושאים השונים כמו הגבולות, ירושלים ובוודאי "זכות" השיבה, שהינה אמירה דקלרטיבית, מן עז שהוכנסה לתהליך כדי להוציאה בהמשך תמורת ויתורים ישראליים אלה או אחרים. כפי שהוכח בהמשך הדרך ובעיקר בוועידת קמפ-דיוויד, הפלשתינאים אינם מוכנים לוותר בנושא כמלוא הנימה.

הגישה הישראלית לסוגיית הפליטים צריכה להיות עקרונית. עם קבלת החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת שתי מדינות, העם היהודי קיבל את ההצעה, אף שמדובר היה בהקמת מדינה בלתי אפשרית מבחינת שטחה וגבולותיה. הפלשתינאים דחו את ההצעה על הסף, פתחו במלחמת דמים להשמדת היישוב היהודי וביום הקמת המדינה מדינות ערב פלשו לא"י כדי להחריב את המדינה שאך קמה. אין תוקפנות נואלת יותר מזו. אין כל סיבה שבעולם לראות בישראל אחראית לתוצאות הטרגיות, עבור הפלשתינאים, מהמלחמה הזאת. כל האחריות ל"בעיית הפליטים" היא אך ורק על הפלשתינאים ועל הערבים. הם גרמו למלחמה, האם אחראים לתוצאותיה ואין לישראל אפילו אחוז אחד של אחריות לתוצאות. לכן, אל לישראל לדון אפילו על כניסת פליט אחד למדינת ישראל. בעצם נכונותו של רבין להכניס את הנושא למו"מ, יש ויתור על עמדה עקרונית חשובה ביותר. זו בכיה לדורות.

היום, כאשר אהוד אולמרט נמצא בדמדומי כהונתו כראש הממשלה, חוששני שהוא עומד לחולל בכיה לדורות חמורה הרבה יותר – שילוב של שתי השגיאות הגדולות של רבין. בתקופה שנשארה עד תום כהונתו, אולמרט לא יצליח להשלים את המו"מ ולחתום על הסכם עם הפלשתינאים או הסורים. אך באובססיה שלו להגיע בכל מחיר ל"הישג" מדיני, על מנת שלא להזכר אך ורק כראש הממשלה שבתקופתו צה"ל נכשל במלחמה מול ארגון טרור קטן ונאלץ ללכת הביתה בשל פרשיות שחיתות וחשד לפלילים, הוא עלול למסור לסורים ולפלשתינאים "פיקדונות" עם ויתורים מרחיקי לכת, שיכבלו את ידיהם ואת חופש הפעולה של מנהיגי ישראל בעתיד.

במאמרו "מין הדא אולמרט?" ("הארץ" 1.8.08) מציג צבי בראל את מתווה הסדרי העקרונות המתגבשים עם הפלשתינאים והסורים, אותם הוא מכנה "פיקדון אולמרט". במסלול הסורי מדובר בנסיגה מלאה מהגולן. במסלול הפלשתינאי מדובר לא רק בנסיגה מלאה, אלא גם בהכרה, למעשה, ב"זכות" השיבה.

אולמרט מסביר שבנושאי הגבולות והפליטים הצדדים קרובים להסכמה. מהי הנכונות הישראלית לנסיגה? מספר אבו מאזן בראיון לעיתונים ערביים: "אנחנו מסכימים להחליף קרקע בקרקע, וזאת בהיקף מוגבל וקטן שלא ישפיע על רציפות השטח הפלשתיני. הם מציעים לנו להחליף 2% מהשטח ויש ויכוח בינינו על כך". משמעות הדברים, שאולמרט מקבל את התביעה הערבית לנסיגה מוחלטת מן השטחים, תוך התעלמות מכך שמדובר בשטחים שישראל כבשה במלחמת מגן צודקת, מהזיקה הלאומית לשטחי א"י, מהחשיבות הביטחונית שלהם וממפעל ההתיישבות הקיים בהם. בפועל, הוא נכון לסגת מ-98% מהשטחים, ועל פחות מכבשת הרש – 2% מהשטח שבידינו, הוא מציע להם נתח ממדינת ישראל הריבונית. זאת כשלעצמה שערוריה של ממש.

מה שחמור עוד יותר הוא ההסכמה המסתמנת בנושא הפליטים. אם הנסיגה מרחיקת הלכת מוסברת ברצון להבטיח שמדינת ישראל תהיה יהודית, ניתן היה לצפות שתמורת נסיגה כזאת כל סוגיית הפליטים ו"זכות" השיבה תרד סופית מן הפרק. אך לא זה המצב. התביעה נותרת בעיניה ואולמרט נכנע כאן לתובענות הפלשתינאית. אבו מאזן: "אני לא יכול להציע שחמישה מיליון פליטים ישובו לישראל, משום שאז הישראלים יאמרו לי שאני רוצה לחסל את המדינה. אבל מצד שני, לא יתכן שאומר שאף אחד מהם לא יחזור. צריך לשלם פיצויים למי שחוזר ולמי שאינו חוזר, ולמדינות שאירחו את הפליטים".

זאת ההסכמה העקרונית המסתמנת. ישראל מכירה, למעשה, בצדקת התביעה הפלשתינאית, תמורת נכונות לוותר על חזרתם המלאה של כל הפלשתינאים. הנסיגה אינה תמורת ויתור על "זכות" השיבה, אלא היא עומדת בפני עצמה, מעין הסכמה לטענת "האדמות הנגזלות החוזרות לבעליהן" ולא פשרה במו"מ מדיני. נושא הפליטים עומד בפני עצמו, כשגם כאן, כמו בבדיחה המפורסמת על ברנרד שואו, העיקרון כבר נקבע, נותר להתמקח על מספר ה"שבים".

חלק מן הפליטים יוכלו לחזור לתוך מדינת ישראל, במהלך שנועד, במכבסת המילים, להבטיח שתישאר יהודית. כמו כן, על ישראל לפצות את כל חמשת המיליונים הללו, בין אם יחזרו לישראל ובין אם לאו, ואת המדינות המארחות. במילים אחרות, ישראל מכירה בצדקת התוקפן שניסה להשמיד אותה, ואף מוכנה לשלם לו פיצויים על כך.

זאת, תמורת מה? מן הסתם תמורת מיחזור בפעם העשירית של ההתחייבות שניתנה בהסכם אוסלו א' ובכל ההסכמים שאחריו, להפסיק את הטרור. כמו בהסכמים הקודמים, הפלשתינאים לא יעמדו בדברתם, אך הפיקדון של אולמרט, יהיה נקודת הפתיחה להמשך סחיטת הוויתורים תוך שימוש מושכל בטרור, בהמשך התהליך.

בחודשים שנותרו עד סיום כהונתו, אהוד אולמרט הינו אדם מסוכן יותר מכפי שהיה לכל אורך הקדנציה. בירידתו מבמת ההיסטוריה הוא עלול להשאיר לנו אדמה חרוכה.

   * "הארץ"