הבלוג של אורי הייטנר

המערכה המשפטית שמנהל ראש הממשלה נגד מוריס טלנסקי, מעידה מעל הכל על אולמרט עצמו ועל אופיו הציני. טלנסקי הוא חברו ומיטיבו לאורך שנים רבות – הוא תמך בו, הוא גייס למענו כספים, הוא מימן לו חופשות ונסיעות. והנה, כעת מפעיל אולמרט את כל כוחו, בלי לבחול באמצעים, כדי להשחיר את פניו של טלנסקי.

לכאורה, התנהגותו של אולמרט היא טבעית. כחשוד, כל האמצעים כשרים כדי לחלצו מכתב אישום. ברגע שטלנסקי העיד נגדו, אין הוא חבר אלא אוייב ובמלחמה – כמו במלחמה. במוסר של העולם התחתון, זו גישה נכונה. בקודקס, שבו העבירה הגדולה ביותר היא הלשנה, וערך החברות משמעו – חיפוי, אכן, טלנסקי שבר את הקוד, ומרגע הזה הוא אוייב. השאלה היא, האם ראויה מדינת ישראל לראש ממשלה שהקודקס שלו הוא קודקס העולם התחתון, או לראש ממשלה שהקודקס שלו הוא של אזרח נורמטיבי, של אדם הגון וישר.

אזרח נורמטיבי יצפה מאדם שהמשטרה חוקרת אותו, לשתף עמה פעולה ולסייע לה להגיע לחקר האמת. בקודקס הנורמטיבי, על טלנסקי לספר כל הידוע לו לחוקרי המשטרה, ובעדות בבית המשפט.

גם מתנגדיו של אולמרט, נוהגים לתארו כחבר טוב, כאיש חם, בעל לב רחב. מסתבר, שכאשר הוא חש מאויים, מתחת לד"ר אולמרט מפציע מיסטר אהוד, שמפיל את כל האחריות על מעשיו, על אורי מסר, שבמשך שנים רבות שכב למענו על כל גדר וגנב בעבורו סוסים. כאשר הוא חש מאויים, הוא יעשה הכל כדי להציג את טלנסקי, מיטיבו, מממנו וחברו לאורך שנים, ככלי ריק, כשרלטן.

בחקירת הנגד, ניתן היה לצפות מפרקליטיו של ראש הממשלה שינסו לקעקע את גרסתו של טלנסקי אודות פרשת המעטפות. זה תפקידם. אך הם בחרו בדרך אחרת – בניסיון לחפש בקיעים באמינותו, כדי להציגו כאדם בלתי אמין, אשר על כן אין לסמוך על עדותו.

הדוגמה המוחשית ביותר לטקטיקה הזאת, היא הדלפת קטע עדותו של טלנסקי, בו סיפר על תמיכתו הכספית ביצחק רבין. אין קשר בין הדברים לאשמתו או אי אשמתו של אולמרט. גם אין זה מן הנמנע שהוא דיבר אמת אודות רבין. אבל הנחתם של הפרקליטים, היא שבדעת הקהל יצחק רבין הוא "פרה קדושה", מה שהופך אותו לטפלון האולטימטיבי. שום דבר אינו יכול להידבק אליו. לכן, בהצגת קטע הוידאו הזה, יראה הציבור את טלנסקי כמי שמתרברב בקשריו עם רבין וטופל עליו האשמות בלתי מתקבלות על הדעת, מה שיציג אותו כבלתי אמין. הרי איש לא יחקור כעת, ובצדק, את דבריו על רבין.

הפניה הזאת של הפרקליטים אינה לבית המשפט אלא לדעת הקהל. ובעצם, כך כל טקטיקת ההגנה. הרי מה עשו הפרקליטים? העמידו אדם זקן בחמישה ימי חקירה ארוכים מתישים, בהם הציפו אותו באינספור שאלות על פרטי פרטים. אי אפשר שבחקירה כזאת לא ימצאו אי אלו אי התאמות, סתירות, וסביר שיהיו דברים שישכח. הפרקליטים מבינים, מן הסתם, שהשופטים לא יתרשמו מכך יותר מידי. אבל קהל היעד שלהם אינו השופטים אלא דעת הקהל. לכן, הם ליוו את החקירה בדוברות מתמדת, בה האירו בזרקור ענק והגדילו בזכוכית מגדלת רבתי את כל אותן סתירות ושיכחות, כדי להציגו כשקרן, ומכאן את אולמרט – כדובר אמת וכמי שטפלו עליו עלילות. (מה שהפך את הניסיון הזה למגוחך, היה פרסום סטנוגרמות החקירה, בהן אולמרט, בשעה של חקירה, השמיע הרבה יותר "לא יודע" ו"לא זוכר" מאשר טלנסקי בחמישה ימי עדות).

בכל חמשת ימי החקירה, לא הצליחו פרקליטי אולמרט לקעקע כהוא זה את החשדות נגד מרשם. הם ידעו זאת מראש, אך מטרתם היתה דעת הקהל. למעשה, יותר משהם נוהגים כפרקליטים, הם נוהגים כיח"צנים. האמת היא שאין הם היחידים; בשנים האחרונות נוהגים עורכי הדין הבכירים לנהל מערכה תקשורתית, לצד המערכה המשפטית, בעידודה של התקשורת, רודפת הרייטינג. אך דומה, שעוד לא היה מקרה כזה, שבו האסטרטגיה של הפרקליטים בתוך בית המשפט, מכווננת כולה לדעת הקהל, על מנת לסייע בשרידותו הפוליטית של אולמרט.

עם כל סלידתי מהתנהלותם של אולמרט ואנשיו בפרשה, בנקודה אחת יש צדק בטענותיהם – טענתם נגד ההדלפות מהמשטרה והפרקליטות. כבר עשרות שנים החברה הישראלית מתקשה להתמודד עם נגע ההדלפות, אך דומה שהפעם נפרצו כל הסכרים, בהדלפת סטנוגרמות שלמות מחקירתם של ראש הממשלה ואורי מסר. יש לחקור את הפרשה בכל הרצינות, ולהעניש את האחראי לכך. אני מקווה מאוד שיתברר שמדובר בעשב שוטה בודד, דוגמת עו"ד גלאט-ברקוביץ' בפרשיות שרון, ולא בחלק משיטה מובנית של המשטרה והפרקליטות.  

* "אומדיה" 

על דו"ח הביניים של ו' וינוגרד עברה מפלגת העבודה לסדר היום (אחרי מפגן שרירים פאתטי). על הדו"ח המלא מפלגת העבודה הבליגה. עם פרשת טלנסקי מפלגת העבודה חיה בשלום. פרשת אולמרטורס לא הזיזה למפלגת העבודה.

אבל הסוגיה הלאומית הכבדה, שאלה של חיים ומוות, שאלה שעליה תקום או תיפול מדינת ישראל, מפלגת העבודה לא יכלה להחריש – על דחייה של כמה ימים במתן תפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת לאבישי ברוורמן.

איזה סדר עדיפויות מעוות, חולני.

לאחר התפוצצות פרשת טלנסקי, הכריז אהוד ברק שאולמרט אינו ראוי להיות ראש הממשלה. המעשה המתבקש מהכרזה כזאת היא פרישה מיידית מהממשלה הבלתי ראויה, וניסיון להפילה וללכת לבחירות. במקום זאת, רקח ברק עסקה המאריכה את שלטונו של אולמרט בעוד חודשים רבים. העיקר, להמשיך ולהשתתף בממשלה הגרועה הזאת, לדבוק בשררה, לאפשר ליולי תמיר להמשיך להרוס את החינוך בישראל עוד מספר חודשים.

אבל בעקבות הסוגיה הקטנה והלא חשובה של מינוי ברוורמן, מפלגת העבודה, כולל שריה, הצביעה אי אמון בממשלה. זוהי התנהגות בלתי ממלכתית, העושה צחוק מהדמוקרטיה הישראלית ומהפרלמנטריזם הישראלי ומדרדרת אותם למקום עוד יותר נמוכים מכפי שהם נמצאים בו.

איך ניתן להיות חברים בממשלה ולהצביע אי אמון בה? הרי השרים הצביעו אי אמון בעצמם. אם אין להם אמון בממשלה, מדוע הם מכהנים בה? אם יש בהם אמון בה, למה הם הצביעו אי אמון?

מי שאין לו אמון בממשלה, חייב לפרוש ממנה לאלתר. שר שהצביע אי אמון ומשום מה לא התפטר – ראש הממשלה חייב לפטר אותו מיד. אבל שרי העבודה ידעו שאולמרט לא יפעל כנדרש מחובת הממלכתיות והמנהיגות, כיוון שהשיקול היחיד המדריך אותו הוא הישרדותו, ולכן הם הרשו לעצמם את המעשה המחפיר – הצבעת אי אמון בממשלה, והמשך כהונה בה.

חרפה!

ואם במפלגת העבודה עסקינן – הבהרה. לפני שבועיים החמאתי מעל דפים אלה למפלגת העבודה על תמיכתה בחוק יסוד משאל עם. משום מה, מערכת העיתון הכתירה את המאמר בכותרת "העבודה עם הגולן". הלוואי והייתי יכול לחתום על כותרת כזאת. אך למרבה הצער והבושה, המציאות היא הפוכה, ולפיכך הצבת כותרת כזאת בפני הציבור, היא הצבת מכשול בפני עיוור.

מפלגת העבודה, למרבה הצער, אינה עם הגולן. אני מאמין שמרבית מצביעיה וחבריה מתנגדים לנסיגה מהגולן, אך נציגיה בכנסת, ברובם המכריע, תומכים בנסיגה.

עם זאת, יש לציין שמפלגת העבודה נהגה באחריות, בהגינות, ובממלכתיות בשאלת משאל העם (אולי מתוך מחוייבות למורשת רבין), ועל כך היא ראויה לשבח.

* "הקיבוץ"

במסגרת עסקת החילופין עם חיזבאללה שתתקיים השבוע, ישראל תעביר לידי חיזבאללה את גופתה של דלאל מוגרבי, המחבלת שהשתתפה באחד מפיגועי הטרור הרצחני הקשים ביותר בתולדות המדינה – הטבח באוטובוס הדמים בכביש החוף, בו נרצחו 35 ישראלים.

הרוצחת הנתעבת הזאת מתקבלת כגיבורה לאומית. גיבורה של איזה לאום? לא, היא לא לבנונית. היא אינה קשורה לחיזבאללה. דלאל מוגרבי הינה פלשתינאית. ולא, אין היא קשורה לחמאס. היא מחבלת מפת"ח, האישה הראשונה שקיבלה דרגת קצונה מהארגון. והארגון רואה בה עד היום גיבורה לאומית.

פת"ח? זה... לא הארגון שוחר השלום, המוביל את הרשות הפלשתינאית המתונה? כן, זה אותו ארגון.

זה אותו ארגון השולט ברש"פ מיום הקמתה – ולכן הוא האחראי על כל פיגועי הטרור שנעשו מתחומה, כולל פיגועי ההתאבדות. רוב הפיגועים נעשו בידי חמאס, אך רבים מהם בידי פת"ח ושלוחותיו "תנזים", "חללי אל אקצא" ועוד. ברצועת עזה שולט בשנה האחרונה חמאס, אך ירי הטילים לעבר אזרחי ישראל לא החל לפני שנה. הוא החל לפני קרוב לשמונה שנים, שברובם המכריע פת"ח שלט גם ברצועה. וגם היום, תחת שלטון חמאס, פת"ח הוא אחד הארגונים המבצעים את ירי הטילים, כולל את הירי הנמשך מאז הסכם הרגיעה.

אכן, בניגוד לרצועת עזה, מיהודה ושומרון הנשלטת בידי פת"ח אין הרבה פיגועים. אך הסיבה לכך היא אך ורק הפעולה היומיומית שצה"ל והשב"כ מבצעים בשטחים מאז "חומת מגן" – המעצרים היומיומיים, המחסומים והפעילות המודיעינית האינטנסיבית. גדר הביטחון היא גורם נוסף המסייע לשקט. קודם לפעולות אלו, עיקר הטרור בא מהרש"פ ביהודה ושומרון, בהנהגתו של יאסר ("מיליון שאהידים בדרך לירושלים") ערפאת.

חיילי צה"ל מסכנים את חייהם מידי יום ובעיקר מידי לילה בפעילות ענפה לסיכול פיגועי הטרור. אולם לאחרונה, נוספה לפעולתם מטלה נוספת – מלחמה בארגוני הצדקה והחסד הקשורים לחמאס.

איזו סיבה ואיזה היגיון יש במלחמה בארגוני צדקה וחסד? איזה אינטרס יש לישראל לפגוע בארגונים הפועלים למען יתומים, למען עניים, למען מסכנים? הרי איש לא ירצה שאנו, ישראל, ניקח אחריות לרווחת תושבי הרש"פ, אז למה לנו להתערב?

הסיבה לפעילות זאת, היא רצון לפגוע בארגונים הקשורים לחמאס, כיוון שפעילותם מעצימה את כוח חמאס ואת אהדת הציבור לחמאס. אפשר להתווכח האם באמת סגירת בית יתומים בכוח תקטין או תגדיל את כוח חמאס. אני בדעה שצעדים אלה הם חרב פיפיות, והתוצאה תהיה הפוכה לכוונה. אך ניתן לחלוק על הערכה זו.

מה שמטריד אותי יותר, הוא עצם העובדה שחיילי צה"ל מסתכנים בפעולה שנועדה לשרת מפלגה במערכת הפוליטית הפלשתינאית. גם אילו מדובר היה בפעולה בשירות מפלגה שוחרת שלום וחובבת ציון לא היה ראוי להתערב בפוליטיקה הפלשתינאית, והתערבות כזו היתה מזיקה. אך התערבות מעשית בפוליטיקה הפלשתינאית, תוך סיכון חיילי צה"ל, בפעולה למען ארגון טרור השולל את זכות קיומה של ישראל ופועל ללא לאות לביצוע פיגועים רצחניים נגד אזרחיה, כדי לחזק אותו מול ארגון טרור אחר, שאף הוא שולל את זכות קיומה של ישראל ואף הוא פועל ללא לאות לביצוע פיגועים רצחניים נגד ישראל – זה כבר טירוף מערכות של ממש.

תפקידו של צה"ל להגן על ביטחונה של מדינת ישראל ושלום אזרחיה, ולא להיות כלי שרת בידי פת"ח. המחשבה ששערה משערות ראשו של חייל ישראלי תיפגע בפעילות כזאת מעוררת פלצות.

הגיעה השעה שנחדל להתחכם בניסיונותינו הפאתטיים לעשות סדר חדש במזרח התיכון ולעצב את הפוליטיקה הפנימית של אויבינו. ניסינו זאת בלבנון, ניסינו זאת עם הפלשתינאים, תמיד התוצאה היתה הרת אסון. האם אין ביכולתנו להפיק לקחים מטעויות העבר שלנו? האם רובצת עלינו קללה, שבעטיה אנו חוזרים שוב ושוב על אותן טעויות?

* "אומדיה"