הבלוג של אורי הייטנר

הארגונים והגורמים הבינלאומיים שיצאו למאבק נגד קיום האולימפיאדה בבייג'ין, תרמו תרומה רבה למאבק למען זכויות האדם בעולם. לא, איני תומך בביטול האולימפיאדה. הדבר אינו מעשי בשלב זה, ובכלל – יש להמנע ככל הניתן מעירוב בין פוליטיקה לספורט. עירוב בין פוליטיקה לספורט עלול לשמש תקדים שעלול לפגוע דווקא במדינות דמוקרטיות, הומניות וליברליות, כמו ישראל, המצויה תדיר תחת מתקפת ארס, שטנה והסתה מצד גורמים המצדדים במדינות העריצות ביותר ומצד אותן דיקטטורות עצמן, בשם ... זכויות האדם, כביכול, ולאמיתו של דבר, מתוך אנטישמיות גרידא.

אך חשיבות המאבק נגד האולימפיאדה, היא בהפניית זרקור על הדיכוי של הדיקטטורה הסינית והפגיעה השיטתית והאכזרית בזכויות האדם במעצמה זו. האולימפיאדה ממקדת את תשומת לב דעת הקהל העולמית לסין, ומשטר העריצות הסיני מנצל זאת לתעמולה והסברה שנועדה לשדרג את מעמדו בדעת הקהל העולמית, ולהפגין את הישגיו. התמקדות מתנגדי המשטר הסיני דווקא באולימפיאדה, כדי למחות נגד זוועות המשטר, היא צעד חכם מאוד, כיוון שאין דרך אפקטיבית יותר ואין עיתוי מתאים יותר להעלאת הנושא על סדר היום העולמי.

אני מניח שגם מנהיגי הקמפיין נגד סין לא ציפו שהוא יוביל לביטול האולימפיאדה. אולם ניתן היה לצפות שתהיה לו תועלת מעבר לעצם העלאת הנושא על סדר היום – הימנעות של מנהיגי העולם, לפחות מנהיגי העולם המערבי, מחיבוק המשטר הסיני. למרבה הצער, יעד זה לא הושג.

אין לערב פוליטיקה וספורט – זו התשובה האולטימטיבית למתנגדי האולימפיאדה בבייג'ין. אם כן, אדרבא, תהיה האולימפיאדה אירוע ספורטיבי בלבד. אולם אם היא אירוע ספורטיבי בלבד, מה יש למנהיגי העולם לחפש שם? והנה, מנהיגי העולם עולים לרגל לבייג'ין ומשחרים לפתחו של משטר הדיכוי הסיני, ואינם מוותרים על הכבוד, על החשיפה, על החגיגה הבינלאומית. התנהגותם מכשירה את השרץ ונותנת גיבוי בינלאומי לדיכוי ולרמיסת זכויות האדם בסין.

האכזבה הגדולה ביותר היא משמעון פרס. פרס, נשיא מדינת ישראל, נהנה מיוקרה בינלאומית רבה. חרף היותו נשיאה של מדינה קטנה, הוא נהנה ממעמד של זקן המדינאים ואחד המוערכים שבהם. אילו הודיע שלא ייסע לאולימפיאדה במחאה על הדיכוי בסין, אמירה זו היתה מהדהדת מקצה העולם ועד קצהו, והיתה לה תרומה אדירה במאבק למען הדמוקרטיה וזכויות האדם בעולם.

כך ראוי היה שינהג האזרח מס' 1 של מדינת היהודים, מדינה שמייסדיה חרטו על דגלה את חזון החירות, השלום והצדק של נביאי ישראל ושאפו להיות אור לגויים. אך פרס אינו האיש שיחמיץ הזדמנות להתחכך בגדולי העולם ולהיות באור זרקורי התקשורת הבינלאומית. וכך, הוא החמיץ הזדמנות להעביר לעולם מסר ישראלי ויהודי בעל משמעות ערכית ומוסרית ממדרגה ראשונה.

מה לפרס ולאולימפיאדה? הרי אין לפרס, בניגוד למנהיגים אחרים (אולמרט, למשל)  עניין בספורט ומעולם לא היה לו. הוא עצמו הסביר שהאולימפיאדה היא אירוע מדיני ממדרגה ראשונה, ולכן עליו להיות נוכח בה.

דווקא העובדה שהאולימפיאדה היתה לאירוע מדיני, היתה צריכה להשאירו בבית. בשיטת הממשל הישראלית, תפקידו של הנשיא הוא מוסרי, יותר ממדיני. ובסיטואציה בה האמירה המדינית הראויה היא אמירה מוסרית, ראוי היה שנשיא מדינת ישראל יאמר אותה, בהחרמת האולימפיאדה.

... אולם אם במוסר עסקינן, למה אפשר לצפות מנשיא השומר על זכות השתיקה לנוכח גילויי השחיתות של ראש הממשלה, ואינו נוקט בצעד המתבקש מבחינה מוסרית ויוצא בקריאה דרמטית להתפטרותו של אולמרטורס? יצחק נבון נהג כך כאשר קרא למינוי ועדת חקירה ממלכתית לאחר הטבח בסברה ושתילה, וקריאתו השפיעה מאוד על קבלת ההחלטה. אבל איפה שמעון פרס ואיפה יצחק נבון...

* הפורטל לצדק חברתי  bsh

העברת חוק משאל עם בקריאה ראשונה, היא הישג כביר לוועד יישובי הגולן, הישג גדול למאבקנו. תשע שנים מתחמקת הכנסת מלחוקק את חוק היסוד הדמוקרטי הזה, שחקיקתו נדרשת כדי לצקת משמעות מעשית לסעיף הקיים בחוק, המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני. ההישג הוא בעצם קבלת החוק, אך לא פחות מכך – ברוב הגדול שבו הוא עבר (65:18), חרף התנגדותו של ראש הממשלה שפעל ככל יכולתו כדי לסכל את קבלת החוק.

השלב הבא הוא קבלת החוק בקריאה שניה ושלישית. לאור הרוב הגדול שבו עבר החוק, דומה שאנו יכולים לנצח בהליכה בקריאות הבאות. אולם אל לנו להיתפס לשאננות. אין זה מן הנמנע שראש הממשלה ושלוחיו לא יחסכו במאמץ כדי לסכל את החוק, אם לא באמצעות הפלתו במליאה, באמצעות דחיית ההצבעה שוב ושוב. כלל לא אתפלא, למשל, אם הסורים יאיימו, בעקבות רמז מאולמרט, שיפסיקו את המו"מ אם החוק יתקבל, ויהיה זה מנוף של לחץ על סיעת "קדימה", שתמכה ברובה בחוק, ועל סיעת "העבודה" שתמכה בחוק באופן גורף (למעט השר מג'אדלה) לשנות את עמדתם, או לפחות לדחות את ההצבעה ל"עיתוי מתאים". עלינו לעמוד על המשמר!

עלינו לעמוד על המשמר גם בישיבות ועדת הכנסת להכנת החוק לקריאה השניה, כדי שלא יוכנסו לתוכו עזים שימוססו אותו. האמת היא, שכבר לנוסח שעבר בקריאה ראשונה הוכנסו עזים כאלו – פתחי מילוט כיצד להתחמק ממשאל עם. עלינו להפעיל את כל השפעתנו על חברי הוועדה, כדי להוציא את העזים הללו ולסתום את דרכי המילוט, ולא לאפשר לאף אחד להתחכם עם החוק ולהתחמק ממשאל העם.

פתח המילוט העיקרי הוא הסעיף לפיו "אם בתוך 180 יום מיום החלטת הכנסת חל יום הבחירות לכנסת, לא יערך משאל עם". במקרה זה, ההסכם יחשב כאילו התקבל במשאל עם, אלא אם כן הממשלה הנבחרת תחליט לבטלו בתוך 30 יום מהקמתה.

העברת הנושא למשאל עם נועדה ליצור ערכאה שמעל לכנסת, מתוך היכרות עם הסחר מכר הפוליטי שעלול להביא לאישור ההסכם מסיבות לא ענייניות. במשאל עם השיקול של המצביע הוא ענייני – הוא תומך בהסכם או מתנגד לו. במערכת הפוליטית יש שיקולים נוספים: מפלגה עלולה להצביע על פי הסכמים פוליטיים בהם היא תשיג הישגים משמעותיים בנושאים אחרים – דתיים, חברתיים או אחרים, או על פי הסכמים שיתנו לה הישגים כיסאולוגיים או תקציביים. ולא רק מפלגה – גם ח"כ בודד עלול להצביע, וכבר היו הצבעות גורליות שהוכרעו על חודו של מיצובישי. שיקולים כאלה עלולים להתקיים גם אחרי בחירות. אזרח יכול להצביע בעד מפלגה מתוך הבנה שהיא תתנגד להסכם ושהצבעתו – כמוה כהצבעה במשאל עם נגד הנסיגה, ולמחרת יעשה שימוש בקולו כדי להשיג אינטרס אחר.

בבחירות, שיקולים רבים עומדים בפני הבוחר. אזרח יכול להיות בעד או נגד הנסיגה, אך לא זה הנושא המרכזי בעיניו, והוא רוצה לבחור במפלגה על סמך הערכתו את מנהיגיה, הרגל שבטי, תמיכה במכלול עמדותיה ועוד.

אין כל סיבה לתת למערכת הפוליטית להתחמק ממשאל העם. התירוץ לפתח המילוט הזה, הוא בוודאי כספי – חבל לקיים בתוך חצי שנה שתי מערכות בחירות, שני ימי שבתון וכו'. אדרבא – ניתן לקבוע שבמידה ויום הבחירות יחול במהלך 180 הימים הנ"ל, יתקיים משאל העם ביום הבחירות, והאזרחים יוכלו להצביע בשני פתקים – האחד ההצבעה לכנסת והשני – הצבעה למשאל העם.

השארת הסעיף הזה בחוק, תאפשר לממשלה לכוון את מועד ההצבעה על ההסכם ל-180 יום לפני הבחירות, ואף להקדים באופן יזום את הבחירות כדי להתחמק ממשאל העם. זהו סעיף הסותר את רוח החוק ויש לעקרו מן השורש.

פתח המילוט השני, הוא הסעיף על פיו אם ההסכם יתקבל ברוב של 80 ח"כים בכנסת, לא יהיה משאל עם. לכאורה, יש הגיון בסעיף זה. הכנסת אמורה לשקף את רצון הבוחר, ואם 2/3 מהח"כים תומכים בהסכם, יש להניח שיש לו רוב בעם. יתכן, ויתכן שלא. רוח החוק היא חד משמעית – יש לתת לעם להכריע, כערכאת על אחרי שההסכם התקבל בכנסת, ואין לסייג זאת בשום רוב.

ראויה מדינת ישראל לחוקה, שבה האפשרות לסגת משטח ריבוני כלל לא תהיה אפשרית, לא במשאל עם ולא בידי הכנסת. האם יש דרך שבה ניתן להחליט על החרבת תל אביב, למשל? אבל המציאות הפוליטית אינה מאפשרת זאת, ולכן, יש לסייג את היכולת לוותר על שטח ריבוני. משאל העם הוא הסייג, ואין לתת את האפשרות להתחמק ממנו. עלינו לפעול למחיקת הסעיף הזה, ואם הדבר אינו אפשרי, להעלאת הרף הזה ככל הניתן.

קבלת החוק בקריאה ראשונה היא הישג חשוב. כעת עלינו לשנס מותניים כדי להבטיח שהחוק יתקבל במהרה בקריאה שניה ושלישית, בלי התחכמויות ובלי התחמקויות, בלי עזים ובלי פתחי מילוט.

* "שישי בגולן"

איני זוכר מתי, בפעם האחרונה, החמאתי למפלגת העבודה, אם בכלל. אבל... אם מגיע, אז מגיע.

כשיצחק רבין נשא ונתן עם הסורים על נסיגה מהגולן, הוא החליט לקיים משאל עם על ההסכם (שבסופו של דבר לא נחתם, כיוון שהצדדים לא הגיעו להסכמה). רבין הבין, שהחלטה כל כך דרמטית כמו נסיגה משטח ריבוני של מדינת ישראל ועקירת מפעל התיישבות שביטא את הקונסנזוס הגדול ביותר בחברה הישראלית, אינו יכול להתקבל באמצעות קוניוקטורה פוליטית, כפי שמתקבלות לא אחת החלטות בכנסת (כולל כמה החלטות גורליות שהוא עצמו העביר באמצעות ח"כים מפוקפקים, על חודו של מיצובישי). יתכן שרבין גם רצה לחשק את עצמו, על מנת שלא יסחף במדרון החלקלק של המו"מ, ויתכן שעצם הידיעה שההסכם יובא למשאל עם, גרם לו לבלום את עצמו בשלב מתקדם למדי של המו"מ.

כששמעון פרס נבחר לראשות הממשלה, לאחר רצח רבין, הוא חזר על התחייבותו של רבין להביא את ההסכם למשאל עם. את המו"מ האינטנסיבי שניהל אורי סביר בוואי-פלנטיישן הפסיק פרס בשל תמיכתם של הסורים בגל פיגועי הטרור הפלשתינאי בפברואר-מרץ 1996. הוא שב על התחייבותו במערכת הבחירות, שבסופה הפסיד לנתניהו.

גם אהוד ברק, כשהתמודד מטעם מפלגת העבודה על ראשות הממשלה ב-1999, התחייב שאם יגיע להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן הוא יביא אותו להכרעה במשאל עם. הוא חזר על ההתחייבות גם לאחר היבחרו.

רק אהוד אולמרט עושה כל מאמץ להתחמק ממשאל עם, אף שהחוק דורש זאת במפורש. כבר בינואר 1999 חוקקה הכנסת את החוק, שנודע כ"שיריון חוק הגולן", על פיו כל ויתור על שטח שעליו חלה הריבונות הישראלית, מחייב רוב של 61 ח"כים ומשאל עם. אלא שהפיכת הסעיף הנוגע למשאל עם למעשי, חייב חקיקת חוק יסוד משאל עם. במדינה מתוקנת, מיד למחרת קבלת החוק, הכנסת היתה מתחילה בהליך מזורז לגיבוש חוק היסוד, גם בתמיכתם של מי שהתנגדו מלכתחילה לחוק השיריון. אך הציפיה שישראל תנהג כמדינה מתוקנת קצת מופרזת. הרי אם ישראל היתה מדינה מתוקנת, ההכרעה של הכנסת, אודות מעמד הגולן – סיפוח הגולן לריבונות ישראל בדצמבר 1981, היתה מסיימת סופית את הוויכוח בנושא. אצלנו, מתנגדי החוק ניסו לחתור תחתיו ותחת הריבונות הישראלית עוד ביום חקיקתו, ולמרבה הביזיון גם ממשלות ישראל ציפצפו ומצפצפות עליו. תשע שנים חלפו מאז שוריין חוק הגולן, והכנסת התחמקה ממחוייבותה הדמוקרטית לחוקק את חוק יסוד משאל עם. אהוד אולמרט ושלוחיו בכנסת, לא בחלו בכל תרגיל כדי למסמס, למזמז ולדחות את ההצבעה עליו בוועדת הכנסת.

אבל לאחרונה התקבל החוק בקריאה ראשונה. הוא התקבל כיוון שבניגוד לדעתו של אולמרט רבים מחברי סיעתו "קדימה" תמכו בחוק, מפלגות הקואליציה ש"ס והגימלאים תמכו בחוק והתמיכה המשמעותית ביותר בחוק היתה מצד מפלגת העבודה. מפלגת העבודה קיבלה החלטה התומכת בחוק, נציגיה בו' הכנסת תמכו בו בוועדה וכל הסיעה, זולת השר מג'אדלה, הצביעה בעדו בקריאה ראשונה. ועל כך, ראויה מפלגת העבודה לציון לשבח.

יש לקוות שמפלגת העבודה תדבק בעמדתה גם לקראת הקריאה השניה והשלישית, ולא תפתיע באיזה תרגיל מסריח או עסקה מפוקפקת עם אהוד (מעטפות) אולמרט. בחוק עצמו יש מספר דרכי מילוט ממשאל העם, שמן הראוי לסתום אותן לקראת הקריאות הבאות, כדי לא לאפשר לאף ממשלה להתחכם ולהתחמק.

 "הקיבוץ"