הבלוג של אורי הייטנר

בצאתנו למאבק, עלינו להזהר שלא להיערך למאבק שהיה. לא בהכרח מה שהיה נכון בשנות התשעים של המאה ה-20, נכון בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21.

אם לקחת לדוגמה את תחום התקשורת, עליו הייתי מופקד במאבק הקודם כדובר ואני קשור אליו היום כמרכז צ' התקשורת – מהפיכת האינטרנט שינתה באופן דרסטי את דרכי העבודה, לא רק מבחינה טכנולוגית, אלא גם מן הבחינה המהותית; היכולת להגיע ישירות אל האזרחים, ללא תיווך כלי התקשורת (ומבלי לוותר, כמובן, על עבודה נכונה עם התקשורת הכתובה והאלקטרונית).

אולם יש מספר עקרונות יסוד שהיו נר לרגלינו במאבק הקודם, בעזרתם ניצחנו ויש לאמץ אותם גם במאבק הנוכחי.

א. "עלינו לזכור שהמטרה שלנו היא לאכול את הענבים ולא לריב עם השומר"

במאבק יש צורך בעצבים חזקים. לעתים, הזעם על הניסיון להביא לנסיגה או על אמירות של מצדדי הנסיגה הוא עצום ורב. לעתים ממש מתחשק לבצע צעדים דרסטיים שיביאו לידי ביטוי את הזעם הזה. אבל תמיד כדאי לזכור שביטוי הזעם אינו מטרה. המטרה היא לנצח במאבק. כדי לנצח, יש להיות חכם.

החוכמה היא להגיע אל הציבור ולרתום אותו ולא לפגוע בו ולקומם אותו. חסימת כביש, למשל, היא צעד לגיטימי במאבק ציבורי, אך היא משניאה את החוסמים על הנהגים והנוסעים. אנחנו זקוקים לכל אחד מהנהגים והנוסעים. אמירות מתלהמות, קיצוניות, מאיימות – עלולות לחזור אלינו כבומרנג, לצייר אותנו כמטורפים ואיש אינו רוצה לתמוך במטורפים. הטקטיקה של "מאזן האימה" לא מפחידה אף אחד, היא רק משרתת את היריב. אל לנו לשחק את המשחק של מצדדי הנסיגה. עלינו להמנע מטעויות שעלולות לפגוע בנו.

מאבק דמוקרטי ומכובד נכון מסיבות רבות – אנו אזרחים שומרי חוק ודמוקרטיה ולכן עלינו לנהל מאבק ראוי. מאבק קיצוני יפלג את הגולן וינכר אליו חלק מן התושבים. אך בראש ובראשונה – מאבק כזה אינו אפקטיבי והוא עלול לגרום לנו להפסיד במאבק, חלילה.

ב. אי אפשר לנצח עם הססמה: "הכל אבוד! קדימה הסתער!"

הפחת רוח נכאים ותחושת חורבן, היא מתכון להפיכת התחושה לנבואה שמגשימה את עצמה. עלינו להפגין ביטחון בכך שהציבור הישראלי לא יתן את ידו לנסיגה. לא שאננות, לא יהירות, לא ביטחון עצמי מופרז, אך אמונה בניצחון, אמונה בעם ישראל.

עלינו להמנע לחלוטין מלשחק את המשחק של יריבינו, ולהתייחס בצורה כלשהי לסוגיות של "מה יקרה אילו" – "אם יוחלט... תכבדו את ההכרעה?", "תיקחו פיצויים?", "לאן תעברו?", "אתם מתארגנים?", "תתנגדו בכוח?", "תקראו לסירוב?" וכו' וכו' וכו'. כל השאלות הללו נועדו לפמפם את הנסיגה בדעת הקהל ולהרגיל את הציבור לרעיון שהנסיגה בפתח. עלינו לפמפם לציבור את האמונה שהגולן ישראלי וכזה הוא ישאר.

ולמי ששואל את השאלה החצופה אם נכבד הכרעה על נסיגה – יש לשאול אותו האם הוא מכבד את ההכרעה שכבר התקבלה לפני 28 שנים, כאשר הכנסת סיפחה את הגולן לריבונות ישראל.

ג. הבזנ"ט

במשיכת חבל, התפקיד החשוב ביותר הוא של האחרון בשורה, הקרוי "עוגן" או "בזנ"ט". כאשר הקבוצה שלנו מושכת, הוא המוביל. כאשר הקבוצה שלנו במגננה, הוא מתבצר ומתחפר. הוא יודע שאין איש אחריו, שאם הוא יפול, הקבוצה תיפול.

במאבק על הגולן, אנו – תושבי הגולן, הבזנ"ט. תפקידנו להציג תמיד את העמדה המלאה, הנחושה – לא לדבר על כל פתרון שאינו ריבונות ישראלית על כל הגולן. אם אנו נגמגם, איש תחתנו לא יציג את העמדה הטהורה. אם אנו נציג עמדה טקטית פשרנית, זו תהפוך לעמדת הקצה, וניתן לגיטימציה לוויתורים.

אם בצד שלנו, בין מושכי החבל, יש כאלה שמוכנים לפתרונות לא ריאליים כמו פשרה שתשמור על חלק מהגולן בידינו, או על חכירת הגולן, קניית הגולן  ושאר פתרונות "יצירתיים" מסוג זה – כל עוד הם נגד הנסיגה מן הגולן, יש לטפח אותם ואף לעודד אותם. אבל לנו – אסור. אנו חייבים לדבוק באמת שלנו. בלאו הכי, הטקטיקות "היצירתיות" הללו שקופות ואינן אמינות.

ד. כוחנו באחדותנו

במאבק הקודם, היתה תלויה כתובת גדולה במשרדי הוועד – "כוחנו באחדותנו". בגולן זרמים רבים והשקפות עולם שונות. השכלנו למצוא ולהפגין את המשותף בינינו, לא רק כדי להציג חזית אחידה, אלא כדי לחזק זה את זה ולהיות יחד, חזקים ומאוחדים, במאבק על קיומנו. האחדות היתה אחד הגורמים המכריעים בדרך לניצחון.

גם במאבק הזה, עלינו לשמור על העיקרון הזה. הדבר מחייב אותנו לסבלנות וסובלנות, לפתיחות ולוויתורים. לפעמים זה קשה ומעצבן, אך המחיר כדאי, כיוון שהוא משרת את המטרה האחת והיחידה – לנצח במאבק ולשמור על הגולן ישראלי.

****

"זה תלוי רק בנו" הכתרתי את סדרת המאמרים.

האמנם? רק בנו?

ברור שלא. יש עוד שחקנים בזירה. אבל התפקיד שלנו הוא קריטי. וכדי למלא אותו ברצינות, עלינו לנהוג כאילו באמת ובתמים זה תלוי רק בנו.

וכבר אמרו חז"ל:

"לעולם יראה אדם את עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה...

לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצווה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה... בשביל חטא יחידי שעשה זה, אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה".

                                                                                   (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, מ' ע"ב).

לעולם נראה את עצמנו כאילו כל מעשה שלנו וכל אמירה שלנו הם שיכריעו את הכף; כאילו המעשה האחד שנעשה היום, הוא שיכריע את הגולן כולו לכף חובה, חלילה, או לכף זכות. זה תלוי רק בנו!

 " שישי בגולן"

אהוד ברק הגדיר את העסקה שרקח עם אולמרט, ובעטיה נמנעה ההצבעה בכנסת על הקדמת הבחירות, כציון דרך ביצירת נורמות של פוליטיקה נקיה בישראל. דומה שאין גבול ללשון המכובסת של מנהיגי המדינה. איזה ציון ואיזו דרך?

כל ההתנהלות סביב המשבר הזה, ובעיקר – התנהלותו של ברק, הינה היפוכה של פוליטיקה נורמטיבית ונקיה.

ברק הוביל את מפלגתו להחלטה אבסורדית – לתמוך בפיזור הכנסת תוך הישארות בממשלה. החלטה כזאת היא שבירת כלים במערכת פוליטית. פיזור הכנסת הוא המעשה האופוזיציוני החריף ביותר, וכמוהו כהצבעת אי אמון בממשלה. מי שתומך בפיזור הכנסת, מביע בכך אי אמון בממשלה. איך יכולה מפלגה גדולה, בעלת יומרות של מפלגת שלטון, להביע אי אמון בממשלה ולהישאר בה? זו פוליטיקה נקיה? זו פוליטיקה צינית, מסואבת, חסרת בושה.

איומו של אולמרט לפטר את שרי מפלגת העבודה אם יצביעו כך, היה מוצדק לחלוטין. אלא, שלא היה זה איום אמיתי, אלא תרגיל בדרך לעסקה עם ברק. עובדה, אולמרט לא שיגר איום דומה לשרי ש"ס, שאף הם איימו להצביע בעד פיזור הכנסת.

שנית, ברק ומפלגת העבודה התערבו באופן בלתי נסבל בסוגיות פנימיות של מפלגה אחרת. ממתי מפלגה מכתיבה לרעותה את מועד הבחירות הפנימיות שלה? גם זו פגיעה בכלי המשחק הדמוקרטיים בישראל. נכונות "קדימה" לחתום עם מפלגת העבודה על הסכם הנותן תוקף להתערבותה בענייניה הפנימיים של "קדימה", היא שיתוף פעולה בשבירת כללי המשחק.

לכאורה, מה רע בפשרה? הרי פוליטיקה היא אמנות האפשרי והבלתי אפשרי, וראוי ששתי מפלגות קואליציוניות גדולות תגענה ביניהם לפשרות, שתאפשרנה המשך היציבות השלטונית. אולם העיקרון הזה נכון כאשר המשבר הקואליציוני הוא סביב סוגיות מדיניות, כלכליות, חברתיות. במשבר כזה, הצד שיצר את המשבר יכול להגיע במו"מ להישג שיקדם את עניינו טוב יותר מאשר באמצעות פרישה עקרה, גם אם התפשר, וויתר על מחצית תאוותו. אילו היה מדובר בפשרה של "קדימה" עם ש"ס בנושא קצבאות הילדים, למשל, ניתן היה לראות בכך פשרה פוליטית לגיטימית, שתעמוד לביקורת הציבור.

אולם המשבר הזה לא נבע ממחלוקת מדינית או חברתית. המשבר הוא על סוגיה מוסרית – האם אהוד אולמרט, אדם מושחת המצוי בעיצומן של חמש חקירות משטרתיות, ראוי להיות ראש ממשלת ישראל. במסיבת העיתונאים שכינס למחרת עדות טלנסקי, אמר ברק, למעשה, שאולמרט אינו ראוי לתפקיד. על כך הוא הוסיף גם טענה תפקודית – שאדם השקוע עד צוואר בחקירות פליליות אינו מסוגל למצוא את הזמן הדרוש לניהול המדינה.

אם אולמרט אינו ראוי להיות ראש ממשלה מסיבות מוסריות, ואינו מסוגל  לתפקד כראש הממשלה, אסור לו למלא את התפקיד ולו יום אחד נוסף. אם ברק סבור שאולמרט אינו ראוי להיות ראש ממשלה, עליו לפרוש מן הממשלה לאלתר. בנושא כזה – אין מקום לפשרות.

לא כך נהג ברק. תחילה הוא כינס מסיבת עיתונאים גדולה כדי לבדל את עצמו מאולמרט ולנסות להציג עצמו באור של פוליטיקה נקיה. אולם במקום להתפטר, הוא החל בצעדים שנועדו למסמס את הצעד המתחייב מאמירותיו.

ההתחמקות של ברק מהתפטרות והפלת הממשלה, נותנת לאולמרט הכשר מטעם מפלגת העבודה. אולמרט נהנה כעת מעוד כמה חודשי שקט, ואין זה מן הנמנע שהוא יתמודד שוב על ראשות מפלגתו ואף ינצח, וימשיך לכהן כראש הממשלה, בחסות אהוד ברק. אהוד ברק – רוממות היושרה וההגינות הפוליטיים ואיכות השלטון בישראל בפיו, אך בידיו הוא רקח עסקה רקובה, המאפשרת את המשך שלטונו של אהוד אולמרט.

ומאחר והצנזורית החצופה, מי שמתיימרת לגלם בתפקידה כיו"ר הכנסת את הדמוקרטיה והממלכתיות בישראל, אינה יכולה למחוק את דבריי מהפרוטוקול ולסתום את פי, אני מרשה לעצמי להצטרף להגדרה המדוייקת שנתן ח"כ גדעון סער לרוקחי העסקה הרקובה – סמרטוטים.

* bsh  הפורטל לצדק חברתי

מבקרי האקטיביזם המשפטי, שאני נמנה עליהם, ממקדים לרוב את ביקורתם על ההתערבות הבעייתית של בית המשפט העליון בעניינים בלתי משפטיים – מדיניים, ביטחוניים, תקציביים. אולם זה רק פן אחד של הבעיה. המשפטיזציה של החברה הישראלית, פגעה גם במאבק על דמות החברה, על דמות המערכת הפוליטית והמנהל הציבורי, בכך שהיא סרסה את השיח הנורמטיבי, והחליפה אותו בשיח משפטי. השיח הנורמטיבי מנסה לברר ולהגדיר מה הן הנורמות המוסריות, האתיות, שאנו מצפים ממנהיגי המדינה ונבחריה ומבכירי השירות הציבורי. שיח זה מנסה לתאר מופת של מנהל תקין, של ניקיון ויושר אליו יש לשאוף. השיח הנורמטיבי מגדיר את הראוי, וממנו משתמע מה שאינו ראוי ומי שאינו ראוי.

השיח המשפטי הוא שיח מסוג אחר לגמרי – אין זה שיח של הציבור, אלא שיח של אנשי מקצוע. השאלה העומדת במרכזו אינה מהי התנהגות ראויה, מיהו אדם ראוי, מיהו מנהיג ראוי, אלא האם פעולה זו או אחרת של אדם זה או אחר פלילית. בשיח זה אנו מפקיעים מידי הציבור את יכולת השיפוט, ומעבירים אותה למספר מצומצם מאוד של אנשים – שופטים, ועורכי דין השותפים במשחק המשפטי. המטרה במשחק המשפטי היא להרשיע נאשם, מצד אחד, או לזכות אותו מאשמה, מצד שני. השיח המשפטי מסתיים, בסופו של דבר, בשורה תחתונה ברורה – אשם או זכאי. גם אם אדם זכאי מחמת הספק, מחוסר ראיות או בשל התיישנות העבירה שעבר – מבחינה משפטית הוא זכאי. הוא זכאי גם אם ברור לשופטים, לעורכי דינו ולציבור כולו שהוא אינו נקי.

כך ראוי שיהיה. ראוי שללא ראיות מספיקות, אדם לא יורשע בפלילים, לא יכנס לכלא, לא יקנס. אך לא כל מה שאינו פלילי הוא תקין, הוא מוסרי, הוא נורמטיבי. לעתים, פסק דין שמזכה נאשם מאשמה פלילית מגנה באופן חריף את אישיותו ואת התנהגותו. אדם שהתנהגותו פסולה, גם אם אינה פלילית, או אם פליליותה לא הוכחה, ראוי להוקעה ציבורית. בחברה שהשיח בה הוא משפטי, אדם זה נחשב נקי, כיוון שלא הורשע.

המשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל מנוונת את שיקול הדעת הציבורי, המוסרי. אמירת שקר, למשל, אינה עבירה פלילית. האם ניתן להסכין עם נורמה של שקר. האם ניתן לקיים חברה על יסודות של שקר? האם ראוי ששקרן יכהן בהנהגת המדינה, גם אם אינו עבריין פלילי?

ביקורת המדינה נועדה להתריע על מנהל שאינו תקין, על מעשים פסולים של הממשלה, על התנהגות בלתי נורמטיבית. ביקורת עלולה להיות חריפה ביותר, אך אין כל עבירה פלילית במעשה המבוקרים. האם אנו יכולים, כחברה, להשלים עם התנהגות בלתי נורמטיבית המשתקפת מדו"ח הביקורת, כל עוד אין המבוקרים עומדים לדין ומורשעים?

היום, כל אימת שמבקר המדינה מפרסם את הדו"ח שלו, התקשורת מחפשת בו את הצד הפלילי. אם אין חשד לפלילים, זוהי ביקורת חסרת שיניים, כיוון שהשיח שלנו היה למשפטי. ולכן, אחרי כל דו"ח מבקר המדינה, הזרקור מופנה ליועץ המשפטי לממשלה – האם הוא יורה על חקירה פלילית נגד נשואי הביקורת? אם לא יעשה כן, הוא נחשב ליועץ חלש. ללא חקירה פלילית, הביקורת היתה כלא היתה.

בחברה שהשיח בה הוא נורמטיבי, דו"ח הביקורת מעורר דיון ציבורי. אם מדובר בעבירות אתיות, בהתנהגות החורגת מהנורמה הראויה במנהל תקין, הענישה היא ציבורית, עד כדי פיטורי המבוקר.

ניקח, לדוגמה, את סוגיית המינויים הפוליטיים. צחי הנגבי עומד היום לדין כנאשם במינויים פוליטיים רבים, בלתי סבירים, בלתי ענייניים, בלתי מקצועיים, של חברי מרכז הליכוד ובני משפחותיהם, מתוך כוונה לחזק את כוחו בבחירות המקדימות. האם זו עבירה פלילית? בית המשפט יכריע. אני בספק רב אם נכון שזו תהיה עבירה פלילית. לא, איני רוצה לראות את צחי הנגבי מורשע בפלילים, איני רוצה לראות אותו מאחורי סורג ובריח. די לי בדו"ח הביקורת, די לי במה שידוע ואינו מוכחש, די בכך שצחי הנגבי התהדר במנשרי הפריימריס שלו במינויים הסיטוניים, די בכך שהוא מסביר ש"כך נהגו כולם", כדי להוקיע אותו ציבורית, כדי להעניש אותו ציבורית, כדי למנוע בעדו מלמלא תפקידים בכירים בהנהגת המדינה. אולם כל עוד לא נפתחה חקירה פלילית נגדו, הוא נשאר בתפקידו כשר לביטחון פנים. ואם לא יורשע בפלילים, או אם יורשע ובית המשפט לא יטיל עליו קלון (עוד ביטוי אבסורדי למשפטיזציה – אפילו השאלה האם יש קלון על עבירה עליה אדם הורשע הופקעה מהדיון הציבורי ועברה להכרעת בית המשפט) הוא יחזור לכהן כשר ואולי יתמודד על ראשות הממשלה.

חברה המושתתת על גישה לפיה כל מה שאינו פלילי – מותר וראוי, היא חברה רקובה ומושחתת, שוויתרה על טוהר המידות שלה ועל הניקיון הציבורי, ומציבה בפני נבחריה רף ציפיות ודרישות נמוך מאוד. התוצאה של השלטת השיח המשפטי על החברה הישראלית, של האינפלציה בהגשת תלונות פליליות נגד אישי ציבור, חקירות פליליות נגד אישי ציבור, ריצה לבית המשפט בכל נושא נורמטיבי, הזיכויים של רבים מאישי הציבור שעמדו לדין – היא פוליטיקה יותר ויותר מושחתת, פחות ופחות נורמטיבית ואובדן אמון הציבור בפוליטיקה ובדמוקרטיה.

בחברה שבה השיח המשפטי מולך בכיפה, יכול אדם כאהוד אולמרט להיות ראש הממשלה, כל עוד לא הורשע בפלילים, אף שהתנהגותו המושחתת ידועה לכל, ולמעשה אף הוא עצמו אינו מכחיש אותה. הרי אולמרט כלל אינו מכחיש שקיבל מאות אלפי דולארים במעטפות מטלנסקי. אני מאחל לאולמרט שייצא זכאי בדין, אך איני רוצה שאדם בעל נורמות קלוקלות כשלו, יהיה ראש ממשלת ישראל. אני רוצה שבהנהגת המדינה יעמדו אנשים שניתן להתגאות בהם, גם  כאשר חולקים על דרכם, אנשים שאוכל לחנך את ילדיי לכבד אותם בהיותם מנהיגי המדינה. לא אנשים כאהוד אולמרט.

בחברה שהשיח שלה משפטי, ושהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, אנשים כבר אינם יודעים להבחין בין טוב ורע. מאחר ואבחנה בין ורע היא בסיס המוסר, ללא ההבחנה הזאת, אין תשתית לחברה מוסרית.  בחברה שהשיח הנורמטיבי שלה התנוון, ניתן לקרוא משפט כזה: "לא ייתכן, שבאותה פיסקה ובאותה איבחה, יצהיר הכותב הנכבד (האומנם?) כי אולמרט זכאי מבחינה משפטית, אולם נשפט מבחינה ציבורית ועל כן עליו ללכת" (אלי יזרעאלי, חדשות בן עזר 354).  

יתכן שליזרעאלי עצמו אין הכלים האינטלקטואליים ומידת היושרה הנחוצה כדי להבין את הדברים, אך החשש הגדול שלי, הוא שהתנוונות השיח הנורמטיבי עלולה להפוך נחלת הכלל, ולהשחית עוד ועוד את החברה הישראלית.

* "חדשות בן עזר"