הבלוג של אורי הייטנר

לאחר "התרגיל המסריח" וסחר הח"כים שהיה כרוך בו, במרץ 1990, יצאו המוני ישראל לרחובות תחת הסיסמה "מושחתים נמאסתם". המאבק הזה הביא, בפעם היחידה בתולדות המדינה, לשינוי שיטת הממשל בישראל (שינוי שלא השיג את יעדיו, יש להודות).

הציבור הישראלי הוא ציבור מעורב ופעיל בדרך כלל. נושאים רבים הביאו רבבות ומאות אלפים לרחובות. כיכר רבין עלתה על גדותיה פעמים רבות. אני אישית הייתי מעורב בארגון הפגנות ענק כאלה.

והנה, את מדינת ישראל מנהיג ראש ממשלה מושחת מן היסוד; אדם שכלל אינו מנסה להכחיש את העובדה שקיבל מאות אלפי דולארים במזומן במעטפות, ללא הסבר אודות יעדן, ומסביר שזו "רק" עבירה על חוקי הבחירות וחלה עליה התיישנות, תוך גלגול האחריות לנושא כליו הנאמן. בראש הממשלה עומד אדם הנחקר בחמש חקירות שונות, המתווספות לחשדות נוספים בעבר.

שאלת אשמתו הפלילית של אולמרט תתברר בבית המשפט. מבחינה ציבורית, די בהרבה פחות ממה שכבר גלוי וידוע, כדי שהציבור יאבד את אמונו בראש הממשלה ויקרא להתפטרותו. ואכן, הציבור אינו מאמין בראש הממשלה, כפי שמעידים הסקרים. הציבור אינו מאמין בענייניות שיקול הדעת שלו במהלכים שהוא מוביל. הציבור אינו רוצה בו כראש הממשלה. הציבור מתבייש שהוא האיש העומד בראש ממשלתו.

והציבור שותק. ואין הפגנות. הציבור אינו יוצא לרחובות. כיכר רבין אינה גולשת, ואין אפילו כל התארגנות להפגנות הקוראות להתפטרות ראש הממשלה. למה? מה נשתנה?

חוששני, ששתיקת הציבור היא המשך לאחוז ההצבעה הנמוך בבחירות לכנסת ה-17. הציבור אינו מפגין כי הוא אינו מאמין שמשהו יכול להשפיע.

השתיקה הזאת מפחידה, כיוון שהיא מהווה סכנה לדמוקרטיה. הדלק של הדמוקרטיה הוא אמון הציבור במערכת הפוליטית, האמון שלו בכוחו להשפיע, מעורבותו האקטיבית. ברגע שהציבור חדל להאמין, מפסיק להשתתף, מפנה עורף לפוליטיקה, הוא מפנה עורף לדמוקרטיה. כאשר הציבור מפנה עורף לדמוקרטיה – הדמוקרטיה בסכנה.

חוסר אמון בדמוקרטיה הוא תשתית לעליית "מנהיג חזק שיעשה סדר" ולתמיכת הציבור במשיח שקר דמגוגי מסוג זה. חוסר אמון בדמוקרטיה, הוא תשתית להפרת חוק, לציפצוף על המדינה, להשתמטות מגיוס ולחוסר אכפתיות כלפי המדינה. במדינה המצויה תחת איום קיומי קבוע, זו סכנה קיומית.

מעל לפני הקרקע, שתיקת הציבור נותנת אורך רוח ומרווח נשימה להמשך הישרדותו הפוליטית של אולמרט. אולם עלינו להיות קשובים למה שקורה מתחת לפני השטח. השתיקה הזו רועמת, זועקת. היא זועקת אובדן אמון בדמוקרטיה. כדי להשיב את האמון בדמוקרטיה הישראלית, על אולמרט ללכת הביתה מיד.

 * "ישראל היום"

ציפי, שלום!

עלייתך המטאורית בהיררכיה השלטונית העמידה אותך בעמדת הזינוק המובילה לראשות הממשלה, בהנחה שאהוד אולמרט עומד לסיים בקרוב את תפקידו. זוהי אחריות שאין כבדה ממנה, הדורשת גילוי עילאי של מנהיגות. והנה, באחת הסוגיות המרכזיות שעל סדר יומה של מדינת ישראל, אם לא המרכזית בה, סוגיית הגולן, את מסרבת לנקוט עמדה. עובדה זו מעוררת תמיהה, כאשר מדובר במי שרואה עצמו מועמד לתפקיד הבכיר במדינה.

את התחנכת על ברכי תנועת החירות, על ערכי שלמות המולדת והתנגדות לכל ויתור על חלקי א"י. בשם אמונה זו נכנסת לפוליטיקה, כאשר הסכם אוסלו איים על הגשמת דרכך. והנה, בשנים האחרונות חל מהפך בעמדותיך, ואת מובילה קו הפוך לזה שעליו התחנכת וחינכת.

פעמים רבות הסברת שאין המדובר בשינוי חריף בבסיס השקפת העולם שלך, אלא בהסקת מסקנה שמימוש חזון א"י השלמה מסכן את זהותה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, וכיוון שאת רואה בזהות זו את הערך המרכזי, את מוכנה בכאב לוותר למענו על חלקים בא"י.

המוזר בגישה זו, הוא כיצד לפתע פתאום גילית שיש מיליוני פלשתינאים ביש"ע. שמא הם נולדו פתאום, או היו נסתרים מעיניך? ותמיהה נוספת – אם הגעת למסקנה שיש לוותר על שטחי א"י כדי לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית, הרי מנהיגים שקדמו לך בנו תכניות המאפשרות מימוש מקסימלי של זכותנו על הארץ, תוך ויתור רק על האזורים המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים. כבר במהלך מלחמת ששת הימים הגה יגאל אלון את תכניתו זו, ובעקבותיו נבנו תוכניות נוספות באותו כיוון. אם לא המרת את דתך ואינך כופרת בזכותנו על הארץ, ניתן היה לצפות שתאמצי קו כזה, ולא את הקו הקיצוני נוסח מרצ, של נסיגה כללית.

אולם המבחן הערכי העליון שלך, האם המרת את דתך או מדובר במסקנה ממציאות בה נוכחת תוך דבקות בליבת הדרך, היא עמדתך בנושא הגולן. הגולן הינו חלק מא"י שאין בו כל איום דמוגרפי על עתידה של ישראל. אין סורים בגולן. יש 20,000 דרוזים, שביום בו יוסר האיום על הגולן ותובטח ריבונות ישראל על הגולן, ינהגו כאחיהם בגליל ובכרמל ויהיו לאזרחים נאמנים ופטריוטים. תמיכה בהמשך ריבונות ישראל על הגולן והתנגדות לכל נסיגה מהגולן ולכל מו"מ על נסיגה, תעיד על כך שנשארת נאמנה לדרך הציונית עליה גדלת, ורק האיום הדמוגרפי הביא אותך לעדכן את מסקנותיך.

כמי שנולדה בתנועת ז'בוטינסקי, לבטח גדלת על "שיר אסירי עכו" בו שורר ראש בית"ר – "לנו, לנו יהיה, לנו / כתר החרמון". כמי שגדלה על "שתי גדות לירדן, זו שלנו, זו גם כן", את מודעת בוודאי לכך, שהגולן הוא האזור היחיד בו מתקיים החזון הזה, וישראל ריבונית ב"שמאל הירדן".

בכל הופעותיך בציבור הישראלי, את מצטיירת כנאמנה לדמוקרטיה ולריבונות הישראלית. לכן, ניתן לצפות ממך לצאת נגד השערוריה, של התנקשות ממשלה אחר ממשלה בריבונות ישראל. את יודעת היטב, שלפני 27 שנים הכריע המוסד העליון של הריבונות הישראלית – הכנסת, בנוגע לשאלת הגולן, וקבע את גבול הקבע של ישראל עם סוריה. מנהיג נעוריך, מנחם בגין, הוביל את ההחלטה על סיפוח הגולן לריבונות ישראל. בכל מדינה מתוקנת הכרעה זו היתה מסירה לצמיתות מסדר היום את הוויכוח על עתיד הגולן. ניתן לצפות ממך לדבוק בעקרונות הריבונות והדמוקרטיה ולצאת נגד הנכונות לשאת ולתת על שטח ריבוני ישראלי.

ואם הזכרתי מדינה מתוקנת – בכל מדינה מתוקנת, ברגע שהתקבל חוק המחייב משאל עם כתנאי לנסיגה משטח ריבוני, למחרת היה הפרלמנט, כולל אלה שהתנגדו לחוק, נרתם לחקיקת חוק יסוד משאל עם, כדי להפוך את ההחלטה למעשית. אצלנו, כבר תשע שנים מתחמקת הכנסת ממחוייבותה זו. כמי שמחוייבת לדמוקרטיה ולשלטון החוק, עליך לצאת נגד ההפקרות הזאת, ולתמוך חד משמעית בחוק יסוד משאל עם, העומד בימים אלה על סדר יומה של הכנסת.

משום מה, קולך אינו נשמע בסוגיית הגולן, ואני חייב לציין שעובדה זו מעוררת ספקות כבדים באשר לכישורי ההנהגה שלך. בימים קשים אלה, שבהם יריבך אהוד אולמרט מוביל מו"מ על מסירת הגולן לציר הרשע, מצופה ממך לעמוד בפרץ ולומר בקול גדול: עד כאן! לא את הגולן!

* "ישראל היום"

סיפורו של מיכאל גולדמן, ניצול שואה שנענש באושוויץ ל-80 מלקות בגין הברחת ספרים, היה ההשראה לשם שנתן חיים גורי לראשון בטרילוגיית סרטיו על השואה. גולדמן אמר שאינו יודע מה כאב לו יותר, 80 המלקות שלקה, או המכה ה-81 – העובדה שלאחר השואה לא האמינו לסיפורו.

אני נזכר בסיפור הנורא הזה, כאשר אני שומע את שירו קורע הלב של חיים אידיסיס "המסע לארץ ישראל". בשיר המקסים, ששלמה גרוניך הלחין והוא מושר בפי להקת "שבא", מספר נער, עולה מאתיופיה, את תלאות מסעו לארץ ישראל: שק האוכל שלהם אבד, פחד, יללות של תנים, ובלילה – שודדים תקפו אותם ורצחו את אמם. ואולם חרף החוויות הנוראות הם אינם מאבדים את האופטימיות, את האמונה ואת התקווה. הרי הם יהודים במסע לארץ ישראל, וארץ ישראל נקנית ביסורים. "עוד מעט, עוד קצת, להרים רגלים, מאמץ אחרון לפני ירושלים… עוד מעט, עוד קצת, בקרוב ניגאל, עוד מעט נגיע לארץ ישראל… עוד מעט, עוד קצת, יתגשם החלום, עוד מעט נגיע לארץ ישראל".

ואכן, החלום התגשם. הם, היהודים מאתיופיה, הגיעו לארץ ישראל. וכאן הם חטפו את המכה ה-81, הכואבת יותר מכל המכות. כאן בארץ ישראל, האמינו לסיפורם על תלאות המסע, אך חמור יותר – הטילו ספק ביהדותם. "בירח דמותה של אמי / מביטה בי, אמא, אל תעלמי / לו היתה לצדי היא היתה יכולה / לשכנע אותם שאני יהודי".

תפוצה יהודית, כנראה עוד מגלות הבית הראשון, שלאורך אלפי שנים שמרה באדיקות על יהדותה, נדרשה לעבור תהליך של "גיור לחומרה". רות המואביה היתה ליהודיה כשאמרה: "אל אשר תלכי תלך, ובאשר תליני אלון. עמך עמי ואלוהיך אלוהיי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף, כי המוות יפריד בינך וביני" (רות, א', ט"ז-י"ז). די בכך שקשרה את גורלה עם העם היהודי והצהירה בתום לב על רצונה להיות יהודיה, כדי שתהיה כשרה להיות אם שושלת המלוכה היהודית. אך אותם יהודים מאתיופיה, יהודים אותנטיים, שהוכיחו בקשים שביסורים את יהדותם, את מחוייבותם ליהדות, לעם היהודי ולארץ ישראל, נדרשו לעבור תהליך משפיל של גיור (ויש לציין שהגיור לחומרה, היה הפשרה עם אלה שדרשו גיור מלא). כמובן שכל הזכרים היהודיים באתיופיה נימולו, אך גם בכך לא היה די, היה עליהם לעבור גם הליך משפיל של הקזת דם, מעין "מילה לחומרה".

היחס המשפיל, הלא אנושי ובוודאי לא יהודי של הממסד הרבני כלפי קהילת "ביתא ישראל" – היהודים שעלו מאתיופיה ואריתריאה, ממחיש את ערלות לבו של אותו ממסד. המקרה של "ביתא ישראל" הוא אולי הבוטה והקיצוני ביותר, אך הוא מעיד על הכלל.

הנה, היחס לעולים מחבר העמים. במשך 70 שנה חיו יהודי בריה"מ תחת עול שלטון טוטאלירי אנטישמי, שגמר אומר להכרית כל זכר ליהדות. כל ביטוי ליהדות היה פשע חמור שלצדו עונש חמור. המשטר הסובייטי לא חסך במאמצים ובמשאבים כדי להלחם ביהדות, החל באינדוקטרינציה ושטיפת מוח וכלה ברדיפה בפועל. העובדה שלאחר 70 שנות המשטר הסובייטי העם היהודי בבריה"מ חי וקיים, היהדות חיה וקיימת ומיליון יהודים עלו לא"י, היא התגלמות "נצח ישראל לא ישקר". נכון, רבים מן היהודים נישאו ללא יהודים, אך איך יכול היה להיות אחרת? הרי לא היתה קהילה יהודית וכל ביטוי של יהדות היה במחתרת. ראוי היה, שתמצא הדרך להכריז על כל המשפחות של יהודי בריה"מ לשעבר, כולל בנות ובני הזוג הלא יהודיים שהצטרפו אליהם, כיהודים לכל דבר. מעין – שמיטת גיור כללית. לכל היותר היה מקום לאקט סמלי קולקטיבי של גיור, לכל אלה שאינם יהודים על פי ההלכה.

אך הממסד הרבני, הנשלט לאחרונה בידי החרדים האנטי ציוניים, שבעצמם בזים לרבנות הראשית ואינם מכירים אף בכשרות שלה, אך הם השתלטו על מוקדי הכוח שלה, ובהם על בתי הדין הרבניים, אינו חוסך בכל מאמץ כדי להתעמר בעולים מחבר העמים ולהקשות עליהם. בעבור החרדים, היהדות היא דת בלבד ולא לאום, ולכן כל גיור שאינו לאורח חיים חרדי, אינו גיור בעבורם.

הציונות הדתית, לעומתם, שהינה זרם דתי לאומי, מבינה את גודל השעה וברובה הגדול רוצה להירתם למשימה החשובה – קרובם וקבלתם של כל העולים ליהדות. הרב דרוקמן, אחד החשובים שברבני הציונות הדתית נרתם למשימה, לאחר שמונה בידי אריק שרון לראש מנהלת הגיור. והנה, לאחרונה, בתי הדין הרבניים, בביטוי של חוצפה חסרת תקדים, פסל רטרואקטיבית את אלפי הגיורים של הרב דרוקמן.

היריקה בפרצופו של הרב דרוקמן, היא ביטוי לזלזול של החרדים בציונות הדתית. מי שפוסל את גיוריהם, פוסל למעשה את היהדות שהם מייצגים.

הגיעה השעה שהיהודים הציונים כולם – חילונים, מסורתיים ודתיים לאומיים, יתקוממו נגד ההשתלטות של גורמים חרדיים אנטי ציוניים על מוקדי הכוח הללו. על כולנו להתאחד כדי להבטיח שמדינת ישראל תהיה מדינה יהודית וציונית. הצעד הראשון צריך להיות קבלתם ליהדות של כל העולים מחבר העמים והכרת המדינה ביהדותם, על אפם וחמתם של החרדים.

 * "הקיבוץ"