הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר, טענתי שהמשאים והמתנים הקודמים בין ישראל לסוריה לא נכשלו. המאבק הציבורי שאנו, תושבי הגולן, ניהלנו וסחפנו אחרינו את רוב הציבור הישראלי הצליח, וראשי הממשלה הישראליים שניהלו אותם נרתעו ברגע האחרון מהכניעה המוחלטת לתכתיב הסורי. גם בסיבוב הנוכחי, המו"מ לא יכשל מעצמו. רק ניצחון במאבק הציבורי ימנע את הנסיגה. רק אנחנו, תושבי הגולן, יכולים להוביל בהצלחה את המאבק הזה.

זוהי אחריות כבדה מאוד, אך בהחלטתנו לבנות את בתינו בגולן לקחנו אחריות גדולה. מטרת ההתיישבות בגולן היתה לקבוע את גבול הקבע של ישראל ולהבטיח שהגולן יהיה ישראלי. כאשר יש איום של נסיגה, תפקידנו הלאומי הוא לשמור למען עם ישראל ולמען מדינת ישראל על הגולן ישראלי.

שני היעדים הגדולים של המאבק, צריכים להיות הבטחת רוב משמעותי בכנסת נגד נסיגה והפגנתו והבטחת רוב משמעותי בציבור נגד נסיגה והפגנתו.

יש היום רוב ברור בכנסת נגד הנסיגה, אך יש לי ספקות לגבי יציבותם של רבים מן הח"כים התומכים בנו. עלינו לחשק אותם בהתחייבויות ברורות לא לתת ידם לנסיגה ולהצביע נגד כל הסכם שכרוכה בו נסיגה. עם כל אי האמון במילה של פוליטיקאים, אין לזלזל בהתחייבות של 80 ח"כים להצביע נגד. אם נצליח להחתים 80 ח"כים על התחייבות כזאת, תהיה לכך השפעה גדולה על היכולת של הממשלה להתקדם במו"מ ועל נכונות הסורים לסמוך על אולמרט ולהגיע עמו להסכם.

עלינו לטפח ח"כים מסיעות התומכות בנסיגה, שמביעים עמדה ספקנית או מעמידים חישוקים, ולנסות להפוך את החישוקים להתחייבות להתנגד להסכם שהחישוקים אינם חלק ממנו. למשל – יש המדברים על החכרה של הגולן ל-20 שנה, 50 שנה וכו'. זו הצעה חמורה שיש להתנגד לה בכל תוקף. היתרון שלה, הוא שהיא אינה מעשית ואין חשש שהסורים יסכימו לה. לכן, אם ח"כ ממפלגת העבודה או מ"קדימה" מציע הצעה כזאת, יש לעודד אותו ולנסות להפוך את עמדתו להתנגדות אקטיבית לנסיגה.

היעד השני הוא הציבור הרחב – הסברה, חיזוק הקשר של הישראלים עם הגולן וחיזוק אהבתם לגולן ויצירת מצב שבו הציבור יפגין את אהדתו לגולן ואת התנגדותו לנסיגה מהגולן. במאבק הקודם הדבר בא לידי ביטוי בסטיקרים ההמוניים, בשלטי המרפסות, במשמרות בצמתים, ברבע מיליון ביקורי הזדהות עם שובתי הרעב בגמלא, בגדולה בהפגנות ישראל בכיכר רבין – ההפגנה נגד נסיגה מהגולן. והביטוי המשמעותי ביותר – סקרי דעת הקהל. היום סקרי דעת הקהל חד משמעיים לטובתנו, אך התמשכות המו"מ, שטיפת המוח של התקשורת המגוייסת וגורמים נוספים עלולים לשחוק את הרוב הגדול. תפקידנו – לשמר את הרוב. יתכן שהשיטות והדרכים לכך שונות מבעשור הקודם, אך היעד - אותו יעד.

בתקופה הקרובה, היעד האופרטיבי החשוב ביותר הוא חוק משאל העם. חשוב להבהיר, שחוק המחייב משאל עם במקרה של נסיגה משטח ריבוני קיים כבר למעלה מ-9 שנים (מאז ינואר 99'). אולם הסעיף הנוגע למשאל עם יכנס לתוקף רק כאשר יחוקק חוק יסוד משאל עם.

בדמוקרטיה מתוקנת, למחרת קבלת החוק, הכנסת היתה פותחת במהלך מהיר לחקיקה הזאת. אצלנו, הממשלות מזמזו ומסמסו את המהלך עד עתה. אולם אם היתה ישראל דמוקרטיה מתוקנת, החלת הריבונות הישראלית על הגולן ב-14.12.81 היתה מסיימת את הוויכוח על הגולן. כפי שמתנגדי הסיפוח לא כיבדו את החלטת הרוב וכבר למחרת החלו לחתור תחתיו, כך מתנגדי משאל העם לא כיבדו את החלטת הכנסת והם עושים כל מאמץ להכשילה.

למרות הניסיונות הנואשים של שלוחי אולמרט למנוע את קבלת החוק, הוא התקבל בוועדת הכנסת ובימים הקרובים יוגש לקריאה ראשונה. יש לעשות כל מאמץ כדי להבטיח את מעבר החוק בשלוש קריאות, בהקדם האפשרי, בטרם ינסה אולמרט לבצע מחטף.

בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, בגיליון הבא, אציג את העקרונות הראויים למאבק, החיוניים להצלחתו.

* "שישי בגולן" 

לבי לבי לנועם שליט, אביו של החייל השבוי גלעד שליט. בצדק הוא טוען שהממשלה הונתה אותו והוליכה אותו שולל. הרי רק לפני שבוע החליט הקבינט ששחרורו של שליט יהיה חלק מהסכם על הרגיעה, והנה ההסכם אינו כולל את גלעד שליט.

ניתן בהחלט להבין את תחושתו הקשה של שליט – התחושה שבנו הופקר.

נועם שליט הודיע שיעתור לבג"ץ נגד הסכם הרגיעה, בשל הפקרת בנו. עם כל הזדהותי עמו, אני סבור שעל בית המשפט לדחות את העתירה על הסף.

הדגש הוא על צמד המילים: "על הסף". דחיה על הסף, היא דחיה - לא כיוון שהעתירה נדונה ולא התקבלה, אלא היא כלל לא נדונה, כיוון שמדובר בנושא שמקומו אינו בבית המשפט. עתירה, צודקת ככל שתהיה, נגד הסדר מדיני ביטחוני, אינה שפיטה, למרות שבית המשפט העליון פועל על פי תורתו של אהרון ברק שקבע ש"הכל שפיט". אבל בדמוקרטיה מתוקנת לא הכל שפיט. בית המשפט אינו יכול להוות תחליף לדיון הציבורי והפוליטי, ואין הוא ערכאה עליונה לדיון הזה.

אם העתירה לא תדחה על הסף, ונאמר שבית המשפט ידון ויחליט בסופו של דבר לדחות אותה בטענה שהחלטת הממשלה "אינה בלתי סבירה" כלשון הג'יבריש המשפטני, יציגו מצדדי אסכולת ברק את ההחלטה כהוכחה לכך שבית המשפט אינו אקטיביסטי במיוחד, עובדה – הוא בחר שלא להתערב. האמת היא, שעצם קיום הדיון – הוא הוא ההתערבות הבוטה, והשאלה האם בית המשפט יחליט לקבל את העתירה או לדחותה - משנית.  

אני שולל את הסכם הרגיעה. לדעתי, בהסכם הופקרו תושבי הנגב המערבי. אני משוכנע, שכמו כל הפסקות האש הקודמות עם הפלשתינאים, גם הפסקת האש הזו תהיה חד צדדית, תופר במהרה בידי הפלשתינאים שיתחילו בטפטוף זוחל ויסלימו את המצב בהדרגה ובינתיים יתארגנו ויבנו את כוחם לקראת הסיבוב הבא (שבו שוב יחתמו על הסכם "רגיעה" רגע לפני פעולה גדולה של צה"ל וחוזר חלילה). אני סבור שההסכם מעניק לגיטימציה לארגון הטרור שבמשך שנים מבצע מידי יום פשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל, והופך אותו לבר שיח בעיני העולם, שהחרים אותו עד כה.

לכל תושב שדרות ועוטף עזה, יש סיבה טובה לחוש נפגע. אך אם תושב יחליט לעתור לבג"ץ נגד ההסכם, ראויה עתירתו להדחות על הסף. יש מקום לדיון ציבורי נוקב בעניין ההסכם, אך מקומו של הדיון הוא במערכות הציבוריות – הפוליטיקה, התקשורת, הרחוב. לא בבית המשפט.

איני טוען שבשום מצב אין מקום לדיון בבית המשפט על הסכם מדיני. אם יש בהסכם כזה עבירה על החוק, תפקידו של בית המשפט להתערב ולהבטיח שהחוק יקויים. אך אין מקום לכל דיון בבית המשפט על צדקת ההסכם, האם הוא טוב או רע לישראל, האם הוא פוגע או אינו פוגע בטובת האזרחים. הסוגיות הללו הן פוליטיות ומקומן – במגרש הפוליטי.

האם יפתיע בית המשפט, ולשם שינוי ינקוט באיפוק, ולא יתערב בעניינים לא לו?

* הפורטל לצדק חברתי bsh

כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. אף על פי כן, עובדי ציבור מושעים כאשר הם חשודים בפלילים. ההיגיון בכך, הוא שמי שמופקד על כספי ציבור ואמור להיות נאמן על הציבור נדרש להיות נקי מחשד, על מנת שיהנה מאמון הציבור. והרי אמון הציבור הוא תנאי ליכולת למלא תפקיד ציבורי.

כך בנוגע לעובדי ציבור. באשר לנבחרי ציבור, אין החוק דורש זאת, ויש בכך צדק רב, שהרי מדובר במי שהציבור בחר בו לתפקיד, ויש לתת מקום למשחק הדמוקרטי והציבורי ולא להכפיף אותו להוראות משפטיות.

אין מקום לשינוי חקיקה בנושא, ובכל זאת, לגופו של עניין, אם עובד ציבור מושעה בהיותו חשוד, קל וחומר שנבחר ציבור, שנאמנותו לציבור ואמון הציבור בו נדרשים שבעתיים, אינו יכול להמשיך בתפקידו. אין לעשות זאת בחקיקה, אך יש ליצור נורמה ציבורית כזאת.

מבחינה משפטית גם אהוד אולמרט זכאי, כיוון שלא הוכחה אשמתו. הוא זכאי משפטית, אך ציבורית הוא הורשע. הרי הוא עצמו אינו מכחיש כלל שעבר על חוקי מימון הבחירות. אין הוא מכחיש כלל שהוא קיבל מאות אלפי דולארים במעטפות במזומן, ואין בידו להסביר לאן הלך הכסף (ובמקום זאת הוא מטיל את האשמה על נושא כליו לאורך שנים אורי מסר). די בכך, ובביקורת של מבקר המדינה על שחיתותו של אולמרט, כדי למנוע בעדו מלמלא את התפקיד החשוב ביותר ובעל העוצמה הרבה ביותר במדינת ישראל. בית המשפט יפסוק האם עבר אולמרט עבירות פליליות, האם הוא אשם בעבירת שוחד, ואם יורשע – מה יהיה גזר דינו. אך השאלה המשפטית והפלילית אינה החשובה ביותר. חשובה יותר השאלה הציבורית – מה הן אמות המידה המוסריות והערכיות שאנו מצפים ממנהיגי המדינה. אולמרט הוא אדם מושחת, ולכן אינו ראוי לתפקידו.

יש לזכור שפרשת טלנסקי מצטרפת לעוד ארבע חקירות המתנהלות נגד ראש הממשלה. זאת, לאחר שבעבר נחלץ בעור שיניו מהרשעה בפרשיות קודמות. מדובר בנחקר סדרתי. האם זה ראש הממשלה שאנו ראויים לו?

הגיעה השעה שניפטר מעונשו של זה ונבהיר לו שתפקידו ההיסטורי תם. ראשות הממשלה היא מקום העבודה של אולמרט. הוא עובד אצלנו. עלינו להבהיר לו שהוא מפוטר.

אדם שאיבד לחלוטין את אמון הציבור – אין לו מנדט מוסרי לקבלת החלטות הנוגעות לעתידה של מדינת ישראל. ראש ממשלת ישראל נדרש לקבל החלטות קשות וגורליות יותר מעמיתיו במרבית מדינות העולם. ללא הלגיטימציה הציבורית, אולמרט אינו יכול להמשיך בתפקידו.

****

מה שחמור בעיניי אף יותר משחיתותו של אולמרט, הוא אדישות הציבור. ניתן היה לצפות שאזרחי ישראל יתקוממו וישימו קץ לשלטונו של אולמרט, כפי שבדור הקודם התקומם הציבור והביא לקץ שלטונה של גולדה לאחר מלחמת יום הכיפורים.

באותם ימים, קומם נשיא המדינה אפרים קציר את דעת הקהל, כאשר פסק "כולנו אשמים". אבל כאשר אנו מצקצקים בלשוננו מול הטלוויזיה ולא יוצאים לרחובות כדי לסלק מן השלטון את ראש הממשלה המושחת, אנו בהחלט אשמים בכך שנגע השחיתות הופך לחלק טבעי מהנוף.

הגיעה השעה שנהיה אזרחים. התקוממות עממית שתשים קץ לשלטונו של אולמרט, היא מבחן הבגרות באזרחות של החברה הישראלית.