הבלוג של אורי הייטנר

מדובר בגישושים ראשוניים והמו"מ האמיתי עוד רחוק... האמריקאים מתנגדים ולכן לא יצא מזה כלום... האמריקאים נתנו אור ירוק... האיראנים לא יתנו לאסד... האיראנים כן יתנו לאסד... – הערכות מצב ועוד הערכות מצב.

איני מזלזל בהערכות מצב. עלינו לנסות להשיג מודיעין, לקרוא נכון את תמונת המצב כדי להגיב עליה בצורה הנכונה. אבל כדאי שנהיה ענווים דיינו כדי להודות שכלי הניתוח וההערכה שלנו מוגבלים, כיוון שאיננו קרובים למקורות המידע. אמנם, במאבק הקודם הניתוחים שלנו היו נכונים יותר משל רבים וטובים באקדמיה ובתקשורת, ובכל זאת – הנה, לא קראנו נכון את המפה ולא ידענו על המו"מ המתבשל בין ישראל לסוריה בתיווך תורכי. וגם היום, איננו יודעים הרבה יותר מהכתוב בעיתון, והכתוב בעיתון לא אחת מפגר אחרי המאורעות.

לכן, באין לנו כלים להערכת מצב מדוייקת, עלינו לבנות את האסטרטגיה שלנו על פי הנחות עבודה ועקרונות. הנדבך המרכזי באסטרטגיה הוא הבנת מהות המו"מ בין ישראל לסוריה – מה משמעותו ומה עלינו להסיק מכך.

בביקורו בגולן, לצד דברים חשובים שאמר נגד נסיגה מהגולן, הביע שאול מופז את תמיכתו במו"מ עם סוריה. בכך ביטא אקסיומה במחוזותינו, לפיה אין רע במו"מ. הנה, באותם סקרי דעת קהל שבהם 70% מתנגדים לנסיגה מהגולן תמורת הסכם שלום עם סוריה ורק 20% תומכים, יש רוב עקבי בעד עצם קיום מו"מ עם סוריה. מופז אמר שתמיד רצוי לדבר עם האויב, ושהוא תומך במו"מ עם סוריה כדי שנסביר להם את עמדתנו מדוע הגולן צריך להיות ישראלי, גם אם הדבר יארך 3-4 שנים.

נו, באמת... כן, עקרונית גם אני תומך במו"מ עם סוריה על שלום אמת. אבל הרי אנו יודעים שהמו"מ עם סוריה אינו ניסיון לשכנע את סוריה שהגולן צריך להיות ישראלי. הרי אנו יודעים שברגע שמתדיין ישראלי יאמר זאת, הסורים יארזו את מזוודותיהם. יתר על כן, המו"מ הוא גם אינו ניסיון של הסורים לשכנע את נציגי ישראל שהגולן צריך להיות סורי. המו"מ הוא בכלל לא על הגולן. נקודת המוצא של המו"מ, שבזכותה הסכימו הסורים לקיומו, הוא נסיגה ישראלית מהגולן. עלינו להבין שראש ממשלת ישראל הסכים, עקרונית לפחות, לסגת מכל הגולן כדי שיפתח מו"מ. אולי הסורים מגזימים כאשר הם טוענים שאולמרט התחייב לנסיגה מהגולן, אך ברור שהוא, לכל הפחות, נתן להם להבין שעל הגולן אין צורך במו"מ. כך במו"מ הזה וכך גם במו"מים הקודמים. הדיון אינו על הנסיגה, אלא על תנאי הכניעה של ישראל. זה כשלעצמו דיון קשה וממושך, כיוון שתנאי הכניעה שהסורים דורשים - משפילים במיוחד.

למה, אם כן, נכשלו המו"מים הקודמים? ובכן, הם לא נכשלו. מה שקרה בסיבובים הקודמים, הוא שאנו ניצחנו במאבק על הגולן. האם מישהו מאמין שאהוד ברק, שהיה נחוש כמו טיל מונחה מדוייק להגיע להסכם עם סוריה, שעיכב את הנסיגה מלבנון כדי שהיא תהיה חלק מעיסקה עם סוריה, ששיבח ופיאר והילל וקילס את הרודן חאפז אסד אותו כינה "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית", שהיה מוכן לסגת מכל הגולן וגם מעבר לגבול הבינלאומי ולהחריב את ההתיישבות על הגולן עד היסוד – האם מישהו מאמין שאחרי כל ויתוריו הוא באמת התעקש על 40 מ' בכינרת בשל העיקרון המקודש ש"רגליים סוריות לא תשכשכנה בכינרת", כדבריו? למה, הוא חושש מהאקזמה ברגליים של אסד?

מי שיקרא את ספרו של רביב דרוקר "חרקירי", המתאר את שלטונו של ברק, ימצא את ההסבר האמיתי לכישלון המו"מ – הסקרים. ברק, שהיה מחוייב למשאל עם על נסיגה מהגולן, ראה שבכל הסקרים, הגלויים והסודיים, אין רוב לנסיגה מהגולן. בייאושו, הוא ניסח את הסקרים בשאלות כמו: האם תמורת הסכם עם סוריה, שבו צה"ל יצא מלבנון, שעשוי להביא לשלום כולל במזה"ת, שבו יהיו גבולות פתוחים וכל אזרח יוכל לנסוע ברכב שלו לאירופה, שבעקבותיו שירות המילואים יבוטל והשירות הצבאי יקוצר בחצי וכו' וכו' וכו' – תהיה מוכן לנסיגה מהגולן? גם אז רוב הציבור התנגד.

מאחר וברק הבין שהוא עומד להפסיד במשאל העם ולאבד את שלטונו, הוא קיבל רגליים קרות ברגע האחרון, התעקש על 40 מ' (!) בכינרת, והסוף ידוע.

רוב הציבור התנגד להסכם, בזכות המאבק שאנו ניהלנו ובזכות הדרך בה ניהלנו את המאבק. לא, המו"מ בין ישראל לסוריה לא נכשל. אנחנו, תושבי הגולן, שהובלנו את עם ישראל להתנגדות לנסיגה, ניצחנו.

גם המו"מ הנוכחי לא יכשל. גם בסיבוב הנוכחי ניתן להציל את מדינת ישראל מפני נסיגה מהגולן, אך גם הפעם הדרך לכך היא מאבק חכם ונחוש בהובלתנו. זה תלוי רק בנו.

(המשך בשבוע הבא).

תמכתי ואני תומך ברפורמה שדניאל פרידמן, שר המשפטים, מנסה ליישם במערכת המשפט הישראלית, ונתתי פעמים רבות ביטוי פומבי לעמדתי, מעל במות רבות כולל במה זו. אני רואה ברפורמה סיכוי לתקן כמה מחוליי הדמוקרטיה הישראלית.

הרפורמה נועדה להתמודד עם השחיקה בעקרון הפרדת הרשויות בישראל, בעשור וחצי האחרונים. הפרדת הרשויות אינה מוחלטת, אינה אמורה להיות מוחלטת ולא היתה כזו מעולם. הרשויות נושקות זו לזו ויש מקום למערך של איזונים ובלמים פנימיים ביניהן. אולם בשנים האחרונות האיזונים נשחקו, כאשר המערכת המשפטית, ובעיקר בית המשפט העליון, הרחיבה את תחום שיפוטה, תרתי משמע, והחלה לפסוק פסיקות "משפטיות" בסוגיות פוליטיות מובהקות – מדיניות, ביטחוניות ותקציביות. העובדה שהרשות הבלתי נבחרת פלשה לשטח הרשויות הנבחרות פגעה בדמוקרטיה ומה שחמור לא פחות – פגעה בתדמית בית המשפט העליון בישראל, שהיה מוסד מורם מעם, שנהנה מאמון מוחלט ומיוקרה רבה ומכאן כוחו ויכולתו להגן על האזרח ועל הצדק.

העובדה שמרבית שופטי בית המשפט העליון חלקו ביניהם אותן השקפות פוליטיות, החריפה את הבעייתיות שבאקטיביזם השיפוטי ואת הפגיעה באמון הציבור בבית המשפט. העובדה שבית המשפט, שחבריו הם הדומיננטיים ביותר בבחירת שופטים חדשים, סגר את עצמו בפני משפטנים שגישתם שונה, ובראשם פרופ' רות גביזון – מגדולי המשפטנים בעולם, שאין כל ספק מקצועי בהתאמתה לתפקיד, הפכה את הבעיה לחמורה במיוחד.

התייצבותו של דניאל פרידמן, משפטן בעל שם עולמי, חתן פרס ישראל, איש לא פוליטי שבא מן האקדמיה, מול המגמות האלה, וניסיונו הנחוש והאמיץ להנהיג רפורמה במערכת המשפטית, היתה צעד ראוי. לא אהבתי את סגנונו הבוטה ובעיקר את השתלחויותיו בראשי מערכת המשפט, ואת ניסיונו ליצור כלפיהם תחושת דה-קרדיטיזציה ציבורית (בדומה לדרך בה ראשי מערכת המשפט ובעיקר גמלאי המערכת פעלו נגדו). אני חושב שבכך הוא שיחק לידי יריביו, שכן הוא חיזק את טענתם שהמאבק הוא בעד ונגד בית המשפט. אך מעבר לסגנון, באשר לתוכן, אני סבור שהדמוקרטיה הישראלית זקוקה לרפורמות הללו.

ואף שעמדתי העקרונית נותרה כשהיתה, אני סבור שאין היום יכולת ציבורית ומוסרית לדניאל פרידמן להנהיג את הרפורמה. הסיבה לכך היא זהותו של האיש שמינה אותו לתפקידו, שעומד מאחוריו ומגבה אותו – ראש הממשלה אהוד אולמרט.

מי שיוצא נגד בית המשפט – ידיו חייבות להיות נקיות. רק אדם ישר והגון, חף מכל חשד, שהציבור נותן בו אמונו, שגם מתנגדי מדיניותו מאמינים בו וביושרתו, יכול להוביל מהלך של רפורמה משפטית, שראשי מערכת המשפט מתנגדים לה.

ממשלה שראשה איבד לחלוטין את אמון הציבור, נחקר סדרתי המעורב עד מעל הראש בחשד לפלילים, שבעבר יצא בעור שיניו מהרשעה פלילית אך די בדברים שעלו במשפטים ובחקירות נגדו מעידים על היותו אדם מפוקפק מאוד (בלשון המעטה); אדם שאינו מכחיש שקיבל רבבות דולארים במעטפות במזומן, ומנסה להמעיט בחומרת העבירות ולהציגן "רק" כעבירות על חוק הבחירות, או כעבירות שחלה עליהן התיישנות, אינו אדם שבתקופת כהונתו כראש ממשלה ניתן להעביר רפורמה כזאת.

אי אפשר להעביר רפורמה כזאת בממשלה, שהמשנה לראשה הורשע בפלילים על עבירת מין. אי אפשר להעביר רפורמה כזאת בממשלה, שראשה מינה כמינוי אישי, על בסיס חברות אישית,  לתפקיד שר האוצר של המדינה, אדם הנאשם בגניבת מיליונים.

על אולמרט להתפטר מתפקידו, כי אין לו אמון הציבור ולכן אין הוא יכול להוביל מהלכים גדולים בשום תחום, אך מאחר והוא מתעקש להיאחז בקרנות השלטון, יש להבהיר שהמצב הזה אינו מאפשר את המשך הרפורמות במערכת המשפט.

אני כותב זאת בצער. איני יודע מה יהיה הרכב הממשלה הבאה, אך אני מעריך שהקונסטלציה הפוליטית לא תאפשר למנות שוב את פרידמן לתפקיד, וספק רב אם אדם אחר יעז ויוכל להוביל רפורמה כזאת. ואף על פי כן, במצב הנוכחי, כאשר אדם כאולמרט מכהן כראש הממשלה, יש לעצור את הרפורמות, כיוון שללא אמון הציבור, הן עלולות להשיג תוצאה הפוכה מהכוונה העומדת מאחוריהן.

 * הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh 

תודה לדודו פלמה על מאמרו החשוב "רק בכוח" ("הקיבוץ" 5.6.08). מדוע המאמר חשוב כל כך? כיוון שב-350 מילה, הוא הצליח להציג את ה dna, את הליבה התרבותית, הערכית ובעיקר הפסיכולוגית של הדת שלו, דת "השלומיזם". למה "השלומיזם" ולא "השלום". איני כמה לשלום פחות ממאמיני הדת הזאת, ואיני רוצה לשתף פעולה עם מכבסת המילים האורווליאנית המציגה פשעי מלחמה כחורבן חבל התיישבות, גירוש רבבות בני אדם מבתיהם והרס מפעל חייהם כ"שלום", כביכול. "שלומיזם" = נשיאת שם השלום כליבת אותה דת.

פלמה ממחיש בקיצור, אך לעניין, את הפסיכולוגיה של הדת הזאת, במשפטים כמו "שלום אנחנו בעצם מוכנים לעשות רק עם מי שיורה עלינו טילים, חוטף לנו חיילים, מפגע בנו פיגועים. למה? ... אנחנו מבינים רק שפה אחת, שפת הכוח". ובמקום אחר – "אסד עוד לא הפנים את המסר של סאדאת. תן להם, לישראלים האלה, איזו מלחמה נחמדה עם אלפי טילים על  העורף, והם כבר יהיו בשלים להסכם שלום". וכן הלאה וכן הלאה.

מהי הפסיכולוגיה השלומיסיטית? ראיית עולם, לפיה מצב הצבירה הטבעי של המזרח התיכון הוא מלחמה של מדינות ערב נגדנו. כדי למנוע את המלחמה הזאת, עלינו לשלם מחיר, להאכיל את המפלצת. אם לא נעשה כן, תהיה מלחמה נוראית, עם אלפי טילים על העורף וכו'.

אצל אנשי שלום אמיתיים, ההיפך משלום הוא מלחמה. כל עוד הצד השני מאיים במלחמה, הוא מעיד על עצמו שאין הוא מוכן לשלום. האם אנחנו היינו מעלים על דעתנו, בצאתנו למו"מ, לאיים על הצד השני, שעליו לקבל את תביעותינו, ולא – נצא נגדו במלחמה, נפגיז את העורף שלו באלפי טילים? אילו עשינו כך, היינו פוסלים את עצמנו מראש כפרטנרים. אולם הצד השני יכול לאיים במלחמה, אם תביעותיו לא תתמלאנה במלואן (אסד: "נסיגה עד טבריה"). ובעצם, הצד השני אינו צריך כלל לאיים במלחמה. כוהני דת "השלומיזם" בתוכנו, עושים זאת בשמו, במקומו. עשיית שלום תחת איום במלחמה, כמוה כחתונה תחת איום ברצח. האם דודו פלמה היה ממליץ לחניכה במכינה בה הוא מלמד להינשא למי שיציע לה נישואין בנוסח: "הינשאי לי, ולא ארצח אותך"? אני מקווה שלא. אבל שלום תחת איומי מלחמה? ודאי, הן זה ה- dna של הדת שלו.

על פי תיאורו של דודו פלמה, סירוב שלנו לקבל את תכתיבי אסד, יביא בהכרח למלחמה. המלחמה הזאת תהיה מלחמת אין ברירה, מבחינת הסורים. פשוט, לא השארנו להם ברירה אחרת. אם הם לא קיבלו את מבוקשים בטוב, אין להם ברירה אלא לקבל את מבוקשם במלחמה. ואם תהיה תוקפנות סורית נגדנו, האשמה תהיה כמובן בנו, כיוון שאנו לא קיבלנו את תכתיבי הסורים לפני המלחמה.

וכך, השלומיסטים נותנים הכשר למלחמה, נותנים הכשר לאיום במלחמה, נותנים הכשר לתפיסה לפיה אדמה חשובה מהשלום, ולא רק כהגנה של מדינה על גבולותיה ועל אדמתה, אלא גם כאשר מדינה רוצה לצאת למלחמה כדי לכבוש אדמה מרעותה.

צודק פלמה באבחנתו ש"העם עם הגולן. העם אוהב את הגולן", באבחנתו שאזרחי ישראל לא יתנו ידם לנסיגה מהגולן. הוא מציג את העובדה הזאת בייאוש, ודרכה מזמין את הסורים למלחמה, כי "אנחנו מבינים רק כוח". ככל שרבים בתוכנו ידקלמו את המסר התבוסתני, לפיו אם לא ניסוג בשלום, תהיה מלחמה ורק אז ניסוג – הסורים יאמינו בכך ויתפתו למלחמה. אם הסורים יאמינו שבעקבות מלחמה ו"אלפי טילים על העורף", לא חשוב מה תהיינה תוצאותיה, ישראל תיסוג מהגולן, הם יצאו למלחמה. אם הסורים ידעו, שאם יצאו למלחמה, כל שטח שיאבדו בה – יאבדו אותו לצמיתות, לא תהיינה עוד מלחמות. הלקח של הסורים ממלחמת יום הכיפורים, שהוא שכל עוד הגולן ישראלי, תוקפנות שלהם, אפילו בתנאי פתיחה חד פעמיים כמו במלחמה ההיא, תסתיים בפאתי דמשק, הוא היות הגולן הגבול השקט ביותר של ישראל ב-35 השנים האחרונות, אף יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. המסרים של מאמיני השלומיזם עלולים להפוך את הקערה על פיה ולהזמין מלחמה, שהרי "אנחנו מבינים רק כוח".

על פי אבחנתו של פלמה, העם אוהב את הגולן "כמו שכל ילד ישראלי נורמלי אוהב צעצוע שלקח בכוח מילד אחר בגן". לא, דודו. העם אוהב את הגולן – אהבת מולדת בסיסית וטבעית. העם אוהב את הגולן, כיוון שהגולן רווי באלפי שנות היסטוריה יהודית, כיוון שאין בכל ארץ ישראל מקבץ כה צפוף של שרידי חיים יהודיים עתיקים כמו בגולן. כיוון שראשוני הציונות ראו בגולן את אחד מאתרי ההתיישבות העדיפים עליהם ונאבקו להכללת הגולן בבית הלאומי. העם אוהב את הגולן כיוון שב-41 השנים האחרונות מתקיים בגולן אחד ממפעלי ההתיישבות הישראליים המוצלחים והיפים ביותר. כיוון שמזה 27 שנים הגולן הוא אזור ריבוני ישראלי, בדיוק כמו הגליל והנגב, ירושלים ות"א. כיוון שבנושא הגבול עם סוריה כבר התקבלה הכרעה דמוקרטית של הריבון, הכנסת – ונקבע גבול הקבע של ישראל, כאשר הגולן הוא חלק מן המדינה. כיוון שאין בגולן בעיה דמוגרפית ואיננו שולטים בגולן על עם אחר. העם אוהב את הגולן כיוון שבמשך 41 שנה הוא מטייל בגולן, מתארח בגולן ורואה בגולן את ביתו.

נכון, לאורך אלפי שנות היסטוריה, היו גם 21 שנים שהגולן היה בריבונות סורית. היו אלה שנים של תוקפנות סורית נוראה כלפי אזרחי ישראל; תושבי צפון המדינה חוו את מה שחווים היום תושבי שדרות ועוטף עזה. העם זוכר זאת, ויודע שכאשר "הצעצוע" היה בידי הסורים, לא היה שלום אלא מלחמה. הוא יודע, שהגולן הישראלי אינו הסיבה לכך שאין שלום. אין שלום, כיוון שהסורים אינם מכירים עדיין בזכות קיומה של מדינת ישראל.

כאשר הסורים יקבלו את זכות קיומה של ישראל, הגולן הישראלי לא יהיה אבן נגף לשלום. השלום יתבסס על הגבול בין המדינות, כפי שהוא כיום – חלקו הישראלי הקטן של הגולן בידי ישראל. חלקו המזרחי הגדול של הגולן בידי סוריה. שני הצדדים יתנו זה לזה שלום ויקבלו זה מזה שלום, תוך כיבוד הריבונות של כל מדינה ויצירת יחסי שכנות טובה בין ההתיישבות בשני צדי הגבול. אבל אני מדבר על שלום, לא על "שלומיזם".

 * "הקיבוץ"