הבלוג של אורי הייטנר

אזרחי מדינות האיחוד האירופי, הלכו בשנים האחרונות פעמיים לקלפיות – פעם אחת כדי להצביע על תכנית מסטריכט ופעם כדי להצביע על אימוץ האירו, המטבע האירופי.

ומעניין, שבשום מקום לא נאמר שמשאלי עם מנוגדים לדמוקרטיה. בשום מקום לא נאמר שבדמוקרטיה ייצוגית אין מקום למשאלי עם. לא נאמר שמשאלי עם מתאימים לדיקטטורה. משום מה, המומחים במדינות אירופה אינם מבינים את מה שמבינים המומחים שלנו.

בישראל, כל אימת שעולה על הפרק רעיון לקיים משאל עם, מיד נשמעת הטענה האבסורדית שהדבר מנוגד לדמוקרטיה. רק בישראל העלאת סוגיה להחלטת הריבון, אזרחי המדינה, מוצגת כרעיון בלתי דמוקרטי.

שוללי משאל העם טוענים שהוא מקובל במדינות, שבהן התוצאה מתקבלת ברוב של 99%. אכן, יש דוגמאות כאלו. אולם באותן מדינות מתקיימות גם בחירות, ומנהיגי המדינה נבחרים ברוב של 99%. האם על פי אותו עיקרון יש לבטל את הבחירות בישראל ובמדינות הדמוקרטיות? כמובן שאיש לא יעלה על דל שפתיו רעיון אווילי כזה. הרי ברור לכל, שבאותן מדינות הבחירות אינן אלא מראית עין של בחירות, ואין כל דמיון וקשר בינן לבין בחירות דמוקרטיות. הוא הדין במשאל עם. במקום שבו הבחירות אינן בחירות גם משאל העם אינו משאל. ברור שבמדינות הבוחרות פה אחד את אסד, מובאראק, קדאפי ודומיהם בבחירות, כך נראות הבחירות וכך נראים המשאלים. אולם בדמוקרטיה אמיתית הבחירות אמיתיות והגונות והוא הדין במשאלי העם.

הטענה שמשאל עם סותר את רעיון הדמוקרטיה הישירה אינה נכונה. משאלי העם אינם תחליף לפרלמנט. הפרלמנט פועל, מחוקק, מקבל החלטות, קובע מדיניות. משאל העם הוא צעד חריג, הנעשה רק בנושאים כבדי משקל במיוחד, שראוי להביאם להכרעת העם. יתר על כן, משאל העם אינו אמור לעקוף את הפרלמנט. אין לאפשר מצב שבו הממשלה עוקפת את הפרלמנט, ומביאה לאישור העם סוגיה שאין לה בה רוב בפרלמנט. רק סוגיה שהיה לה רוב בפרלמנט, תוכל להגיע למשאל עם. אם נציגי העם אינם מאשרים את ההצעה, אי אפשר יהיה לקבלה. אולם אם הם אישרו אותה, יש מעליהם ערכאה גבוהה יותר – ציבור הבוחרים.

אינפלציה במשאלי עם תוזיל אותם והם יאבדו את ערכם. יש לקיים משאל עם על הנושאים הבאים: א. שינוי בריבונות המדינה. כך, למשל, היה בשתי הדוגמאות שהצגתי בראשית דבריי. במקרים אלה ויתרה המדינה על מקצת ריבונותה לטובת האיחוד האירופי. שינוי הריבונות כולל גם קביעת גבולות המדינה, סיפוח שטחים לריבונות המדינה או נסיגה משטחים שבריבונותה וכו'. ב. קבלת חוקה. ג. החלטה רבת חשיבות, המנוגדת למנדט שהעם נתן לשלטון. ד. כל נושא נוסף שהפרלמנט יחליט עליו.

בישראל לא נערך מעולם משאל עם ואין חוק המאפשר משאל עם. אולם תביעות למשאל עם עלו פעמים רבות, החל בהסכם השילומים עם גרמניה וכלה בתכנית ההתנתקות. הסוגיה היחידה שלגביה התקבלה החלטה על משאל עם היתה האפשרות להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. יצחק רבין, שטרם בחירתו לראשות הממשלה עלה לגולן ונשבע אמונים לשמור עליה בריבונות ישראל, כי נסיגה ממנה היא הפקרת ביטחון ישראל, כהגדרתו, שינה את טעמו וניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. בהגינותו, הוא הודיע שמאחר ואין לו מנדט לנסיגה מהגולן, אם יהיה הסכם כזה, הוא יובא להחלטת העם. שמעון פרס ואהוד ברק חזרו על התחייבות זו. ברק דיבר על אפשרות זו גם בנוגע למו"מ עם הפלשתינאים.

ב-1999 חוקקה הכנסת חוק, על פיו נסיגה משטח שבריבונות המדינה מחייבת תמיכה של 61 ח"כים ומשאל עם. מימוש הסעיף הנוגע למשאל עם מותנה בחקיקת חוק משאל עם. אילו פעלה הכנסת באופן תקין, היה עליה לגשת מיד לחקיקת החוק. אולם אף שחלפו מאז 9 (!) שנים, הכנסת השתמטה וטרם חוקקה את החוק.

כעת, כאשר מתנהל מו"מ על נסיגה מהגולן – שטח ריבוני של המדינה, הגיעה השעה לכבד את החלטת הכנסת ולחוקק מיד את החוק המסדיר משאל עם. אין לאפשר לשלוחי ראש הממשלה להמשיך בתעלולי הדחיה והמריחה. הניסיון של ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון העם ושמעולם לא ביקש מנדט לנסיגה מהגולן לקדם מהלך כזה, הוא עדות לחשיבות הרבה במשאל עם על נושא כה גורלי.

כל אימת שעלתה על סדר היום דרישה לקיים משאל עם בנושא כלשהו, נשמעה הטענה המגוחכת והמופרכת אודות חוסר הדמוקרטיות שבמשאל. את הטענה הזאת העלו חוגים במערכת הפוליטית, התקשורתית והאקדמית, שחששו שעמדתם לא תתקבל במשאל. העדר חוק המסדיר את נושא משאל העם מספר החוקים של מדינת ישראל, הוא מחלת ילדות של הדמוקרטיה הישראלית. הגיעה השעה שנתבגר, ונאמץ את שיטת משאלי העם, כמקובל במתוקנות שבדמוקרטיות.

* "ישראל היום"

יצחק שמיר, אחד האישים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, גונה לאורך שנים בידי יריביו הפוליטיים, כיוון שאמר פעם שלמען א"י מותר לשקר.

יש מי שאין להם כל בעיה לשקר, כדי לקדם את רעיון הנסיגה מהגולן. כזה הוא עקיבא אלדר, הדוחף באובססיביות, לאורך שנים, את רעיון הנסיגה מהגולן. בדבריו הוא מרבה להסתמך על "מחקריו" של יגאל קיפניס. קיפניס, תושב הגולן, התפרסם בשבוע שאחרי רצח רבין, כשתוך ניצול ציני ומכוער של הרצח, ובריקוד סוער על דמו של הנרצח, קישר בין המאבק הדמוקרטי ביותר בתולדות המדינה – המאבק על הגולן, לבין הרצח, וטען שהוא מקים תנועה חלופית בגולן, המייצגת לטענתו "כמחצית" תושבי הגולן, ומצדדת בנסיגה. ל"תנועתו" הצטרפו קומץ קטנטן של אנשים, שהפעיל ביותר שבהם, יואב צור, הצהיר השבוע בראיון ל"ידיעות אחרונות" שהוא התפכח ושינה את דעתו. קיפניס מפרסם שוב ושוב "מחקרים" היסטוריים המחזקים את עמדתו שצריך לסגת מהגולן – אך אמינותם היא בערך כמו אמינות טענתו שהוא מייצג את מחצית תושבי הגולן.

באשר לקיפניס, נשאלת כמובן השאלה - אם הוא מאמין שהדבר החשוב ביותר הוא השלום, ולמען השלום יש לסגת מהגולן, וההתיישבות בגולן היא המכשול לשלום, מדוע הוא מכשיל את השלום בכך שהוא יושב בגולן? יש להניח, שאילו היגג את הגיגיו בעד הנסיגה בלא שחי בגולן, לא היה מהווה "אדם נשך כלב" ואיש לא היה מתעניין בו.

בגיליון ערב שבת של "הארץ" 30.5.08, פירסם אלדר מאמר רצוף חצאי ורבעי אמיתות, תוך הסתמכות על קיפניס, כדי "להוכיח" שמנחם בגין, יצחק שמיר ויגאל אלון הסכימו לסגת מהגולן. השימוש הסלקטיבי של השניים בחצאי אמיתות גרוע משקר.

את טענת תמיכתו של בגין בנסיגה מבסס אלדר במאמרו על כך שמיד לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה שותף להחלטת הממשלה הסודית מ-19 ביוני 1967, לפיה תמורת חוזה שלום, ישראל תהיה מוכנה לחזור לגבול הבינלאומי שלה עם מצרים וסוריה. מה שאלדר שכח לציין, זה שההחלטה בנוגע לסוריה בוטלה כעבור חצי שנה. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני).

מדוע בוטלה ההחלטה? כדי להשיב על כך, יש לבחון קודם מדוע היא התקבלה. לאחר מלחמת ששת הימים, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה פה אחד לבטל אותה. מדוע היה צורך לבטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

עמדה זו של הממשלה באה לידי ביטוי מובהק במדיניות ההתיישבות שלה. ממשלת ישראל, שראתה ביהודה ושומרון קלפים למיקוח במו"מ על הסדרי שלום, לא הקימה בהם יישובים, שהרי מטרתה של התיישבות היא יצירת עובדות קבע. הממשלה החליטה על התיישבות באזורים שלא ראתה בהם קלפים למיקוח, כמו בקעת הירדן, צפון ים המלח וגוש עציון. כך היא ראתה גם את הגולן, ולכן החליטה ליישב אותו והקימה בו יישובים.

האדם שדחף יותר מכל אחד אחר את הקמת היישובים, היה יגאל אלון. אלון עמד מאחורי המאבק של קיבוצי העמק והגליל במהלך מלחמת ששת הימים לשחרר את הגולן, ומיד אחרי המלחמה הוא פעל נמרצות להתיישבות בגולן וסייע בכל דרך אפשרית להקמת היישובים. בספרו "עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1977-1967" מתאר יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית באותן שנים, את הפעילות ההתיישבותית מעבר לקו הירוק בין מלחמת ששת הימים למהפך שהעלה את הליכוד לשלטון. הדמות המרכזית בספר ובמעשה ההתיישבותי, ובעיקר בגולן, היה יגאל אלון. הוא עמד מאחורי כל החלטה, ניסה לדחוף ולסייע לכל יישוב עד רמת הטרקטור או אישור למבנה או מחסן.

והנה, אלדר את קיפניס מציירים את יגאל אלון כמי שצידד בנסיגה לגבול הבינלאומי, בטענה שיהיה קשה לספח שטחים לישראל. כן קובעים אלדר את קיפניס שבניגוד לתכנית אלון ביהודה ושומרון, בגולן הוא לא קידם התיישבות יהודית. שקר וכזב!

שבועות ספורים אחרי מלחמת ששת הימים וראשית ההתיישבות בגולן בידי חלוצי מרום גולן, התכנסה מועצת תנועת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, מקום מושבו הזמני של מרום גולן. המנהיג הפוליטי של התנועה, סגן ראש הממשלה ושר העבודה יגאל אלון, נשא את הנאום המרכזי במועצה ואמר: "רמת הגולן, שאנו נמצאים בה עתה, היתה מאז ומתמיד חלק מארץ ישראל. יש מי שחושש, כי ההדגשות ההיסטוריות עלולות להסיט אותנו מן העיקר, אך אין להקל ראש בטיעון ובייחוס היסטורי. בלעדיהם לא היינו כאן ולא היתה מדינת ישראל. אך אנו נישאר כאן לא רק בשם ההיסטוריה. עלינו לעצב גבולותינו בראש ובראשונה למען יהיו גבולות של ביטחון, שימנעו מראש כל סיכוי של ניצחון ערבי במלחמה. לכן, לא די בחתירה לחוזה שלום, אלא כל חוזה שלום מוכרח להיות מלווה בהסדרי ביטחון. שוב לא נהפוך את יישובי החולה ועמק הירדן לברווזים נחים מול לועי תותחים מן הרמה... אנו רוצים ברמת הגולן".

תמיכתו של אלון בהתיישבות בגולן ובריבונות הישראלית על הגולן, היו יסוד מוסד במשנתו הציונית, המדינית והביטחונית. לא היתה זו רק תמיכה במילים, אלא בעיקר במעשים; במעשה הביטחוני, ההתיישבותי והמדיני.

אחרי המלחמה, לחץ אלון על יישוב הגולן, כדי לקבוע עובדות קבע שימנעו נסיגה מהגולן. הוא סייע בכל מאודו לראשוני המתיישבים. בנאומו במועצת הקיבוץ המאוחד בקונייטרה, התייחס אלון לחשיבות המעשה ההתיישבותי: "האחיזה בגבול אינה רק עניין של צבאות בלבד. יחידות צבאיות מתחלפות, ואילו יישובים – אין להזיז. כל שבוע החולף ללא היאחזות בשטחים הנראים לנו כאסטרטגיים – הוא שבוע מבוזבז. ככל שנחיש את הקצב וההיקף של ההיאחזות הביטחונית, כן גדלים הסיכויים להרחקת מלחמה נוספת ולהשלמה עם קיומנו... נדרשים לנו רבים כאלה המוכנים לא רק למות למען הגבולות, אלא לחיות לידם ולמענם. ככל שיהיו כאלה, פחות יהודים ימותו למען הגבולות הללו. להתיישבות החלוצית הלוחמת נותר תפקיד מכריע לקיום נוכחות ישראלית שורשית בכל אתר בו אנו רוצים".

אלון היה עקבי בעמדה זו. במאמר פרוגרמטי שפירסם ביוני 1973 הוא הסביר ש"שליטתנו ברמה, הלכה למעשה, נגזרת מצרכי האסטרטגיה הכל ארצית של ישראל. כי המדובר בהגנה על מקורות מים ראשיים, על הגליל העליון והתחתון ועל בקעת כנרות".

הטענה שאלון סבר שאין אפשרות לספח את הגולן, שקרית ומגוחכת, כיוון שהמדינאי הראשון שקרא לספח את הגולן היה אלון. ב-1.8.68, כאשר בגולן היו תשעה יישובים והיאחזויות נח"ל, כתב אלון מכתב לראש הממשלה אשכול, בו תבע במפגיע לספח את הגולן למדינת ישראל. "הגיעה העת, לדעתי", כתב אלון, "להשלים את איחודה של רמת הגולן עם מדינת ישראל באמצעות החלת החוק הישראלי על כל שטחי הרמה. ברמת הגולן קיימים כבר 9 היאחזויות ויישובים בשלבים שונים של התפתחות. 4 היאחזויות ויישובים נוספים יקומו בתקופה הקרובה ביותר ... האזרחים הישראלים אשר כבר התיישבו ואלה שעתידים להתיישב, זכאים להיות כלולים במסגרת החוק הישראלי". בהמשך מכתבו הוא מעמיק בתיאור המצב המדיני ומבהיר מדוע בשלו התנאים לצעד זה, ומבקש לקיים דיון בנושא זה בהקדם "בכל מעמד והרכב שתמצא לנכון". לא צריך הרבה דמיון כדי לשער מה היה אומר אלון על נסיגה מהגולן, כאשר יושבים בה למעלה מ-21,000 יהודים ב-33 יישובים פורחים במשך 41 שנה, מתוכם 27 שנה תחת ריבונות ישראל.

אולם העובדות לא יבלבלו את אלדר את קיפניס. מבחינתם אלון ובגין הם נביאי הנסיגה מהגולן. הם אפילו אינם טורחים להזכיר שבגין הוא האיש שהחליט לספח את הגולן לריבונות ישראל – החלטה שבכל מדינה דמוקרטית היתה מסיימת סופית את הוויכוח על הגולן, כשגם המיעוט שהתנגד לה היה מכבד אותה.

כך הציג את הדברים ראש הממשלה מנחם בגין, כאשר הביא את החוק להכרעת הכנסת: "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל... מאז חידוש עצמאותנו, שלטו ברמה הסורים, והם הוכיחו למה הם מסוגלים ביחסם אל האוכלוסיה האזרחית השוכנת בקיבוצים, במושבים, בערים, בגיא, בעמק למטה. הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים אלה גיהנום... האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי בישראל, כללי... כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים...". הכנסת שמעה את בגין, הצביעה והכריעה ברוב גדול של שני שליש.

יצחק שמיר, יורשו של בגין בראשות הממשלה, דבק בריבונות ישראל על הגולן באדיקות וללא סייג. במו"מ עם סוריה בעקבות מדריד, הורה לנציגי ישראל למרוח את המו"מ ולא לאפשר להגיע לדיון על נושא הגולן. אך עצם העובדה שהוא הלך לוועידת מדריד – די בה כדי שאלדר יציג גם אותו כמי שתמך בנסיגה מהגולן.

מי שמנסה לשאוב לגיטימציה לנסיגה מאישים אלה דווקא, כנראה שבאמת נגמרו לו הטיעונים. ובעצם, האם היו לו אי פעם טיעונים?

 "שישי בגולן", "חדשות בן עזר"

א. שדות ים 2

12 ראשי ממשלה כיהנו בישראל. בין עשרת המוצלחים שבהם, אין אחד ששמו הפרטי אהוד. והנה, שני האהודים הללו מובילים היום את מדינת ישראל מדחי לדחי. הכלל המתמטי שמינוס ומינוס הם פלוס אינו מתקיים במקרה הזה.

ברק הוא "שר ביטחון מוערך", כותבים הפרשנים. מוערך? על מה? בידי מי? על פי איזה מבחן תוצאה? מעניין אם תושבי שדרות ואשקלון, נתיב העשרה וניר עם מעריכים את פועלו.

והנה, ניתנה לו הזדמנות גדולה לעשות מעשה משמעותי. כאשר סאת שאט הנפש הציבורית מאולמרט התמלאה וגלשה, לאחר עדות טלנסקי, כינס ברק מסיבת עיתונאים דרמטית. "אני, אהוד ברק, איני מוכן לתת ידי להמשך כהונתו של ראש ממשלה מושחת. לכן, אני מתפטר לאלתר מן הממשלה ומפלגת העבודה מפרקת את הקואליציה, ואנו יוזמים בחירות חדשות". לא, הוא לא אמר את זה. "אני דורש מאהוד אולמרט להתפטר. אם הוא לא יתפטר בתוך עשרה ימים, בעוד עשרה ימים מפלגת העבודה תפרוש מן הממשלה". גם את זה הוא לא אמר. מה הוא אמר? מה שאמר בשדות ים, לאחר פרסום הדו"ח החלקי של ו' וינוגרד. אמירה כללית, המציבה אותו בצד הנקי של המתרס, אך אינה מחייבת אותו לכלום. לא אולטימטום, לא לוח זמנים, לא התפטרות. בועות סבון.

למחרת הצהרתו של ברק בשדות ים כתבתי שאלו דיבורים בעלמא ושאין לו כל כוונה לעמוד בדברו. לצערי, לא התבדיתי. הפעם אני זהיר יותר. הפעם, יתכן ששאט הנפש הציבורית לא תאפשר לו למרוח שוב, לברוח שוב.

            ב. מוסר של גנבים

מיד עם התפוצצות פרשת טלנסקי, עוד כאשר פרטי הפרשה היו תחת צו איסור פרסום גורף, ספינאי אולמרט הפיצו לכל עבר את השמועה שמאחורי הפרשה עומדים אנשי ימין, שהתלוננו במשטרה ויזמו את החקירה כדי לעצור את התהליך המדיני.

מסתבר שאין לכך שחר – שהמשטרה הגיעה לטלנסקי ולפרשת המעטפות מתוך עיונים ביומני שולה זקן, במסגרת חקירה אחרת.

אך גם אילו היה זה נכון; גם אילו מי שהיו תומכיו והפכו ליריביו שעה ששינה את דרכו הפוליטית התלוננו נגדו במשטרה – מה פסול בזה? ניתן לגנות אותם על כך שידעו ושתקו עד כה, אך לברך אותם על שמילאו את חובתם והתלוננו.

אולם כל התנהלותו של אולמרט בפרשה, והתנהגותו כאחרון העבריינים, תוך שימוש בכל טריק כדי למסמס ולעכב את החקירה, מעידה על רמת המוסר שלו ושל סביבתו.

בקוד האתי הבלתי כתוב של העולם העברייני, הדיבר החשוב ביותר הוא "לא תישטנקר". זאת משמעותו של ערך החברות בחברה העבריינית. מי היה מאמין שזה יהיה הקוד האתי בסביבתו של ראש ממשלת ישראל.

            ג. אנשי הביבים

אסטרטגיה הינה תכנון מדיניות מתוך ראייה רחבה של הסביבה, על האיומים וההזדמנויות שבה, ומתוך ראיה לטווח רחוק של החזון, המטרות והיעדים והדרך להגשימם. יש להניח, שיועץ אסטרטגי הינו בעל מקצוע המייעץ לקובעי המדיניות בעיצוב האסטרטגיה.

בימים האחרונים כיכב בכל כלי התקשורת יועצו האסטרטגי של ראש הממשלה, טל זילברשטיין. זילברשטיין, כמו כל היועצים האסטרטגיים של המנהיגים בשנים האחרונות, מופיע כהתגלמות היפוכה של אסטרטגיה. נהוג להבחין בין אסטרטגיה לטקטיקה. היועצים האסטרטגיים מדשדשים במי אפסיים של טקטיקה עסקנית ותקשורתית, בתכנון לטווח של שעות וימים, או לכל היותר של שבועות. כל עניינם הוא ברמה של כיצד תשפיע התבטאותו של פוליטיקאי א' על האופן שבו פוליטיקאי ב' יתמרן מול פוליטיקאי ג' וכיצד ישפיע הדבר על מיקומו של פוליטיקאי ד' בסקרי דעת הקהל של מוספי סוף השבוע הבא.

היועצים האסטרטגיים מפגינים מומחיות באומנות, כנראה אומנותם העיקרית – מניפולציית הספין. כל אמירה שלהם מחושבת כדרך ליצור איזו כותרת, איזו מניפולציה, שתשרת את הטקטיקה ("אסטרטגיה", בלשונם) המשרתת את האינטרס הפוליטי של הבוס. וכך, דרך החשיפה ליועצים האסטרטגיים, אנו יכולים להיווכח כיצד פועלת המערכת – כל כולה מכווננת ספין. לולייני הספין נקראים "יועצים אסטרטגיים", האסטרטגיה היא הספין והמדינה היא מדינת הספינים, ספינלנד.

אייל ארד היה האסטרטג של ביבי נתניהו. אח"כ, כשעבד עם שרון, עיקר התמחותו היתה הכפשתו של נתניהו, בתור מי שמכיר מקרוב אותו ואת הבטן הרכה שלו. ארד עבד עם מועצת יש"ע ואף המציא את סיסמתה "יש"ע זה כאן". כשעבד עם שרון, בזמן ההתנתקות, הופיע מידי ערב בטלוויזיה והכפיש את מועצת יש"ע (דווקא את אותה הנהגה אחראית שמנעה התדרדרות למלחמת אחים). אין כל דרך וכל אידאולוגיה במקצוע. מדובר באנשי מקצוע, שיתנו את השירות המקצועי לכל המרבה במחיר – ישרתו כל דרך פוליטית, כל אישיות פוליטית, והרי לכסף אין ריח.

וכך, היום, טל זילברשטיין, יועצו האסטרטגי של אולמרט, לשעבר יועצו האסטרטגי של ברק, שידע לגנוב סוסים עם ברק ונחלץ בעור שיניו מכתב אישום בפרשת עמותות הקש של ברק, עומד בראש מתקפת נגד של אולמרט נגד ברק, ומזכיר לו מעל גלי האתר נשכחות, בסגנון המאפיה: אם תאמר משהו על העניין הערכי... על מעטפות ומזומנים...

ואחרי מסיבת העיתונאים השתבח זילברשטיין בראיון טלוויזיוני על כך שברק נמנע מלעסוק בסוגיות הערכיות. הסחיטה באיומים הצליחה.

טל זיברשטיין ושכמותו הם אנשי הביבים של המערכת הפוליטית, המעוררת שאט נפש בקרב אזרחי המדינה.

         ד. פרקליט לכל עת

לפני שנים אחדות, סער הציבור הישראלי בעקבות ידיעות על הצטרפות זאב רוזנשטיין לפעילות פוליטית בליכוד. הגינויים נשמעו מכל עבר, כולל מתוך הליכוד עצמו. ח"כ רוני בר-און שהתראיין בנושא, דווקא הגן על רוזנשטיין. טיעונו של בר-און היה חזקת חפותו של רוזנשטיין - עוד מעולם לא הוכחה אשמתו בבית משפט.

טיעון זה נכון לפרקליט המגונן על מרשו. מבחינה משפטית, חזקת החפות היא זכות אזרח בסיסית, שיש לשמור עליה מכל משמר. אבל הסוגיה אינה משפטית בלבד. העובדה שאדם הנחשב לעבריין מס' 1 בישראל, שהינו יעד מס' 1 של משטרת ישראל, שידוע לכל שהינו ראש ארגון פשע, מתערב בחיים הפוליטיים, הינה בראש ובראשונה סוגיה ציבורית. ומבחינה ציבורית, חזקת חפותו היא שאלה משנית ושולית. יש למנוע לחלוטין כניסתם אנשים כאלה לפוליטיקה.

רוני בר-און הוא עו"ד במקצועו, אך הוא בראש ובראשונה נבחר ציבור, חבר כנסת, שר בכיר. ככזה, מצופה ממנו ראיית טובת הציבור, ולא גישה של פרקליט המנסה לסייע ללקוח...

היום, כאשר כל בכירי "קדימה" שמרו על זכות השתיקה התקשורתית, לא יצאו, כפי שניתן היה לצפות מאנשי ציבור הגונים, נגד אולמרט, אך נמנעו גם מלצאת להגנתו, היחיד שהתייצב לימינו, והתראיין כפרקליט פלילי המגן על מרשו, היה רוני בר-און.

מה הפלא שאריה דרעי, בהיותו נאשם, התערב ואף הצליח לקדם את מינויו של בר-און לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה?

            ה. משימה לאומית עליונה

המשימה הלאומית הראשונה במעלה, הדחופה ביותר והחשובה ביותר היום, היא החלפתו המהירה ככל האפשר של אהוד אולמרט.

במי? הרי גלריית המועמדים להחליפו אינה מלבבת במיוחד.

אני מאמין שגרוע יותר לא יכול להיות.

 * הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh