הבלוג של אורי הייטנר

"אך אני לא אובה בשורת גאולה אם מפי מצורע היא תבוא" – נחום ברנע ציטט השבוע שורה קסומה זו משירה של רחל המשוררת "יום בשורה" בהציבו את הדילמה של תומכי הנסיגה מהגולן, האם לתמוך במהלך המייצג את השקפתם, חרף העובדה שאדם מושחת כאולמרט מוביל אותו. ברנע סבור שיש לתמוך במהלך גם בתנאים הללו ולועג לחושבים אחרת, דוגמת הח"כים שלי יחימוביץ', זהבה גלאון ודני יתום: "מי שמעדיף לדחות אותה [את בשורת הגאולה א.ה.] הוא או משוררת אנינה, מיוסרת, או פוליטיקאי שלא מסוגל לראות מעבר לקצה אפו".

דומה שאין מחלוקת על השאלה האם את בשורת הנסיגה מהגולן מביא מצורע; איש לא יקח מאולמרט את מה שהרוויח בחוסר יושר ובנה במשך שנים בעשר אצבעותיו – תדמיתו כפוליטיקאי ציני ומושחת. אך האם הבשורה הזו היא בשורת גאולה?

היפוכה של הגאולה היא החורבן. בשורתו של אולמרט היא עקירת חבל התיישבות ציוני משגשג, גירוש למעלה מעשרים אלף אזרחים ישראליים נאמנים מבתיהם והרס מפעל חייהם, התנקשות בריבונות ישראל באמצעות מסירתה לאויב, לציר הרשע. לא, אין זו בשורת גאולה כי אם בשורת חורבן.

ואני לא אובה בשורת חורבן, גם אם מפי מלאך היא תבוא. קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר בשורת החורבן באה מפיו של מצורע. עצם רעיון העוועים של נסיגה מהגולן ראוי לכל לשון של גינוי; יש להיאבק בו ולסכל אותו, בלי קשר לדמותו של אולמרט. אך העובדה שאדם כאולמרט, במצבו, כאשר הוא מסובך בחמש חקירות פליליות, כאשר הוא עצמו מודה בעבירות שעבר ורק מנסה להוכיח שהן קלות יותר מאלו שמיוחסות לו ושחלה עליהן התיישנות (התיישנות היא מושג משפטי, לא ציבורי), כאשר לציבור אין קורטוב של אמון בו, מנסה להוביל מהלך הרה גורל זה, נגד רצון העם, היא שבירת הקווים האדומים של החוצפה והציניות.

אך גם את בשורת ההתנגדות לנסיגה יש להרחיק מנגע הצרעת. הציבור לא יאבה את בשורת ההתנגדות, אם מפי מצורע היא תבוא. כן, לא די בנימוקים הטובים והמשכנעים נגד הנסיגה, כדי לשכנע את הציבור. לא רק ה"מה" מעניין את הציבור, אלא גם ה"איך" – מה אופיו של המאבק. המאבק על הגולן בשנות ה-90 היה מופת של מאבק אחראי, דמוקרטי ומכובד, וזה אחד הגורמים המרכזיים להצלחתו. לא היה עוד מאבק דמוקרטי יותר מהמאבק על הגולן, ולא בכדי – מתנגדי הנסיגה ניצחו במאבק והגולן נשאר ישראלי.

מן הראוי שנזכור זאת גם במאבק החדש שנכפה עלינו לאחרונה. דבריו החמורים של ח"כ אלדד, שדיבר על כך שמי שפועל למסירת חלקים ממדינת ישראל חייב מיתה, הם פגיעה קשה מאוד במאבק ובתדמיתו. אם המאבק על הגולן יצטייר בדמות דברים אלה, הוא נדון לכישלון – כישלון שמשמעותו אסון לאומי נורא.

בניגוד למאבק הקודם, יש לנו הפעם מדד מיידי לדעת הקהל – מדד הטוקבקים. מאז התפרסם דבר המו"מ עם סוריה, במדד הטוקבקים באינטרנט היה רוב מוחלט וחד משמעי לקריאות נגד הנסיגה. משפט אחד של אלדד הפך את המגמה במאה ושמונים מעלות, והטוקבקים יצאו נגד המאבק על הגולן.

אך הבעיה בדברים מן הסוג הזה אינה רק הנזק התדמיתי החמור, אלא בראש ובראשונה תוכן הדברים עצמם. המאבק על הגולן נובע מאחריות לאומית לעתידה של מדינת ישראל. אי אפשר לנהל מאבק כזה, ולגלות חוסר אחריות לאומית. התלהמות קיצונית ואלימה היא ביטוי לחוסר אחריות לאומית, ולכן היא סותרת את הגיון המאבק.

אפשר להיתמם ולטעון שאלדד בסך הכל ציטט מתוך החוק. אבל הדברים נבחנים על פי הדרך בה הם מתקבלים בציבור, וברור שהם התקבלו כהסתה חמורה. אחרי רצח רבין, אין לנו הלוקסוס להיתממות כזו.

המאבק על הגולן חייב להיות נקי, מוסרי ומכובד. והיה מחננו טהור. 

* "מקור ראשון"

משל "זאב זאב" הוא משל ריאלי מאוד, משל מהחיים. לאדם בלתי אמין איננו מאמינים גם כשהוא דובר אמת. את אי האמון באהוד (מעטפות) אולמרט הוא רכש בחוסר יושר. את חוסר האמון הוא בנה בעקביות בתכמנות שלו, בספינים שלו, בהליכה העקבית שלו על קו התפר האפור שלצד החוק, על היותו חשוד תמידי וזכאי מחמת הספק כרוני.

כאשר התפרסמה הידיעה הראשונה על המו"מ בין ישראל לסוריה, הנטיה הראשונית היא לראות בכך "זאב זאב", להתעלם ולא להאמין. אין ספק שעיתוי הפרסום היה ספין – בשעה 20:00, בה הוסר צו איסור הפרסום על החקירה בעניינו, בחר אולמרט לנאום נאום דרמטי בו הודיע על המו"מ. ההודעה יצאה יומיים לפני חקירתו תחת אזהרה במשטרה, פחות משבוע לפני עדותו של טלנסקי. כל ילד מבין שהפרסום נועד להסיט את הכותרות מהחקירה ל"תהליך המדיני".

אין גם ספק שיש קשר בין החקירות למהלך המדיני. מה גרם למי שלפני כשנה וחצי, בהיותו ראש הממשלה, הכריז ש"הגולן שלנו לנצח" להתחייב בטרם משא ומתן לנסיגה מכל הגולן, כאשר כראש הממשלה הוא אינו מצליח להתמודד עם תוצאות נסיגה קודמת שהוא היה אחד משושביניה?

ברור שמטרתו היא לחזור למעמד האתרוג של האליטה התקשורתית והאקדמאית בישראל, ממנו נהנה קודמו לתפקיד בתקופת ההתנתקות ולחשק בממשלה את מפלגת העבודה.

אבל אין המדובר בספין. גם שעון עומד צודק פעמיים ביום, וגם ספינולוג כאולמרט לא עושה רק ספינים. הפעם מדובר במהלך אמיתי, ואשר על כן מסוכן מאוד. מדובר בצעד נואש, של פושט רגל מוסרי ופוליטי שירד מנכסיו; של טובע שבניסיונו להשאיר את ראשו מעל המים מטביע בשתי ידיו את הסובבים אותו. ובמקרה הזה, הסובבים אותו הם – מדינת ישראל.

מדובר במהלך רציני. כן, יש משא ומתן עם סוריה. המו"מ אינו על נסיגה מהגולן. הנסיגה מהגולן היא תכתיב שאולמרט נכנע לו בטרם מו"מ. המו"מ הוא על תנאי הכניעה. אם כי, מנסיוננו במשאים ומתנים הקודמים, תנאי הכניעה שהסורים מציבים כה משפילים עד שגם המו"מ עליהם הוא כמעט בלתי אפשרי.

משמעות הדברים מבחינתנו, היא שאנו נמצאים במצב חדש; אנו נמצאים במאבק. מאבק על קיום מפעל ההתיישבות שהקמנו בעשר אצבעותינו ב-41 השנים האחרונות, שהוא מאבק על המשך המהלך הציוני, מאבק על ביטחונה של מדינת ישראל, מאבק על עתיד החברה הישראלית.

אין לי ספק, שבכוחנו לנצח במאבק הזה. עמדנו במצבים קשים יותר, כשמולנו עמדו מנהיגים חזקים ורציניים יותר – ויכולנו. העם עם הגולן ואנו נרתום אותו ונסחוף אותו למאבק עד הניצחון. אנו נשמור לעם ישראל על הגולן ישראלי.

"שישי בגולן"

ראש הממשלה אהוד אולמרט פועל נגד האינטרס הלאומי ונגד רצון העם; הוא מסכן את מדינת ישראל ולכן אינו ראוי לתפקידו. ועד יישובי הגולן קורא לכל הכוחות הפוליטיים והציבוריים להתאחד ולפעול לשמירה על הגולן. תושבי הגולן נחושים להמשיך לשבת בגולן, לפתח ולבנות אותו ומתחייבים בפני עם ישראל לשמור על הגולן ישראלי.