הבלוג של אורי הייטנר

הטלפונים אינם מפסיקים לטרטר – עיתונאים, פעילים, מכרים, אזרחים מן השורה. "איך אתם מרגישים? אתם חשים מאויימים? אתם יוצאים שוב למאבק?"

ובאמת, איך להרגיש ביום כזה? האם מפעל ההתיישבות הנפלא שבנינו בעשר אצבעותינו מוטל בסכנה? האם חבל הארץ הקסום הזה, האהוב כל כך על הישראלים, עומד להימסר לציר הרשע? האם מדינת ישראל תתנקש בריבונותה באמצעות קריעת חבל ארץ ריבוני ומסירתו לידי זר?

בנוגע לשאלה אחת איני מודאג, אני שלו לחלוטין. אני שלו באשר לתוצאה הסופית של המהלך. עברנו ימים קשה מאלה, כאשר ראשי ממשלה רציניים יותר ובעלי משקל ציבורי רב הרבה יותר מהנוכחי ניסו להביא לנסיגה מהגולן. מול כל איום כזה נחלצנו, יצאנו למאבק ציבורי דמוקרטי, בכל העוצמה ובכל הנחישות, גייסנו את תמיכת הציבור הישראלי ברובו המכריע, ותמיד ניצחנו.

אם יהיה צורך, נחלץ שוב למאבק נחוש, נרתום שוב את הציבור הישראלי ושוב ננצח. אין מצב שבו עם ישראל יתן ידו לנסיגה מהגולן ולהחרבת מפעל ההתיישבות בגולן.

אבל אני בהחלט מודאג. כאזרח ישראל אני מודאג מאוד מעצם הידיעה שממשלה בישראל מסוגלת להוביל מהלכים מופקרים וחסרי אחריות לאומית כמו מו"מ על נסיגה מהגולן.

כאזרח מדינת ישראל אני מודאג מחציית כל הקווים האדומים וכל שיאי הציניות, כאשר ראש ממשלה משולל אמון ציבורי מינימלי, ששקוע עד צוואר בחמש חקירות פליליות, שחשוד בעבירות חמורות ביותר, כולל שוחד, מרשה לעצמו להוביל מהלך כזה.

הרי כל ילד יודע למה נכנסה הכלה הזאת לחופה הזאת. הרי אין אזרח בעל שכל ישר, שאינו מבין את הציניות שבמהלך הבלתי מוסרי של אולמרט. הרי אין איש הגון שאינו מבין למה יומיים לפני חקירה קשה תחת אזהרה, ופחות משבוע לפני עדות מפלילה של עד מפתח מטעם התביעה בבית המשפט, נזכר אולמרט להוביל מהלך כזה, אחרי שרק לפני כשנה וחצי הצהיר, בהיותו ראש הממשלה, שלעולם לא תהיה נסיגה מהגולן.

הרי ברור לכל שהמטרה של אולמרט היא להסיט את כותרות העיתונאים מפרשיות השחיתות ששמו כרוך בהן לעבר מהלכים מדיניים של "איש העולם הגדול המביא שלום על ישראל", כביכול. הרי אין אדם ישר שיטיל ספק בכך שאולמרט מנסה לגייס את "אליטות האתרוג" – בעיקר זאת התקשורתית, כדי שיתנו לו רוח גבית וישתיקו את הביקורת על התנהלותו, בחינת "שקט נסוגים". הרי אין דבר שקוף יותר מניסיונו לסנדל את מפלגת העבודה בממשלתו, לנוכח הלחץ הציבורי על מנהיגיה, שילך ויגדל ככל שהחקירות תתמשכנה, לפרוש מן הממשלה.

על כף המאזניים אינטרס אישי זר וציני, מול אינטרס לאומי מובהק. אין לי ספק איזה אינטרס ינצח בסופו של דבר, אך קשה לי להשלים עם העובדה שכך מתנהלת מדינת ישראל.

* "ישראל היום"

אחת המילים הגסות ביותר בפוליטיקה הישראלית היא "הוועדה המסדרת". המילה הזאת גסה כמעט כמו חברתה "דין התנועה".

זכורני, בבחירות לכנסת העשירית ב-1981, איך תשדירי הבחירות של הליכוד הציגו כמשל וכשנינה את הוועדה המסדרת של מפלגת העבודה, היושבת בחדר אפוף עשן ומקמבנת את הרשימה, לעומת השיטה הדמוקרטית שאומצה בידי תנועת החירות כבר בבחירות לכנסת התשיעית – בחירת השביעיות בידי חברי המרכז.

אכן, שיטת הבחירות המקדימות בתנועת החירות נראתה חדשנית, רעננה ודמוקרטית יותר ובתחילה היא אף היתה כזאת. אכן, שיטה זו פתחה את השורות לצעירים, לעדות המזרח, לאנשים מחוץ ל"משפחה הלוחמת" (איני זוכר האם גם בחטיבות האחרות בליכוד, למשל המפלגה הליברלית, הונהגו בחירות מקדימות במרכז). מול השיטה הצעירה והרעננה הזאת, הוועדה המסדרת באמת נראתה שיטה מיושנת, בלה ולא רלוונטית.

חלפו כמעט 30 שנה. מרכזי המפלגות הפכו למפלצות של אלפי אנשים. המפלגות הגדולות הנהיגו בחירות מקדימות ישירות בקרב כלל מתפקדי המפלגה. דומה שהמערכת הפוליטית אימצה את הדמוקרטיה בהתגלמותה.

כעת, בפרספקטיבה של שלושה עשורים, ניתן לאמוד את העלות מול התועלת שבבחירות המקדימות.

כיוון שהבחירות הפנימיות אינן תכלית בפני עצמה, אלא בראש ובראשונה שיטה שנועדה להשביח את המערכת הפוליטית, ראוי לבחון האם נבחרי הציבור היום טובים יותר, מתאימים יותר לתפקידם, נאמנים יותר לשליחותם מאלה שהיו בטרם ימי הפריימריס. כל בחינה אובייקטיבית תעיד שהמערכת הפוליטית התדרדרה, שרמת הנבחרים נמוכה יותר. די לעלעל בדברי הכנסת בשנותיה הראשונות, כאשר איש לא חלם על פריימריס, ולהשוות את רמת הדיונים אז לרמת הדיונים היום, כדי להבחין בפער הבולט לעין.

אבן בוחן נוספת היא החיים הדמוקרטיים הפנים מפלגתיים. הבחירות המקדימות נועדו ליצור דמוקרטיזציה של המערכת המפלגתית, באמצעות שיתוף ציבור רחב יותר בבחירות. בפועל, החיים הדמוקרטיים בסניפי המפלגות אינם קיימים עוד (אם כי ספק אם הפריימריס הם הסיבה היחידה לכך). למעשה, אין היום חברים במפלגות, יש מתפקדים. המתפקדים קיימים אך ורק לשם הבחירות. אנו מכירים את התופעות המושחתות של "מפקדי הארגזים". הבחירות המקדימות אינן ניסיון של המועמדים לשכנע את ציבור חברי המפלגה לתמוך בהם, אלא הניסיון לפקוד למפלגה כמה שיותר ראשים, בידי קבלני קולות, כדי לתמוך בהם אוטומטית. אין קשר בין ההתפקדות למפלגה לבין ההצבעה בעדה בבחירות לכנסת. גם מרכזי המפלגות הפכו ממוסד דמוקרטי המקיים דיונים אידאולוגיים ופוליטיים לשוק של בחירות וצעקות. הפעם היחידה שנושא עקרוני הובא בעשרות השנים האחרונות להכרעת חברי, סליחה מתפקדי, מפלגה, היה משאל חברי הליכוד בנושא ההתנתקות, וגם במקרה הזה שרון ציפצף על התוצאות ורמס ברגל גסה את ההכרעה הדמוקרטית, לקול תרועותיהם של אבירי הדמוקרטיה, "מאתרגיו" בתקשורת ובאקדמיה.

התוצאה המשמעותית ביותר של הבחירות המקדימות היא הקשר הגורדי בין הון לשלטון – התלות של הפוליטיקאים בבעלי ההון, מן הארץ ומחוצה לה, המממנים להם את הבחירות. החיבור הזה, לצד המחוייבות לספק ג'ובים למצביעים ומקורביהם, הביאו להשחתת המערכת הפוליטית ודירדורה לשפל שלא היה כמוהו.

אני מעז להציע הצעה חתרנית – לחזור למילה הגסה, הוועדה המסדרת. בשיטת הוועדה המסדרת, הנבחרת הפוליטית תוכל להיות טובה יותר, מגוונת ומאוזנת יותר, תצרף לתוכה  אנשים שאינם מוכנים להשפיל עצמם במרוץ המביש אחרי קבלני הקולות, לא תתבסס על הבטחות לג'ובים והעיקר – תנתק את הקשר המשחית בין הפוליטיקאים לבעלי ההון. יש לזכור שכל ראשי הממשלות האחרונים הסתבכו בפלילים בשל הקשר המושחת הנובע באופן מובהק משיטות הפריימריס למיניהן.

יש להניח שבימינו, תודה לאל, חדרי הוועדה המסדרת לא יהיו אפופי עשן. יש להבטיח שהוועדה המסדרת תכלול, לצד הנהגת המפלגה, גם אישים בלתי תלויים המקובלים על כל חברי המפלגה "זקני השבט" (למשל, במפלגת העבודה אישים כמו יצחק נבון, שלמה הלל, לובה אליאב, דוד ליבאי). ניתן לשלב ברשימה, על פי שיטה מובנית, נציגות הולמת לאזורים, למגזרים, למגדרים, למיעוטים.

בסופו של דבר, הרשימה הזאת תתמודד בבחירות הדמוקרטיות לכנסת, ולכן הטענה שמדובר ברעיון לא דמוקרטי אינה נכונה. אני מאמין, שהצעה זו תשביח ותטהר את המערכת הפוליטית הישראלית, הנמצאת במשבר עמוק.

 * "שווים"

בראשית שנת 2001, זמן קצר לפני מערכת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, שעה שאהוד ברק עשה ניסיון אחרון ונואש להגיע בכל מחיר להסכם עם הפלשתינאים ערב הבחירות, הוא קיבל מכתב מהיועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין שהתרה בו אודות הבעייתיות שבהגעה להסכם בסיטואציה כזו. איני חסיד של האקטיביזם המשפטי ואיני משוכנע שהערה כזאת ראויה דווקא כאמירה משפטית של יועץ משפטי, אך רובינשטיין בדבריו נתן גושפנקא רשמית ומשפטית למה שכל אזרח הגון הבין בשכלו הישר – אין לאהוד ברק מנדט להכרעות היסטוריות. אין לו מנדט לחייב את מדינת ישראל בהסכם היסטורי. פג תוקף המנדט שקיבל מן העם. עליו להרפות, לבקש את אמון העם ורק אם יקבל – להמשיך בדרכו.

ברק ציפצף (גם) על הנחיית היועץ המשפטי לממשלה. זה לא ממש עזר לו, כיוון שניסיונו הנואש להגיע להסכם כשל. בבחירות הוא נחל מפלה קשה.

האם לאהוד אולמרט יש היום מנדט ציבורי להוביל את המדינה?

אהוד אולמרט הוא ראש הממשלה הנבחר. הוא נבחר כדין בבחירות, זכה באמון הכנסת, הקואליציה שלו מתפקדת, יש לו רוב בכנסת. פורמלית – הוא ראש ממשלה לכל דבר. ככזה, הוא נושא במלוא האחריות כראש הממשלה ויש לו מלוא הסמכויות של ראש הממשלה. האם יש לו גם מנדט מוסרי? האם יש לו מנדט ציבורי?

חזקת החפות, שהיא מנת חלקו של כל אזרח, חלה גם על ראש הממשלה. כל עוד הוא לא הורשע בדין, הוא זכאי. אף על פי כן הודיע אולמרט, שאם יוגש נגדו כתב אישום – יתפטר. גם שרים אחרים בעבר, כמו פנחסי, דרעי, רמון, הירשזון, נדרשו להתפטר מתפקידם בטרם הורשעו. מדוע? הרי הם בחזקת חפים מפשע.

יש מציאות שמעבר לפורמליסטיקה. אדם אינו יכול להנהיג את הציבור, אם אין לציבור אמון בו. בהיעדר אמון ציבורי – אין די במנדט הפורמלי. נשיא, ראש ממשלה, שר, נבחר ציבור, שהוגש נגדו כתב אישום – הוא בחזקת חף מפשע מבחינה משפטית, אך הוא אינו יכול ליהנות מאמון הציבור. מבחינה משפטית, על התביעה להוכיח את אשמתו כדי שיורשע. מן הבחינה הציבורית, הוא חייב להוכיח את חפותו, כדי שיזוכה.

נגד אולמרט טרם הוגש כתב אישום. ספק האם יוגש ועל איזו עבירה. ובכל זאת, במצבו אין לו מנדט מוסרי וציבורי להוביל מדינה. הגודש של החקירות והחשדות נגדו, כמו גם החקירות נגדו בעבר, גם אם החשדות לא בשלו לידי כתב אישום, יוצרים תחושה מצטברת של מאוס כלפי האיש והתנהלותו, וגורמים לחוסר אמון של הציבור בו. זאת, לצד התחושה הקשה כלפיו כתוצאה מהכישלון במלחמת לבנון השניה ובריחתו מאחריות עליה, גם כאשר כל שרשרת הפיקוד שמתחתיו שילמה את המחיר והלכה הביתה. במצב שנוצר, אולמרט הוא התגלמות המושג "ברווז צולע". הוא ראש ממשלה שתוקף המנדט הציבור שלו פג.

****

שר המשפטים דניאל פרידמן מנסה להוביל רפורמה היסטורית במערכת המשפט, שנועדה לחזק את הפרדת הרשויות בישראל, באמצעות דה-פוליטיזציה של בית המשפט ודה-משפטיזציה של המערכת הפוליטית. הרפורמה נתקלת בהתנגדות עזה מצד המערכת המשפטית וחלקים נרחבים בציבור.

על מנת שניתן יהיה לקדם רפורמה כזו, יש צורך באמון מלא של הציבור בכך שידי מחולליה נקיות. שעה שראש הממשלה, שמינה את שר המשפטים ותומך בו, שקוע עד צוואר בחשדות לפלילים, הציבור אינו יכול להפריד בין אותם חשדות לבין הרפורמה. די בחשד שאולמרט מעוניין בהחלשת המערכת המשפטית, בפניה הוא עומד לתת את הדין, כדי שהרפורמה תוכתם בדעת הקהל ואי אפשר יהיה לבצעה. מצד שני, אם יתנער אולמרט מן הרפורמה ומשר המשפטים, אי אפשר יהיה שלא לחשוד בו שהוא מנסה לשאת חן בעיני המערכת המשפטית לפניה הוא עומד לתת את הדין. התוצאה – שיתוק.

מתקפת הקסאמים על שדרות, אשקלון והנגב המערבי נמשכת וקרב הרגע בו לא יהיה מנוס ממבצע צבאי למיגור הטרור מרצועת עזה. האם ראש ממשלה שאיבד את אמון הציבור, מסוגל לקבל החלטה שעלולה לעלות בחיי חיילים? הרי במעמדו, כל החלטה כזו עלולה להתקבל בציבור כספין שנועד להסיט את הכותרות מפרשיות השחיתות בהן הוא שקוע. במצב כזה, ידיו כבולות.

אולמרט מנסה להוביל תהליך מדיני היסטורי – להגיע עם הפלשתינאים להסכם שישים קץ לסכסוך בין העמים. מחיר ההסכם אליו חותר אולמרט כבד מאוד, אולי כבד מנשוא. מדובר בהכרעה חדה וחותכת בנושא שהינו ציר המחלוקת האידאולוגית והפוליטית המשסעת את החברה הישראלית מזה ארבעה עשורים. האם מנהיג במעמדו הציבורי של אולמרט, נעדר תמיכה ציבורית, שאין בו אמון של הציבור, מסוגל להוביל מהלך היסטורי כזה? הרי כל מהלכיו עלולים להיות חשודים כמהלכים שכל תכליתם למצב אותו בדמות של מדינאי ולא של עסקן מושחת. הרי כל פעולה שלו עלולה להצטייר כניסיון "לאתרג" את עצמו בעיני מעצבי דעת הקהל בתקשורת ובאקדמיה.

אולמרט הוא ראש הממשלה של מדינת ישראל, העומדת בפני אחד האיומים החמורים בתולדותיה – האיום הגרעיני מאיראן. האם ראש ממשלה נעדר בסיס אמון ציבורי מסוגל לקבל החלטות היסטוריות מרחיקות לכת, כמו ההחלטות הנדרשות מאולמרט בימים אלה?

אין לאולמרט מנדט ציבורי ומוסרי להוביל מהלכים משמעותיים בתחומים המדיניים, הביטחוניים, הכלכליים, החברתיים והמשפטיים. מי שאין לו מנדט להנהיג, אינו יכול להיות ראש הממשלה. לאולמרט אין מנדט להיות ראש ממשלה. פג תוקף המנדט שקיבל מן העם בבחירות 2006. על אהוד אולמרט להתפטר.

* "ישראל היום"