הבלוג של אורי הייטנר

מזה 41 שנים, קיימת בגולן התיישבות ישראלית – אחד ממפעלי ההתיישבות היפים והמוצלחים ביותר בתולדות הציונות. קהילה ציונית, סולידרית, אכפתית, מגשימה, צודקת, המהווה אלטרנטיבה לפגמים הקיימים בחברה הישראלית. מפעל ההתיישבות בגולן כולל יישובים מכל הזרמים ומכל המגזרים – קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים, יישוב עירוני, יישובים חילונים ודתיים. הגולן הוא אזור יצרני, של אנשים עמלים, של חקלאות פורחת ותיירות משגשגת. החברה הגולנית הינה ריכוז במינון גבוה של הטוב והיפה בחברה הישראלית.

מזה 27 שנים הגולן הנו שטח ריבוני של מדינת ישראל. הכנסת, המוסד העליון של הריבונות הדמוקרטית הישראלית, הכריעה באשר לעתיד הגולן, כאשר סיפחה אותו לישראל. במדינה דמוקרטית נורמלית, החלטה זו היתה שמה קץ לוויכוח. במדינה דמוקרטית נורמלית, המיעוט היה מכבד את ההחלטה הדמוקרטית ולא חותר תחתיה. מרגע קבלת החלטה, מכל בחינה שהיא - הגולן כמוהו כמו הגליל והנגב, כמו ת"א וחיפה, כמו השפלה וירושלים. אין מדינה נורמלית בעולם שמוכנה לדון על שטחים שבריבונותה. בשנת ה-60 למדינת ישראל ראוי שתנהג סוף סוף כמדינה נורמלית.

הזיקה היהודית לגולן לא החלה לפני 27 שנים וגם לא לפני 41 שנים. כבר בתקופת המקרא היה הגולן ישראלי. בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד היה הגולן אחד האזורים המאוכלסים ביותר ביהודים בא"י. ריכוז בתי הכנסת מתקופת המשנה והתלמוד שהתגלה בגולן, גדול יותר מבכל אזור אחר בארץ. מראשית הציונות, שאפה התנועה הציונית להתיישב בגולן ובחורן. בסופו של דבר ניסיונות ההתיישבות לא עלו יפה, אך הזיקה הלאומית והגעגוע לגולן לא פסקו אפילו ליום אחד.

לאורך כל ההיסטוריה של הגולן, נשלט הגולן בידי הסורים 21 שנים בלבד. בתקופה הזו, היה הגולן בסיס לתוקפנות סורית נגד מדינת ישראל. מן הגולן פלש הצבא הסורי למדינת ישראל ביום הקמתה בניסיון להשמידה. מן הגולן הפעילו הסורים טרור יומיומי כלפי יישובי הצפון, ויצרו בהם מציאות הדומה למציאות הקיימת היום בשדרות ובעוטף עזה. מן הגולן ניסו הסורים להטות את מי הירדן. אילו הסתפקו הסורים בגולן ולא תקפו את ישראל, הגולן היה בידיהם עד היום. כתוצאה מתוקפנותם הם איבדו את הגולן, והגולן היה לישראלי.

מזה 34 שנים הגולן הוא האזור השקט ביותר במדינת ישראל. בעקבות תבוסתם במלחמת יום הכיפורים, למדו הסורים את הלקח והבינו מה תהיה תוצאת תוקפנות נגד ישראל, כל עוד היא יושבת על הגולן. גם כאשר הופתעה ישראל, כפי שהופתעה במלחמת יום הכיפורים, ישיבתנו בגולן מנעה אסון לאומי ובתוך ימים ספורים עצר צה"ל במבואות דמשק. מאז, גבולה של ישראל עם סוריה הוא השקט ביותר, אפילו יותר מגבולות השלום עם מצרים וירדן. רק טירוף הדעת עלול לגרום למדינה לוותר על נכס חיוני כזה.

הגולן הוא חבל הארץ המטוייל ביותר בישראל. העם עם הגולן – זו אינה ססמת מאבק, זו עובדה. עם ישראל אוהב את הגולן, ומתייחס אליו באופן הבסיסי והטבעי ביותר כאל מולדתו, כאל חבל במדינתו.

מאין צץ לפתע הרעיון ההזוי של מסירת הגולן לציר הרשע? איזה מוח מעוות קדח את ההצעה המוזרה, של ויתור על נכס חיוני כל כך של המדינה, על הגולן הישראלי, כדי למסור אותו לדיקטטור הסורי, שהעולם החופשי כולו מוקיע אותו ומתייחס אליו כאל מצורע?

לפני שנה וחצי הצהיר אהוד אולמרט שכל עוד הוא ראש הממשלה, הגולן ישאר ישראלי לנצח. האמת היא, שלא הבנתי אז האם הוא מתכוון להיות ראש הממשלה לנצח... היום הוא מוכן, פתאום, למסור את הגולן לציר הסורי – איראני. מה קרה? מה השתבש?

יותר ויותר מתבהרת התמונה המסוכנת – בראש ממשלת ישראל עומד אדם ציני, נטול חוט שדרה, חף מהשקפת עולם ודרך. כל הסקרים מעידים על כך שאין לאזרחי ישראל אמון במנהיגותו החלולה. אולמרט לא ביקש ולא קיבל מנדט לנסיגה מהגולן, ואין לו מנדט כזה מן העם. איש לא הסמיך אותו להרים את ידו על הגולן ולהניף את גרזנו על מפעל ההתיישבות בגולן.

הגולן ישראלי. יש להסיר אחת ולתמיד מסדר היום הציבורי את רעיון העוועים של נסיגה מן הגולן הישראלי ועקירת מפעל ההתיישבות היהודי. 

* "ישראל היום"

ביקור סאדאת בישראל פתח מו"מ מואץ לשלום בין ישראל למצרים. סאדאת ביקר אחרי שקיבל נכונות עקרונית של ישראל לנסיגה מלאה מכל סיני. אחרי ביקורו, עיצב מנחם בגין, ראש ממשלת ישראל, את תכנית השלום שלו, שעיקרה – נסיגה מלאה מסיני ואוטונומיה לפלשתינאים בכל יש"ע כהסדר ביניים לחמש שנים. תכנית זו היתה הבסיס למו"מ, אך המו"מ התמשך בשל חילוקי דעות שונים בין הצדדים. אחד ממוקדי המחלוקת, היה עתיד היישובים בסיני. בגין תבע השארות היישובים על מכונם, תחת ריבונות מצרית, עם כוח שיטור ישראלי סמלי. סאדאת סרב לכך בתוקף.

ספק אם אי פעם בהיסטוריה השיג מדינאי כלשהו הישג כמו ההישג של סאדאת. במו"מ בין מדינות, בדרך כלל שני הצדדים מוותרים ומתפשרים אי שם באמצע. סאדאת, כבר בראשית המו"מ, קיבל 99.99% והתבקש לוותר על 0.01%. הוא התבקש להסכים שאחרי נסיגה מוחלטת של ישראל מכל סיני, עד גרגר החול האחרון, יחיו 5,000 ישראלים בשולי שוליה של מדינתו, בת עשרות מיליוני האזרחים.

סאדאת התעקש. גם בגין התעקש. ניתן היה לומר לבגין – ויתרת כל כך הרבה, חבל להפסיד הכל בגלל התעקשות על עוד ויתור קטן. אך הגיוני יותר והגון יותר היה לומר לסאדאת – קיבלת כל כך הרבה, חבל להפסיד הכל בגלל סירוב לוויתור כלשהו.

איש במצרים לא קרא לסאדאת לוותר. העולם הערבי ראה בסאדאת בוגד בשל עצם נכונותו להכיר בישראל. ובישראל? בישראל החל לחץ על בגין לוותר עוד. בתוך המציאות הזאת קמה החודש לפני 30 שנה תנועת "שלום עכשיו". מאבקה הגדול הראשון של "שלום עכשיו" היה בסיטואציה הזאת – לחץ אדיר על בגין לוותר והטלת כל האחריות להשגת הסכם שלום או לאי השגתו על ישראל ואך ורק על ישראל. המו"מ בין ישראל למצרים נמשך עוד חודשים. את המו"מ הזה ליווה לחץ כבד מצד "שלום עכשיו", מלווה בהפגנות ענק, שקראו לבגין לוותר עוד ועוד, להתפשר עוד ועוד, לשלם כל מחיר, ובלבד שיחזור עם הסכם שלום. גם סאדאת ראה זאת. לא היה כל סיכוי שהוא יוותר על משהו, יגלה גמישות כלשהי, לנוכח הלחץ הזה על בגין. בסופו של דבר בגין נשבר ונכנע. כבשת הרש במו"מ הזה, קיומם של קומץ יישובים תחת ריבונות מצרית, הוקרב גם הוא. "שלום עכשיו" ניצחה.

מאבקה של "שלום עכשיו" בעת המו"מ עם מצרים סימנה את דרכה של תנועה זאת עד היום. המאפיין העיקרי שלה, הוא התייחסות לשלום כאל שאלה קיומית של ישראל, כאל חזות הכל. השלום הוא מחוז חפץ של כל ישראלי ושל כל יהודי. אך השלום אינו חזות הכל. הערבים מעולם לא הסכימו לציונות. אך למרות שגם לפני קום המדינה היתה תנועת "ברית שלום" שקראה להתפשר על הדרך הציונית ובלבד שנגיע להסכמה עם הערבים, המנהיגות הציונית ששאפה לשלום וחתרה לשלום, לא ויתרה על עקרונות היסוד, לא ביקשה ולא קיבלה רשות מן הערבים לעליה לארץ, להתיישבות בארץ ולהקמת המדינה. המדינה קמה והיא מתקיימת עד היום, כיוון שההנהגה הציונית לא הלכה בדרכה של "ברית שלום", גלגולה הקודם של "שלום עכשיו". "שלום עכשיו" גורסת שיש להגיע לשלום בכל מחיר, כיוון שללא שלום אין קיום למדינה. האובססיה לשלום בכל מחיר נותנת לערבים זכות וטו על מימוש היעדים הלאומיים  של מדינת ישראל.

המאפיין השני הוא ה"עכשיוויזם" – גישה אינפנטילית כשל ילד שאינו מסוגל לדחות סיפוקים. השלום חייב להיות עכשיו, ויהי מה. מדינאי המנהל מו"מ, זקוק לרוח גבית שתאפשר לו אורך רוח במו"מ, יכולת להשיג הישגים. מנהיגי ישראל המנסים לעמוד במו"מ על האינטרס הישראלי, נדרשים להתמודד עם לחץ מבית לחזור מיד עם הסכם, לוותר עכשיו כדי להגיע להסכם מיד. פעילות "שלום עכשיו" מחבלת ביכולת של כל מנהיג ישראלי לנהל מו"מ, להתעקש – אפילו התעקשות טקטית, ליצור משברים – אפילו משברים טקטיים. קשה ליריב להאמין להתעקשות של מדינאי ישראלי, כאשר ברקע הוא עד להפגנות "שלום עכשיו". אורך הרוח הדרוש לכל מי שמנהל מו"מ נשחק עד דק מול העכשיוויזם האובססיבי של "שלום עכשיו".

המאפיין השלישי הוא הטלת מלוא האחריות להשגת שלום אך ורק על ישראל. כדי להגיע לשלום יש צורך בשניים. כל צד צריך לוותר על משהו. "שלום עכשיו" רואה בעצם הסכמת האויב לחתום עמנו על שלום את הוויתור הגדול של הערבים, ותמורתו עלינו לשלם כל מחיר ואת מלוא המחיר. אבל "שלום עכשיו" עיוורת לכל ספק באשר להסכמתם של הערבים לשלום עמנו. הסכמה זו היא, בעיני "שלום עכשיו", אקסיומה. ומכאן, שאם אין שלום, הדבר מעיד על כך שישראל לא ויתרה די ולכן ישראל היא האשמה. היא תמיד אשמה. גם כאשר מנהיגות ישראלית פעלה בדיוק על פי גישת "שלום עכשיו" והצד השני סרב, עדיין האשמה היא בישראל.

המאפיין הרביעי הוא שנאה חולנית למפעל ההתנחלות. "שלום עכשיו" אינה בוחלת בכל אמצעי במלחמתה בהתנחלות. המאפיין הזה הולך וגובר בשנים האחרונות, כש"שלום עכשיו" מפנה את עיקר מרצה ל"ציד התנחלויות" בשירות ובמימון גורמים זרים, שהאינטרס הישראלי מעניין אותם כשלג דאשתקד.

"שלום עכשיו" היא תנועה שהצליחה בענק. כבר בשנותיה הראשונות כבשה את האליטה האינטלקטואלית, התרבותית ובעיקר התקשורתית של ישראל, ובכך השפעתה היתה אדירה. וכך, מתנועה שולית הצליחה לכבוש את המרכז, וממשלות ישראל אימצו את דרכה וניסו ליישם אותה.

רבין לא אימץ מעולם את דרכה של "שלום עכשיו". עד יומו האחרון הוא דגל בפשרה טריטוריאלית השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, את גושי ההתיישבות. אולם בהסכמי אוסלו הוא ויתר בהסכמי ביניים על כל מה שניתן לוותר בהסכם הקבע, הכניס את ערפאת וצבאו ליש"ע ואת סוגיות הליבה דחה להסדר הקבע. מן הסתם, הוא האמין שברגע שיהיה לפלשתינאים מה להפסיד, תהיה לישראל יכולת עמידה על עקרונותיה במו"מ על הסדר הקבע. לכן, הוא הסכים שבהסדר הקבע יידונו סוגיות כמו ירושלים והפליטים. מבחינת "שלום עכשיו" היה זה ניצחון אדיר – בהסדר הביניים חלק ניכר מדרכה יושם, ונוצרה תשתית ליישום דרכה במלואה.

בוועידת קמפ-דיוויד הרחיק לכת ראש ממשלת ישראל אהוד ברק אפילו יותר מ"שלום עכשיו". לפחות בנושא אחד – ירושלים, הוא הציע בגלוי את מה שאפילו "שלום עכשיו" הסכימה רק בלחישה. הוא ניסה ליישם באופן המושלם את דרכה של "שלום עכשיו".

גם אריק שרון לא אימץ את האידאולוגיה של "שלום עכשיו", אך בגזרת עזה הוא פעל בדיוק על פי דרכה – נסיגה עד המילימטר האחרון, חורבן כל היישובים עד הבית האחרון, גירוש כל יהודי עד הילד היהודי האחרון. או אז, לא תהיה עוד כל עילה לצד השני ללחום בנו... "רק תצאו מהשטחים. ויהיה טוב, הו יהיה טוב, כן".

שלושת הניסיונות הללו המיטו עלינו אלפי הרוגים, בעיקר אזרחים. כל שטח שישראל נסוגה ממנו היתה בסיס לטרור ולפשע מלחמה מתמשך נגד אזרחי ישראל. ערפאת דחה בבוז את הצעותיו של ברק, כיוון שתמורתן הוא נדרש לסיים את הסכסוך ולקבל את קיומה של ישראל.

בוויכוח הפנימי "שלום עכשיו" ניצחה ובגדול. ניצחונה הוא אסונה של מדינת ישראל. אני מאמין, שהציבור הישראלי, ברובו המכריע, מתפכח מהאשליות ההזויות מבית מדרשה של "שלום עכשיו".

לפני 30 שנה, כאשר "שלום עכשיו" החלה את דרכה, לעג מאיר עוזיאל לסלוגן שלה, וכינה אותה "שלום אך שווא". אלפי "קורבנות השלום" מוכיחים עד כמה הוא צדק.

 "הקיבוץ"

איני אוכל חמץ בפסח. כך חונכתי משחר ילדותי, על כך אני מקפיד כל ימיי, כך אני מחנך את ילדיי ומקווה שגם הם ישמרו על המסורת הזאת.

איני אדם דתי ואיני מקפיד על הכשרות. אולם אי אכילת חמץ בפסח היא בעבורי אבן יסוד בתרבותי הלאומית כיהודי, וחשוב לי לשמור על כך.

בחדר האוכל של קיבוצי, קיבוץ אורטל, אין מגישים חמץ בפסח. זו החלטתם הריבונית של חברי אורטל, על אופי הפרהסיה המשותפת של הקיבוץ. חברים המעוניינים בכך אוכלים חמץ בביתם. חדר האוכל מבטא את הדרך הציבורית המשותפת, את התרבות המשותפת, וכפי שחדר האוכל סגור ביום הכיפורים, כך אין בו חמץ בפסח.

כל הכתוב לעיל הוא הקדמה שנועדה להצביע על המקום בו אני עומד בנוגע לפסח ולאי אכילת חמץ בפסח. מתוך נקודת המוצא הזאת, אני שולל את חוק החמץ מעיקרו.

אני שולל את החוק, כיוון שאני שולל התערבות של המדינה בתפריט של האזרח. נכון, אין המדובר בהתערבות במה שיש במקפיא שבביתו אלא בעיצוב הפרהסיה, אך אני סבור שיש להמנע ככל הניתן מעיצוב הפרהסיה באמצעות חקיקה כופה. את הפרהסיה יש לעצב בהידברות ובהסכמה. וגם אם ההסכמה הזאת חסרת שיניים פורמליות, למעשה, יש לה כוח רב ומשמעותי יותר מכל חוק.

חוק החמץ לא מנע מאף יהודי לאכול חמץ בפסח. ואם יש מי שלא אכל חמץ אך ורק כיוון שהחמץ לא היה בהישג ידו, אין כל משמעות לאי אכילתו את החמץ. לעומת זאת, החוק הזה וחוקים נוספים דוגמתו (חוק החזיר, למשל) מרחיקים את הציבור החילוני מהתרבות היהודית, מהמסורת, מהדת, משניאים את הדת על הציבור ומעמיקים את הקיטוב בחברה הישראלית.

רוב מוחלט, קרוב ל-100% מהמשפחות היהודיות, מלות את בניהן, אף שאין חוק המחייב זאת. רוב גדול מבני המצווה בישראל עולים לתורה ביום חגם, ללא כל חוק העוסק בכך. כ-75% מהציבור היהודי בישראל צם ביום הכיפורים. אין כל חוק המחייב צום ביום זה. ואם כל הדוגמאות הללו אינן נוגעות בפרהסיה, הרי שביום הכיפורים אזרחי ישראל היהודים אינם נוסעים ברכב ממונע. גם חילונים גמורים בוחרים ביום זה ב"עוצר מרצון". נוהג זה אפשרי רק כיוון שאין חוק המנסה לכפות זאת.

חוק השבת הוא סיפור אחר, כיוון שהוא מגן על הציבור בפני כפיה חילונית, כפיה למעשה של עבודה בשבת (וחבל שאין מקפידים יותר באכיפתו). אך חוק החמץ, חוק החזיר ודומיהם לא זו בלבד שאינם נחוצים, הם מזיקים. הם מזיקים, בראש ובראשונה, לדת ולדתיים. אחרי 60 שנות ניסיון בציבוריות הישראלית, ניתן היה לצפות מהפוליטיקאים הדתיים שיבינו איזה נזק נגרם בשל החקיקה הדתית הכופה, ושהם ייזמו הפסקת כל חקיקה נוספת וביטול חלקי של החקיקה הקיימת.

אבל משום מה, המפלגות הדתיות מתעקשות להתחרות ביניהן מי מרבה יותר בחקיקה דתית, כפי שבשבוע שעבר, בעקבות פסיקת השופטת צבן, הן התחרו ביניהן בהתלהמות נגד הפסיקה ונגד השופטת.

את חוק החמץ יש לכבד, כפי שיש לכבד כל חוק. על הרשויות לאכוף אותו, כפי שעליהן לאכוף כל חוק. אבל פסיקת בית המשפט מוכיחה עד כמה החוק הזה מזיק ומיותר. ניתן לראות בפסיקת השופטת התחכמות עם החוק. מצד שני, ראוי ששופטים לא יקפצו דום לנוכח כתבי אישום שאינם מעוגנים בפירוש בנוסח החוק (וחזקה על השופטת, שהנה יהודיה דתית, שלא חיפשה היכן "לפגוע בדת", אלא פשוט דבקה בנוסח החוק, כדי להמנע מענישה שלא לצורך).

אולם כל ההתפלפלות המשפטנית הזאת היא היפוכו הגמור של השיח הערכי הראוי אודות צביונה היהודי של המדינה. וכך, ערב פסח, במקום לעסוק במשמעות החירות והעבדות בימינו, אנו עוסקים בהתפלפלות משפטית מיותרת, אודות משמעות נוסחו של חוק מיותר, שאינו מקדם במאומה את צביונה היהודי של המדינה, אלא להיפך – מסיג אותו אחור. הח"כים הדתיים מרבים לתקוף, ובצדק, את המשפטיזציה של מדינת ישראל. כיוון שמערכת המשפט פועלת על פי החוקים שנחקקו בידי חברי הכנסת, מן הראוי שאותם ח"כים יזכרו שחקיקציה גורמת למשפטיזציה וחוקים מיותרים גורמים לפרשנות מיותרת שלהם.

אני רוצה את מדינת ישראל כמדינה יהודית יותר. יש להשיג זאת באמצעות העמקת החינוך היהודי, בגישה פלורליסטית, ולא באמצעי חקיקה וכפיה.

ובאשר להתלהמות הפוליטיקאים החרדים בעקבות פסד הדין – לאור כותרות השבועות האחרונים, מן הראוי שיפנו את מבטם פנימה, לבדק בית ולביעור חמץ אמיתי בתוך הציבור שלהם.

* "אומדיה" ,הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh