הבלוג של אורי הייטנר

אילו במסגרת אירועי שנת ה-60 למדינה, היה מוענק עיטור מיוחד על שיא הציניות, מן הראוי היה להעניק את הכבוד למציעי הצעת ה"פינוי – פיצוי". מדובר בהצעה, שחלק מראשי "קדימה", מפלגת העבודה ומרצ מנסים לדחוף – הצעת שוחד לתושבים ביישובי יהודה ושומרון, לקבל "פיצוי" שמן מקופת משלם המיסים הישראלי, אם יעזבו את ביתם ואת יישובם.

ישראל היא מדינה דמוקרטית. את גבולות הקבע של המדינה, יקבעו המוסדות הדמוקרטיים שלה. לדעתי, ראוי שהגבולות יקבעו במשאל עם, אך המינימום הוא החלטת הכנסת. יתכן שקביעת הגבול יגבה מהחברה הישראלית מחיר כבד. אם קביעת הגבול תכלול נסיגה משטחים או עקירת יישובים, יהיה כרוך הדבר במחאה חריפה ובהתנגדות קשה. אולם ההחלטה הדמוקרטית של המדינה הריבונית תתקיים.

יש מי שאצה להם הדרך, ואין הם מוכנים להמתין להכרעה הדמוקרטית. אולי הם חוששים מכך שההכרעה לא תהיה על פי רצונם. אולי הם חוששים שהציבור הישראלי ומוסדותיו הדמוקרטיים לא יתנו ידם לנסיגה. אולי הם חוששים שההתיישבות תשחק תפקיד מרכזי בעיצוב הגבול. מכאן הניסיון ההיסטרי להוציא אנשים מביתם, מתוך אשליה ש"הבעיה" תקטן.

הדרך בה הם נוקטים היא פרובוקציה בזויה. הרי אין הם מאמינים שיוכלו בדרך זו לרוקן את יהודה ושומרון מרבע מיליון תושביה. אם כן, מה רצונם? הם מנסים לערער את חוסנן החברתי של קהילות, באמצעות זינוב בנחשלים - בחוליות החלשות של הקהילה, והרי אין קהילה שאין בה חוליות חלשות. הם מנסים לחפש אנשים חלשים בשולי היישובים, אנשים במשבר אישי זה או אחר או סתם רודפי בצע, ולפתות אותם בכסף לנטוש. הם מקווים שהדבר ייצור דמורליזציה ביישובים ויפגע בחוסנם הקהילתי. מטרה נוספת, היא פגיעה בתדמית ההתיישבות באמצעות הצגת התושבים כרודפי בצע, שניתן לפתותם בשלמונים.

אם סעודיה ואמירויות הנפט יציעו שוחד לכל ישראלי שיעזוב את מדינת ישראל, הם יצליחו להביא לנטישה הרבה יותר גדולה מזאת שהפרובוקטורים של "פינוי – פיצוי" יצליחו לחולל בהתנחלויות. כחבר בתנועה הקיבוצית, אני יכול לציין בצער ובבושה, שאם יוצע סכום מכובד לכל קיבוצניק שיעזוב את קיבוצו, תהיה בתנועה הקיבוצית תנועה משמעותית של נטישה. אני מאמין, ששוחד ה"פינוי – פיצוי" לא יפתה רבים ביש"ע. אולם די במעטים, שיקפצו להופיע בתקשורת כדי לגרום לנזק. זו מטרתם של יוזמי החוק. ומה לעשות, גם ביישובי יו"ש יש בשוליים מי שמתקשים לעמוד בפיתוי.

החמור ביותר בפרשה זו, הוא זהות דוחפי החוק. אילו היה מדובר באיזה ח"כ זניח המנסה לתפוס כותרות באמצעות פרובוקציה כזאת... ניחא. אך מדובר בבכירי המנהיגים במדינה; שר הביטחון אהוד ברק ושרת החוץ ציפי לבני הביעו תמיכה בהצעה הזאת ומחוייבות לקדמה. המשנה לראש הממשלה חיים רמון והשר עמי איילון הם מובילי הפרובוקציה הנקלית הזאת. יש להניח שאין הם עושים זאת שלא על דעתו של ראש הממשלה. זוהי פשיטת רגל מוסרית של מנהיגות צינית וחלולה.

בתקופת המאבק על הגולן, היה ניסיון דומה. הח"כית ממרצ ענת מאור (מישהו זוכר שהיה פעם דבר כזה?) ניסתה להיחלץ מאלמוניותה המוצדקת באמצעות פרובוקציה דומה, וגם היא הצליחה לגרד כמה משת"פים מתוכנו. אך היה ברור שמדובר בפרובוקציה הזויה הנובעת מתסכולה של פוליטיקאית שולית. אף אחד לא התייחס לכך ברצינות.

בתקופה שרבין ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן ואנו נאבקנו במדיניותו, הציע לו השר עוזי ברעם להפגש עם קבוצה של תושבים מהגולן המצדדים בנסיגה. רבין, בהגינותו, סרב לפגוש אותם. הוא טען שהוא ייפגש רק עם המנהיגות הנבחרת והאוטנטית של תושבי הגולן ולא יתן ידו לניסיון לפגוע ביישובי הגולן בדרך של "הפרד ומשול". מובן מאליו, שהוא לא היה נותן ידו לפרובוקציה נפסדת מן הזן של "פינוי - פיצוי". עם כל ההתנגדות לדרך שניסה להוביל, יש לזכור שגם אז הוא נהג בהגינות, כפי שיש לצפות מכל מנהיג. איפה הוא, ואיפה המנהיגות הנוכחית?

אין לי ספק, שרוב מניינו ובניינו של הציבור ביהודה ושומרון ידחה בשאט נפש את הצעות השוחד הללו. ובכל זאת, אתייחס גם לאותם רודפי בצע המשתפים פעולה עם המציעים. ישראל היא מדינה חופשית. כל אזרח יכול לבחור את מקום מגוריו. איש לא הכריח אותם להתגורר ביישובם ואיש אינו מכריח אותם להישאר בו. הם יכולים לקום מחר ולעזוב. הציפיה שמשלם המיסים הישראלי ישלם להם על החלטתם לעבור דירה, היא חוצפה וחמדנות. הפוליטיקאים הציניים משתמשים בהם כדי לקדם את האג'נדה שלהם. לטענתם, יוזמתם נובעת מדאגה לאותם מתיישבים, אך האמת היא שהם בזים להם. אם הם כל כך דואגים למתיישבים, מוטב שיפתרו סוף סוף את בעייתם של מגורשי גוש קטיף וצפון השומרון, שאחרי שנתיים וחצי אין עדיין כל זכר לקיום ההבטחות בתשדיר הרמייה אודות "פתרון לכל מתיישב".   

* "שישי בגולן",  "אומדיה"

במאמרו "לא פינוי ולא פיצוי", בונה מוטי קרפל פלטפורמה רעיונית לעריקה מן המלחמה הבאה.

קרפל מכשיר את הקרקע לעריקה באמצעות ציטוטים אקראיים מראיון אחד וממאמר אחד. בראיון עם א.ב. יהושע הוא מבהיר שהלקח שלו מן ההתנתקות היא שאין אפשרות לעקור יישובים, ולכן יש לדרוש מן הפלשתינאים, בהסכם איתם, לקבל את התושבים היהודים ביו"ש כאזרחים במדינתם. השני הוא קטע ממאמר של יאיר שלג המציע לסגת מן השטחים בלי לעקור את היישובים, כך שמי שירצה ישאר במדינה הפלשתינאית.

על שני הציטוטים האלה בונה קרפל תיאוריה, לפיה כוונת הממשלה היא לסגת ולהפקיר את חיי המתנחלים. כחלק מן המהלך, צה"ל יכבוש את עזה כדי להחליף את שלטון חמאס בשלטונו של אבו מאזן, הפרטנר להסכם הזה. ואז, מציין קרפל בציניות, ש "בשביל זה יש... מכינות וישיבות הסדר". במילים אחרות, השדרה המרכזית של צה"ל היא בני המכינות והישיבות, וכיוון שהללו "ילדים טובים" המתגייסים לכל משימה שהמדינה מטילה עליהם, הם אלה שבהשתתפותם במלחמה, יאפשרו את הקמת המדינה הפלשתינאית שלשלטונה יופקרו המתנחלים.

ומכאן לא קשה להסיק את המסקנה – אם תהיה פעולה ברצועת עזה, על הציבור הדתי לערוק ממנה ולא לקחת בה חלק, ובכך הוא ימנע מהמדינה לבצע את המדיניות של הממשלה.

כל אזור הנגב המערבי ובעיקר שדרות, חיים לאורך שנים תחת פשע מלחמה נורא של הפלשתינאים, המשגרים מידי יום טילים על אוכלוסיה אזרחית. ממשלת ישראל וצמרת צה"ל במבוכה וטרם מצאו מענה ראוי למצב זה. הממשלה וצמרת צה"ל אינם מעוניינים בפעולה צבאית גדולה בעזה ועושים כל מאמץ להמנע ממנה, אך אני מניח שכמו ב"חומת מגן", במוקדם או במאוחר הכל יבינו שאין מנוס מפעולה כזו.

פעולה כזו היא מלחמה שאין צודקת ומוצדקת ממנה. מוטי קרפל קורא לערוק ממנה. כדאי שקרפל וקוראיו, בעיקר הקוראים הצעירים, יזכרו מהי משמעות עריקה מן המלחמה. יש לכך מילה אחת בעברית – בגידה.

ואגב, קרפל כותב במאמרו, בהסתמך על דבריו של א.ב. יהושע, ש"אסטרטגיית ההרתעה של עמונה עובדת". אולם א.ב. יהושע כלל אינו מזכיר בדבריו את עמונה. "ההתנתקות עכשיו היא כל כך בעייתית. אתם ראיתם מה זה להוציא 8,000 מעזה, איזה מאמצים זה תבע? וזה היה עוד איכשהו בסמכות של שרון. עכשיו לעקור 200,000 יהודים מיהודה ושומרון?"

יהושע כלל אינו מזכיר את עמונה, אלא דווקא את גוש קטיף. מסתבר שדווקא המאבק האחראי של עקורי  גוש קטיף, הוא שהוריד לאנשים את האסימון, אודות המשמעות של יישוב ושל עקירת יישובים וגרם להם להתפכח, ולבטח לא ההתפרעות האלימה בעמונה.  

* "נקודה"

במהלכה של מלחמת ששת הימים, הגה יגאל אלון את התכנית המדינית הראויה, החכמה והמתאימה ביותר, לשאלת גבולות הארץ. העיקרון הראשי של התכנית היה מוסרי – זכותו הבלתי מעורערת של העם היהודי על א"י. העיקרון השני היה הבטחת צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה. העיקרון השלישי היה גבולות בני הגנה. על סמך עקרונות אלה הציע אלון פשרה טריטוריאלית, שבה ישראל מוכנה לסגת מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים, כדי שלא לסכן את יהדותה של המדינה ולא לשלוט בכוח על עם אחר, ולספח את האזורים הריקים מפלשתינאים למדינת ישראל וליישבם. הבעיה בתכניתו של אלון, שהיתה זו תכנית שלום. לשלום יש צורך בפרטנר, ולא נמצא פרטנר שהסכים לדון בתכנית.

באמצע שנות ה-90 הייתי בין מייסדי תנועת "הדרך השלישית" ושותף לעיצוב תכניתה המדינית. תכנית זו התבססה על העקרונות של תכנית אלון, וציירה מפה שלקחה בחשבון גם את השינויים הדמוגרפיים וההתיישבותיים שנוצרו בשטח בשנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. על פי התכנית הזו, ריבונות ישראל תחול על ירושלים השלמה, בקעת הירדן רבתי (כולל המורדות המזרחיים של הרי יהודה והשומרון), צפון ים המלח, מדבר יהודה, דרום הר חברון וגושי ההתיישבות הגדולים, ובהם גוש קטיף והתוחמת הצפונית של רצועת עזה. ישראל תיסוג מן האזורים המאוכלסים בפלשתינאים ובראשם הערים הפלשתינאיות הגדולות, אזורי גב ההר ומרבית רצועת עזה. גם תכנית זו היתה תכנית שלום, אולם היינו מפוכחים דיו כדי להבין שאין סיכוי שהיא תתקבל בידי הצד השני (מאז ו' קמפ-דייוויד בשנת 2000 ברור שאין פרטנר לאף תכנית ישראלית, שהרי את מה שברק הציע לערפאת וערפאת דחה, אפילו מר"צ ו"שלום עכשיו" לא העזו להציע קודם לכן). לכן, אף שהדבר לא נכתב בפירוש במצע, לא הייתי היחיד שהבין, שהדרך ליישום התכנית היא חד צדדית.

אין הכוונה לנסיגה חד צדדית נוסח ההתנתקות – בריחה עד לקווי 4.6.67, בלי סיפוח של שטח כלשהו, בלי צעד כלשהו המקבע, במקביל, את גבולות הקבע של ישראל ביו"ש (למשל, במקביל להתנתקות – סיפוח גושי התיישבות גדולים). האופציה החד צדדית בה האמנתי ואותה הצעתי לאורך שנים, דיברה על עיצוב חד צדדי של גבול הקבע של המדינה, סיפוח להלכה ולמעשה של האזורים המיועדים לריבונות ישראל ונסיגה חד צדדית מן האזורים המיושבים בפלשתינאים.

עקרונית, זו עמדתי גם היום. אולם המציאות בשטח – לקח הנסיגות מאוסלו ועד ההתנתקות, מעוררת ספקות בקרבי, אודות מעשיות הגישה הזאת. כל הנסיגות הביאו לשפיכות דמים ולטרור. כל שטח שישראל נסוגה ממנו, בהסכם או באורח חד צדדי, היה לבסיס תוקפנות וטרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה. כך היה בשטחים שנמסרו לרשות הפלשתינאית במסגרת הסכמי אוסלו – ושהיו בסיס לפיגועי התאבדות קטלניים בישראל. כך היה בשטחים שישראל נסוגה מהם בהתנתקות, שהנם בסיס לירי טילים יומיומי לעבר יישובים ישראליים אזרחיים. לעומת זאת, חזרת צה"ל לשטחי הרשות במבצע "חומת מגן" ופעילות צה"ל והשב"כ בשטחים אלה עד היום (וכן, הקמת גדר ההפרדה), הביאו לירידה דרסטית בפיגועים (גם אם לא במוטיבציה לבצעם). כל עוד זו המציאות, קשה לי להציע נסיגות נוספות. הרי החובה המוסרית הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא ביטחון.

מצד שני, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את סיפוח השטחים, צעד שעלול להפוך אותה למדינה דו לאומית. ישראל גם אינה יכולה לשלוט בכוח באותם שטחים, בלי לתת לתושביהן אזרחות מלאה.

אז מה הפתרון?

לאורך זמן, אין מנוס מפשרה טריטוריאלית, המבוססת על העקרונות של תכנית אלון ותכנית "הדרך השלישית". לעת עתה, ישראל אינה יכולה לסגת מכל שטח שהוא.

לכן, יש להודיע היום מהו גבול הקבע של מדינת ישראל. על ישראל לספח באופן חד צדדי את השטחים החיוניים לאינטרס הלאומי שלה ולביטחונה. לגבי השטחים המאוכלסים בפלשתינאים – על ישראל להודיע שאין לה כל תביעה לריבונות על השטחים הללו, אך כל עוד לא נמצא פתרון שיבטיח את ביטחון ישראל ואזרחיה, צה"ל לא יוכל לעזבם. יש לאפשר לרשות הפלשתינאים להמשיך ולנהל את החיים האזרחיים האוטונומיים בשטחים אלה, במקביל לנוכחות הביטחונית, שעד שינוי המצב היא בגדר רע הכרחי, ולכן – הכרח בל יגונה.

* "קו למושב"