הבלוג של אורי הייטנר

פורום ראשי תנועות ההתיישבות התכנס באווירת חירום – סכנה להתיישבות! הוקם צוות בין משרדי לדיון בעתידם של יישובים בתת אכלוס, כשעל סדר יומו - תכנית לשלול מיישובים זעירים להמשיך בהחזקת אמצעי ייצור המתאימים ליישובים גדולים. תנועות ההתיישבות זועקות חמס – שוד ושבר! צעד אנטי התיישבותי! רוצים לפרק יישובים! קדימה למאבק!

כמי שרואה בהתיישבות ערך ציוני עילאי, כל פגיעה בהתיישבות מקפיצה אותי, ובכל מאבק למען ההתיישבות אני רואה חשיבות רבה. השאלה היא האם באמת מדובר בצעד אנטי התיישבותי? והאם מאבק נגד המהלך הוא אכן מאבק בעד ההתיישבות?

האם הגודל קובע? בהתיישבות, יש חשיבות לגודל. יש מינימום מסויים של מתיישבים, שבפחות ממנו אין יישוב. איני מדבר על יישוב קטן. יישוב קטן הוא צורת התיישבות לגיטימית. אבל קיבוץ שאין בו 50 חברים, הוא אינו קיבוץ קטן. הוא אינו קיבוץ. הוא אינו יישוב. ומאחר ובשנים האחרונות אין מקימים יישובים, הרי שאין המדובר ביישוב שעלה לקרקע לפני 3 שנים ועדין אין בו 50 חברים. מדובר ביישובים בני עשרים שנה, בני שלושים שנה, שאינם מצליחים להגיע לקו המינימום של יישוב בר קיימא. ביישוב כזה, ליתר דיוק – בנקודת התיישבות כזו, משהו פגום מן היסוד. סביר להניח, שללא טיפול בהלם, לא יחול השינוי הדרסטי שיהפוך אותה לגוף חי וגדל ויגרום לה להחליט לקלוט.

העם היהודי משקיע הון רב בכל נקודת התיישבות, על מנת שתהיה יישוב. אם לאחר שנים כה רבות הנקודה אינה הופכת ליישוב – ההשקעה היתה לשווא. האם לא לגיטימי לשאול את השאלה הקשה, האם ראוי להשקיע באותה נקודה אמצעי ייצור כמו ביישוב גדול? האם באמת השאלה הזו מבטאת גישה אנטי התיישבותית? אולי להיפך, השאלה הזו מבטאת גישה התיישבותית?

אותן נקודות התיישבות המדשדשות לאורך שנים, נהנות מאמצעי ייצור רבים. אך אמצעי ייצור אינם הופכים נקודה ליישוב. אמצעי ייצור מאפשרים למתיישבים להתפרנס בכבוד, אך אם אין מתיישבים – אין יישוב ואין צורך באמצעי הייצור הללו. אם אין בהם צורך, אין כל סיבה להשקיע בהם. במקום להחיות באופן מלאכותי את אותן נקודות, על הגורמים המיישבים לגרום לשינוי שיהפוך את הנקודה ליישוב.

במשך 25 שנה דשדש קיבוץ נטור בגולן ולא הצליח לגבש מסה דמוגרפית הכרחית לקיום יישוב. אמצעי ייצור לא חסרו לו, אך הוא לא הפך ליישוב.

היום נטור הוא מושב משותף לחילונים ולדתיים – יישוב גדל ופורח, שעשרות משפחות מתדפקות על דלתותיו. זה המודל הראוי לכל נקודה מדשדשת. כמי שמאמין בקיבוץ, איני שש לכך שקיבוץ הופך למושב או ליישוב קהילתי. אך השאלה הזו אינה רלוונטית כאשר מדובר ביישובים זעירים.

כל קיבוץ שהפריט את עצמו והפך ל"קיבוץ דיפרנציאלי", הפך למעשה ליישוב קהילתי. במקרים הללו מדובר על קיבוץ שהפסיק להיות קיבוץ, ועל כך אני כואב. אבל נקודת התיישבות זעירה, שבמשך שנים רבות לא הצליחה להתרומם, לא היתה יישוב ולכן גם לא היתה קיבוץ. אם הנקודה הזאת תהפוך למושב או ליישוב קהילתי, יהיה זה חיזוק להתיישבות ולרעיון ההתיישבותי.

המודל של נטור, הוא המודל הראוי לכל הקיבוצים הזעירים. יש להפוך אותם ליישוב חי. דקות נסיעה אחדות מנטור נמצאת נקודת התיישבות זעירה נוספת, מיצר. אין כל הצדקה להמשך קיומה במתכונת הנוכחית. חייב לחול שינוי דרסטי במיצר, ובכל הקיבוצים הזעירים.

אני רואה שתי אפשרויות כיצד לעשות כן. האחת, באמצעות הקבוצות השיתופיות. בוגרי תנועות הנוער פרוסים לאורך המדינה בקבוצות שיתופיות הפועלות בערים. מדובר בצעירים אידאליסטיים, שרוצים להקדיש את חייהם לרעיון השיתופי. למרבה הצער, ערך ההתיישבות אינו נמצא במקום גבוה בסדר היום של הקבוצות השיתופיות. אבל אם תשכיל התנועה לקחת קיבוץ זעיר או שניים, להפוך אותם ליעד הגשמה לקבוצות השיתופיות ולאכלס כל קבוצה כזו בעשרות צעירים יוצאי צבא, המוכנים להתחייב להשתקע במקום ולהקים בו משפחות, יהיה זה צעד חשוב להתחדשות קיבוצית אמיתית. הדרך השניה, היא שיתוף פעולה עם המועצה האזורית של אותה נקודה, בהקמת יישוב חדש במודל התיישבותי המתאים לאזור ויש לו סיכוי. למשל, מושב לבני הגולן במיצר.

המשך המצב הקיים הוא בלתי נסבל. הקמת הוועדה ובדיקת האפשרות לצמצם את אמצעי הייצור, היא צעד מבורך, מנקודת מבט התיישבותית אמיתית.

"במשך שישים שנים עסקה מדינת ישראל בהקמת יישובים וההרגשה שלנו היא שיש גורמים המבקשים להביא כעת לפירוק יישובים" אמר גברי ברגיל, מזכיר התק"צ, לשעבר יו"ר "שלום עכשיו" - תנועה ששלושים שנה נלחמת בהתיישבות ורואה בפירוק חבלי התיישבות את חלומה הגדול. במקום להשמיע דברי הבל דמגוגיים כאלה, ראוי שתנועות ההתיישבות תשתפנה פעולה עם מי שמנסה להפוך יישובי דמה להתיישבות אמת.

" הקיבוץ" 

כל אדם שעיניו בראשו וניחן ביושרה מינימלית, יודה שההתנתקות היתה כישלון חרוץ, ותוצאותיה חמורות ביותר; אחת היא אם בשעתו תמך בהתנתקות או התנגד לה.

מה אמורים היינו להשיג בהתנתקות? מה הובטח לנו? ראשית, נאמר שבהתנתקות תאבד העילה לטרור ולמאבק המזויין, הנובעים מהכיבוש. לכן, בניגוד לאינטרס הישראלי ולעיקרון שהיה עליו קונסנזוס רחב, הנסיגה היתה מוחלטת, עד המילימטר האחרון, כדי שלא תהיה כל עילה להמשך הטרור. שנית, נאמר שאם בכל זאת הפלשתינאים ימשיכו לפגע בנו, תהיה לנו לגיטימציה מוחלטת להגיב בכל העוצמה. ברגע שייפול טיל אחד על ישראל, אחרי ההתנתקות, הובטח לנו, התגובה תהיה כל כך חריפה... שלישית, הובטח, העולם יתמוך בכל צעד תגובה שלנו. רביעית, אם אחרי ההתנתקות נותקף, כל הקשת הפוליטית תתמוך בכל תגובה שלנו. חמישית - סוף סוף נתנתק מעזה. לא נהיה עוד אחראים על מיליון וחצי הפלשתינאים שם. אנחנו כאן, הם שם, ושלום על ישראל.

אכן, תמורה נאותה. כדי להשיג אותה, שילמנו מחיר כבד מנשוא. החרבנו חבל התיישבות ציוני מפואר, גרשנו אלפי אזרחים ישראליים נאמנים מבתיהם והרסנו את מפעל חייהם, קרענו קרע חמור ביותר, חסר תקדים, בחברה הישראלית ובסופו של דבר אפילו זרקנו לרחוב את העקורים ולא נתנו להם מענה הולם שיאפשר להם לפתוח כראוי בחיים חדשים.

המחיר שולם במלואו, אך אין זכר לתמורה לה ציפינו. העקירה נעשתה תחת אש. מיד אחריה נמשך ירי הטילים – פשע המלחמה נגד אזרחי ישראל, ללא כל עילה, ללא כל פרובוקציה, וכך הדבר נמשך ומתעצם עד היום, כאשר רבע מיליון אזרחים ישראליים חיים תחת אימת הטילים. כל מטר ממנו נסוגונו היה לבסיס לתוקפנות נגדנו. ישראל לא הגיבה בחריפות על הפרובוקציה. תחילה הבלגנו, אח"כ ירינו לעבר שטחים פתוחים, ועד היום, כשאנו כבר מגיבים אנו מיד נבהלים מעצמנו ונעצרים. כאשר אנו מממשים את זכות ההגנה העצמית שלנו – העולם אינו נותן לנו גיבוי, ואף מגנה אותנו בצביעות על "חוסר המידתיות" שבתגובתנו. וגם בתוכנו, רבים מאלה שתמכו בנסיגה – במקום להיות הראשונים לתמוך בתגובה הולמת, תרתי משמע, מתנגדים לתגובה ושוב קוראים למו"מ, הפעם עם חמאס. בנוסף לכך, לא התנתקנו מעזה. אנו ממשיכים לממן את האויב המר בכסף רב ולספק לו דלק, חשמל, מזון וכו' וכאשר בתגובה לתוקפנות אנו מצמצמים במקצת את אספקת הדלק, אנו מגונים, וכאשר הפלשתינאים מביימים הפסקת חשמל – אנו מוקעים.

אז לשם מה התנתקנו? לכאורה, השגנו הישג משמעותי – צמצמנו באופן משמעותי את מספר הפלשתינאים שבשליטתנו, ובכך שיפרנו את המאזן הדמוגרפי של המדינה היהודית. זהו שקר, שכן כבר אחרי אוסלו נסוגונו מן הערים הפלשתינאיות בעזה (עזה ויריחו תחילה, מישהו זוכר?) כך שההתנתקות היתה מגוש קטיף, התוחמת הצפונית ואזורים פתוחים, ולא מרצועת עזה.

בקיצור, לא יכול להיות כישלון מדיני, ביטחוני ומוסרי חמור מזה.

ובכל זאת, יש גם תוצאה חיובית להתנתקות. אני מאמין שההתנתקות היא מעין חיסון נגד נסיגה דומה מיהודה ושומרון. אם ישראל תיסוג מיהודה ושומרון, מה יקרה למחרת? מה שקרה למחרת ההתנתקות. פירוש הדבר שכל תושבי ת"א וגוש דן, נתניה, חדרה, עפולה – כמעט כל אזרחי המדינה יהיו במצבה של שדרות. פירוש הדבר שנתב"ג יהיה מטווח בטילים. משמעות הדבר היא שיתוקה של מדינת ישראל. ואם ישראל תממש את זכותה להגן על עצמה, היא תגונה על חוסר המידתיות, וגדעון לוי יגנה אותנו על טבח הפלשתינאים, ויוסי שריד יקרא לעצור ברגע האחרון ולשבת ולדבר עם חמאס (שישתלט גם על יו"ש) ויוסי ביילין יסביר שעלינו להיות גמישים יותר בנושא "זכות" השיבה ושולמית אלוני תצהיר שמה חשבנו שארבעים שנות כיבוש ימחקו להם ככה ביום אחד וכו' וכו'.

אבל אני מאמין שזה לא יקרה. זה לא יקרה בזכות ההתנתקות. כיוון שאחרי לקח ההתנתקות, הציבור הישראלי לא יתן ידו להרפתקה דומה גם ביו"ש. נכון, תוצאות אוסלו ותוצאות קמפ-דיוויד אמורות היו גם הן להביא להתפכחות. אבל אני מאמין, שבעקבות ההתנתקות, הפעם הציבור הישראלי באמת יתפכח.

בתקופת ההתנתקות, היו שטענו ששרון נסוג מרצועת עזה כדי להציל את יהודה ושומרון – שהוא יזם את ההתנתקות כדי להיחלץ מלחץ בינלאומי לאימוץ יוזמת ז'נבה. יתכן. מכל מקום, יתכן שדווקא כשלון ההתנתקות, יביא בדרך אחרת לסיכול רעיונות העוועים אודות נסיגה לקווי 4.6.67.

* "ישראל היום"

לפני 11 שנים, לקראת יום העצמאות ה-49 למדינת ישראל, החליטה ועדת פרס ישראל להעניק את פרס ישראל לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר, מגדולי הפובליציסטים בתולדות המדינה ועורך "מעריב". ההחלטה עוררה ויכוח ציבורי, בשל מאמר אחד שכתב נגד עליית הפלאשמורה לישראל, בו קשר בין מחלת האיידס לבין האתיופים, ולכן גונה כמאמר גזעני.

מתנגדי הפרס עתרו לבג"ץ. בג"ץ הורה לוועדת הפרס לשקול מחדש את החלטתה. לכאורה, בית המשפט לא פסל את הפרס, אולם ההמלצה שאי אפשר לסרב לה, גרמה לוועדה לבטל את הפרס (אין כמעט ספק שאילו החליטה אחרת, בית המשפט היה פוסל את החלטתה).

מאמרו של שניצר היה מאמר אומלל, נגוע בגזענות. אולם הוא היה טיפה באוקיינוס של

עשרות שנות כתיבה והגות ציונית, לאומית, רוויה באהבת ישראל ובאהבת האדם, מחוייבת לדמוקרטיה ולשלטון החוק, לדמותה היהודית והדמוקרטית של ישראל.

אילו מכלול כתיבתו של שניצר היה ברוח המאמר השנוי במחלוקת, לא היה ראוי לפרס. כיוון שהמאמר הוא חריג שבחריגים, לא היתה הצדקה לכך שישפיע על ההחלטה. אולם הדיון הציבורי שהתעורר היה ויכוח ראוי. אין לקבל כמובן מאליו החלטה של ו' פרס ישראל להעניק את הפרס למאן דהוא, אם כי יש להיזהר מפני ציד מכשפות.

הבעיה היא שהוויכוח הציבורי הומר בדיון משפטי. מתנגדי הפרס עתרו לבג"ץ. בג"ץ, במקום לדחות על הסף את העתירה, בטענה שאין הוא מתערב בשיקולי הוועדה, כיוון שאין זה נושא משפטי אלא ציבורי, פעל על פי שיטתו של הנשיא אהרון ברק – "הכל שפיט", התערב בנושא לא לו והביא לביטול ההחלטה. כיוון ששניצר נטה לצד הימני של המפה הפוליטית, גרמה ההחלטה לתחושת עוול בקרב הציבור הימני בישראל, שחש שבג"ץ התנכל לשניצר בשל זהותו הפוליטית, והמאמר המדובר היה רק תירוץ.

השנה הוחלט להעניק את פרס ישראל למדע המדינה לפרופ' זאב שטרנהל. שטרנהל הוא חוקר חשוב, מהגדולים בתחומו בארץ ובעל שם בעולם כולו. מהמבחינה האקדמית נטו, הוא ראוי גם ראוי לפרס. מבחינה ציבורית, ההחלטה להעניק לו את הפרס בעייתית ביותר. שטרנהל מסית לאורך שנים רבות לעריקה מהמלחמה בטרור ("סרבנות מצפון" בלשון מכובסת), וחמור יותר – הוא מסית הסתה רוויית שנאה כלפי ציבור המתנחלים. ההחלטה להעניק לו את הפרס שנויה במחלוקת, וראוי לקיים דיון ציבורי אודותיה.

והנה, "פורום המשפטנים למען א"י" החליט שהשיח הציבורי אינו המקום הראוי לוויכוח הזה, והחליט לעתור לבג"ץ. ושוב, גוררים את בג"ץ לדיון בנושא לא לו, הופכים נושא ציבורי שאין לו אפילו פן משפטי כלשהו לנושא משפטי.

האקטיביזם השיפוטי והמשפטיזציה של השיח הציבורי בישראל, פוגעים בדמוקרטיה, בממלכתיות, בהפרדת הרשויות ובעיקר – במעמדו של בית המשפט העליון. מי שאשמים בכך הם בעיקר שופטי בית המשפט שמתערבים בנושאים לא להם, אך חלק ניכר מהאשמה מוטל על אלה שרצים בכל שני וחמישי לבית המשפט עם עתירה בנושאים ציבוריים ופוליטיים. לרוב, מדובר באגף השמאלי של הקשת הפוליטית (כולל ח"כים רבים), אך גם הצד הימני אינו טומן ידו בצלחת. פורום המשפטנים למען א"י אינו עושה זאת בפעם הראשונה, ובכך הוא עושה יד אחת עם השמאל לקעקוע הדמוקרטיה.

כמו בנושא הסרבנות, כך גם בנושא הבג"ציזציה, יש בימין מי שמחקים את השלילי שבשמאל, וחבל. אין כל סיבה לעתור לבג"ץ בנושא פרס ישראל, כיוון שאין כל הצדקה לכך שדיון בנושא זה יתקיים בבית המשפט.

בשנת 1993 הוחלט להעניק לפרופ' ישעיהו לייבוביץ' את פרס ישראל על מפעל חיים. לייבוביץ', מגדולי המדענים והפילוסופים בעולם, ראוי בהחלט לפרס ישראל על הגותו ועשייתו המדעית. אולם הסתתו לסרבנות, דברי השנאה כלפי מתנגדיו, דבריו בזכות מלחמת אזרחים נגד הימין, דבריו המתלהמים כלפי הציבור החילוני בישראל וכפירתו ביהדותם, ודבריו הנוראים כלפי צה"ל אותו כינה צבא יהודו-נאצי, הפכו אותו לבלתי ראוי לפרס, מהבחינה הציבורית.

בשנת 93' איש לא העלה על דעתו לערב את בית המשפט בנושא. אבל ההחלטה עוררה סערה ציבורית עזה. בראש המתנגדים לפרס עמד ראש הממשלה יצחק רבין, שאיים להחרים את טקס הענקת הפרס, אם הוא יוענק לפרופ' לייבוביץ'. בסופו של דבר, הודיע לייבוביץ' שהוא מוותר על הפרס. מתנגדי הפרס השיגו את מטרתם, כמו שרבין אהב – "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'", רק בדיון ציבורי. כך ראוי שיהיה במדינה דמוקרטית.

* "מקור ראשון"