הפגיעה בתדמית בית המשפט העליון ובמעמדו הציבורי, היא תוצאה ישירה של האקטיביזם השיפוטי והתערבות בתי המשפט בסוגיות פוליטיות ומדיניות. ברגע ששופטי בית המשפט העליון הופכים להיות חלק מן המשחק הפוליטי, אין הם יכולים לצפות לקבלת יחס של מורמים מעם, החיוני כל כך לשלטון החוק.
והנה, דווקא כאשר היה צורך באקטיביזם שיפוטי, בדיון על עסקת הטיעון עם קצב, בית המשפט גילה פאסיביות ורפיסות. סוגיה זו, אף שהיא עוסקת בפוליטיקאי, אינה פוליטית בלבד, אלא בראש ובראשונה - משפטית. מה שעומד למבחן בסוגיה זו, הוא שאלת אמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון החוק.
עסקת הטיעון של קצב סותרת את עקרון השוויון בפני החוק. קצב חשוד בעבירות חמורות ביותר. אילו היה מדובר במעסיק מן השורה, הוא היה מוצא את עצמו במהרה מאחורי סורג ובריח.
בשיח הציבורי אודות הפרשה, נשמעה טענה, שטוב שנמנע המשפט ושנמנעה ישיבתו של קצב בכלא, בשל כבוד מוסד הנשיאות, שהוא כבודה של מדינת ישראל. זו טענה מקוממת. מולה נשמעה הטענה הצודקת, שכבוד הקורבנות חשוב לא פחות. אך בעיניי הפסול בעסקת הטיעון היא דווקא הפגיעה בכבוד מוסד הנשיאות ומדינת ישראל.
קלון מוסד הנשיאות הוא העובדה שאדם כמו קצב הגיע אליו וכיהן בו כמעט שבע שנים. הפגיעה בכבוד מוסד הנשיאות היא המעשים האפלים שנעשו בבית הנשיא בשנים בהן קצב שהה בו; היא העובדה שאדם נקלה שכזה, עבד ליצריו, אך עבד כי ימלוך היה נשיא המדינה. היא העובדה שבבית הנשיא ישב אדם חסר עכבות, מה שהתבטא לא רק במעשיו המיניים כלפי העובדות, אלא לא פחות מכך בפגיעתו בהן ובכבודן לאחר פיצוץ הפרשה, כדי להציל את עצמו. היא העובדה שבראש מדינת ישראל עמד אדם שהאיבר המפעיל אותו אינו הראש ובוודאי לא הלב.
משפט פומבי בו היה נחשף קלונו, היה צעד מרתיע אך גם מטהר. אילו היה מורשע – ענישה בהתאם להרשעה, כמו כל אזרח אחר, היתה מבטאת את היותה של ישראל מדינת חוק, שראשיה כפופים לחוק ושווים בפניו כאחד האדם. משפט כזה היה לכבודה של מדינת ישראל ולכבוד מוסד הנשיאות. אמנם היו נחשפים בו מעשים שלא מוסיפים למדינה ולמוסד הנשיאות כבוד, אם לנקוט לשון המעטה, אך הקלון הוא במעשים ולא בחשיפתם.
מוסד "עסקת הטיעון" הוא בעייתי בפני עצמו, כיוון שאת מקום הצדק והדין מחליפה עסקה המונעת את חשיפת האמת. לעתים, יש עניין ציבורי בעסקה כזאת, כדי לקצר הליכים ולצמצם את העומס על בית המשפט. אולם כאשר מדובר באיש ציבור, אין מקום לעסקת טיעון. יש לשלול על פי חוק את האפשרות של נבחרי ציבור להימלט ממשפט ומעונש באמצעות עסקת טיעון (כפי שיש לשלול את זכות השתיקה מנבחרי ציבור).
ובמקרה זה אין מדובר בסתם נבחר ציבור, אלא באזרח מס' 1, באדם שמהות תפקידו היא להיות סמל למוסר ולערכים של החברה הישראלית. כאשר מדובר בחשדות כלפי נשיא המדינה, הם חייבים להתברר בבית המשפט. ובמקרה זה, אין מדובר בחשדות סתם, אלא בחשדות כבדים ונוראים. עסקת הטיעון היא קלון למדינת ישראל.
אחד הביטויים השליליים של המשפטיזציה של החברה הישראלית, הוא הגדרת הקלון בידי בית המשפט. על בית המשפט לפסוק האם הנאשם אשם או זכאי, ואם הוא אשם – לגזור את דינו. שאלת הקלון היא שאלה ציבורית ומוסרית. מאחר ובשנים האחרונות אנו מעבירים יותר ויותר תחומים מהשיח הציבורי לשיח המשפטי – אנו מטילים על שלושה שופטים לקבוע האם יש קלון בעבירה בה מורשע אדם. כך הגענו למצב, שברגע שבית המשפט החליט שאין קלון בעבירת מין של שר, למחרת הוא שודרג וחזר לממשלה כמשנה לראש הממשלה.
במקרה של קצב, היועץ המשפט לממשלה עצמו, האיש שרקח את עסקת הטיעון, אומר בפירוש שיש פער בין האמת האמפירית לאמת המשפטית, כלומר שעסקת הטיעון חושפת רק חלק ממעשיו. אך בעצם עבירות המין כלפי הכפופות לו עליהן הודה בעסקת הטיעון – טמון קלונו.
אני מאמין שבית המשפט יקבע שיש קלון במעשיו של קצב. אך גם אם יקבע אחרת – במשפט ההיסטוריה, מקומו של קצב יהיה לדיראון עולם בעמוד הקלון של מדינת ישראל. הקלון היה לשמו השני של משה קצב.
* " הקיבוץ"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
