הבלוג של אורי הייטנר

במשך מספר שבועות ישבה קבוצת נערות, רובן בנות 14-15, בכלא נווה תרצה, על תקן "אלמוניות". הבנות, שנעצרו בעת פינוי מאחז בלתי חוקי, סרבו להזדהות, כיוון שאינן מכירות בבית המשפט הישראלי ובסמכותו לשפוט אותן. "התפקיד שלי עכשיו זה להלחם בשלטון", אמרה ל"ידיעות אחרונות" אחת הבנות.

אי הכרה בסמכות בית המשפט אינה המצאה מקורית. אסירי המחתרות בתקופת המנדט סרבו להכיר בסמכות בית המשפט. משחררי כלא עתלית שהתערבבו עם המעפילים, השיבו לשוטרים שעצרו אותם וביקשו מהם להזדהות "אני יהודי מארץ ישראל".

גבורתם של לוחמי המחתרת, ההתרסה שלהם נגד השלטון, נגד בית המשפט, נגד הסמכות לשפוט אותם, לחקור אותם, לדרוש מהם להזדהות, מלהיבה את הדמיון ומעוררת תחושות של הזדהות וגאווה. כשהייתי בגילן של הבנות הנ"ל, קראתי בשקיקה את ספרי המחתרות וממש כעסתי על הוריי שהולידו אותי כמה עשרות שנים מאוחר מידי.

מן הסתם, גם הבנות הנ"ל התלהבו מן הסיפורים המסעירים. אבל הן קצת מתבלבלות. לוחמי המחתרת התריסו נגד השלטון הזר. הם שללו את עצם הלגיטימיות שלו ולכן כפרו בסמכות שלו לשפוט אותם. הם לא שללו את סמכותו לשפוט בבריטניה. הם לא כפרו בזכותו לשפוט אזרחים בריטיים. הם כפרו בסמכותו לשפוט יהודים בא"י, בשל היותו כובש זר. כל מלחמתם נועדה להביא להקמת מדינה יהודית ריבונית בא"י, שבה פרלמנט עברי, בית משפט עברי, שבה אזרחי המדינה יבחרו פרלמנט שלנו, ממשלה שלנו. הם חלמו ולחמו והקריבו את חייהם למען מציאות שבה יוכלו להתנגד לממשלה וידעו שהיא ממשלתם, לא לאהוב את המשטרה אך לדעת שהיא משטרתם – הם חלמו ולחמו על סמלי הריבונות וסמכות הריבונות שכולן שלנו, של מדינת ישראל העצמאית.

והנה, קבוצת בנות חצופות, במדינת ישראל הריבונית, מרשה לעצמה להתנהג כלפי מדינתה כאילו היא שלטון זר. התנהגותן היא כפירה בעיקר, כפירה בציונות. אין זו רק גישה אנטי דמוקרטית ואנטי ממלכתית, זו גישה אנטי ציונית קיצונית ביותר.

השואה אמורה היתה ללמד אותנו מהי משמעותם של חיים יהודיים נטולי ריבונות. היא לימדה את הלקח, שקיומה של מדינה יהודית ריבונית, מדינת ישראל, היא תנאי הכרחי לקיומו של העם היהודי. שלוש שנים לאחר השואה הוקמה מדינת ישראל הריבונית. כפירה בריבונות המדינה, אינה מסכנת רק את קיומה של המדינה, אלא את עצם קיומו של העם היהודי. זוהי תופעה שאי אפשר להפריז בחומרתה – זהו גידול פרא שיש לעקור אותו מן השורש.

אין להתייחס לכך בסלחנות, כאל משובת נעורים, תוך גילוי הערכה לנכונותן של הבנות לסבול למען אמונתן. אם לא תהיה אמירה ברורה ומוחלטת המוקיעה את ההתנהגות הזאת, היא עלולה לעורר הערצת מעגלים הולכים וגדלים בקרב הנוער, ולהתפשט כסרטן בגוף, עד אובדן שליטה.

הנערות הללו מלהגות ברטוריקה של נטורי קרתא; כן, אותה קבוצה אנטי ציונית שחבריה התדרדרו עד כדי חבירה לכנס הכחשת השואה של אחמדיניג'אד. בדרכן לבית המעצר, ליוו אותן מפגינות נוספות, ששרו את המנוני הכפירה של נטורי קרתא, אודות אי ההכרה ב"שלטון הכופרים" ובחוקיו. הן אומרות, בדיוק כמו "נטורי קרתא": "אין לנו בעיה להישפט לפי חוקי התורה, אבל החוקים כאן הם לא לפי התורה... אנחנו מאמינות שעם יהודי לא צריך לחיות לפי חוקי הגויים, אלא צריך ללכת לפי חוקי התורה... החוק של התורה מעל הכל, לא החוק של המדינה. החוקים של המדינה הם נגד התורה. לנו יש תורה וצריך לדבוק בה... אדם לא יכול להמציא חוקים שמנהלים את המדינה, רק הקדוש ברוך הוא. שיהיו שופטים אבל שישפטו על פי דין תורה...". "חוקי הגויים" הם החוקים שכנסת ישראל, שנבחרה בידי עם ישראל חוקקה. אפילו בקרב גויים גישת היהדות היא "דינא דמלכותא דינא", קל וחומר כשמדובר במדינת ישראל, בדמוקרטיה הישראלית. האנטי ממלכתיות הזאת מסוכנת, ולא בכדי נאמר בפרקי אבות "הווי מתפלל לשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את אחיו חיים בלעו".

ההתנהגות החמורה והמסוכנת של אותן בנות לא היתה מתאפשרת אלמלא הגיבוי שקיבלו ממורים והורים. סיפרה אחת הבנות ש"המורים והרבנים שלנו מצדדים במהלך שלנו". והנה דבריהם המצמררים של הורים. אמר מ', אביה של אחת הבנות בגאווה בלתי מוסתרת: "הבת שלי פייטרית"  ומוסיפה א' האם: "היא אכפתית, נלחמת".

הכפירה הזאת בציונות, היא בראש ובראשונה כפירה בציונות הדתית. על הציונות הדתית להיאבק נגד הרוח הרעה הזאת. לצערי, הנהגת הציונות הדתית נמנעת מיציאה חד משמעית נגד התופעה.

אך יש בין מנהיגי הציונות הדתית מי שעומדים בפרץ ואינם נמנעים מאמירה ברורה. כך למשל ח"כ אפי איתם, שאמר דברים כדורבנות בראיון ל"שישי בגולן": "בציונות הדתית ישנם חלקים שוליים, שמצליחים לייצר הרבה רעש בקריאות לאנטי ממסדיות ולאלימות... כך לא נוכל  לפתור בעיות. הם טועים... הפעלת כוח זה מרשם לאסון ברמה הלאומית... לשיטת האלימות, כדי לשנות החלטות כנסת או ממשלה, נצטרך לצאת למאבק אלים ביותר, שבו לא יהיו לא מנצחים ולא מנוצחים, אלא רק מפסידים. זה יהיה מאבק שייגמר עם דם יהודי על הידיים, מה שיהפוך את הציבור הדתי לאומי לפסול לדורות. מדובר בחציית קווים אדומים שיהפכו אותנו למוקצים מהשתתפות בהנהגת המדינה. הציונות הדתית נמצאת היום בצומת דרכים שבו היא חייבת להכריע – האם היא בונה מערכת פוליטית חדשה, אפקטיבית, שמשפיעה בפועל בכלים הדמוקרטיים הלגיטימיים, או שהיא הופכת לכת שולית, נרגנת ומודרת, שאיננה מסוגלת להעביר את המסר שלה לרבים... מאזני אימה לא יהיו אלה שיגרמו למדינת ישראל להימנע מיישום החלטות. גוש קטיף קוראת לנו להתפכח ומי שדוגל באלימות, כלל לא ברור שיהיה מסוגל לעצור את האסקלציה ברגע הנכון... ההכרעה – רק באמצעות הכנסת ולא בשום אמצעים אחרים. בטח שלא באמצעות כוח ואלימות".

מסריו של איתם חשובים ביותר. איתם לא רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים. הוא נאבק לפני ההתנתקות נגד הסרבנות (שהכפירה במדינת ישראל, מוסדותיה וחוקיה היא התוצאה

הישירה שלה), הביא לניטרול דו צדדי של גוש קטיף מנשק בעת העקירה, היה בין מונעי הפיצוץ המסוכן בכפר מיימון. איתם יודע היטב שקל יותר למנהיג להיות דמגוג, פופוליסט ומשלהב יצרים, אך זוהי מנהיגות שווא. מנהיגות אמת היא מנהיגות המייצגת אחריות לאומית, ולעתים עליה להתייצב מול הציבור שלה, בשעותיו הקשות ביותר, כשהוא נסער וכואב, לעמוד בפרץ ולהיות הבוגר האחראי.

שניים – מאותו הכפר. ההבדל בין מ' המסית את בתו להיות "פייטרית" נגד מדינת ישראל לבין אפי איתם, מנהיג הקורא לאחריות לאומית, הוא ההבדל בין ציונות לאנטי ציונות, בין דמוקרטיה לאנרכיה, בין קיום המדינה לחורבנה. אין לי ספק שרוב מניינו ובניינו של הציבור הדתי מאמין בדרכו של איתם. הבעיה היא, שהקפיצה האובססיבית לעבר כל מיקרופון ומצלמה מזדמנים, המאפיינים את מ' ושכמותו, לעומת עודף ריסון עצמי ורצון "לא לכבס את הכביסה המלוכלכת בפרהסיה" המאפיין רבים בציבור הדתי לאומי, יוצרים רושם מעוות כאילו גידולי הפרא האנטי ציוניים מייצגים את הציבור הדתי לאומי. אם הציבור הדתי לאומי לא ילחם מלחמת חורמה נגד גידולי הפרא, זו עלולה להיות נבואת חורבן שתגשים את עצמה. 

"שישי בגולן"

מאבקן של תנועות המחאה בעקבות מלחמת לבנון השניה הוא מאבק צודק ובמרכזו דרישה צודקת. המאבק צודק, כיוון שמדינת ישראל אינה יכולה לעבור בשתיקה על החרפה – הכישלון החרוץ של ישראל במלחמה נגד ארגון טרור, חוסר היכולת להפסיק או לצמצם לאורך למעלה מחודש ימים את ירי הטילים ששיתק את כל צפון המדינה, דרך ניהולה הדשדשני של המלחמה. הדרישה המרכזית של המחאה – לקיחת אחריות והתפטרות של הקברניטים, צודקת לחלוטין.

התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ והדחתו של עמיר פרץ בבחירות המקדימות במפלגת העבודה הן בהחלט הישג של המחאה. אולם בראיה כוללת, המאבק נכשל. ראש הממשלה, האחראי העליון לכשלי המלחמה, נשאר בתפקידו. אהוד ברק החליט להישאר בממשלה. המחאה לא הצליחה להתרומם ולצבור תנופה (למעט הפגנת הענק לאחר פרסום הדו"ח החלקי של ו' וינוגרד).

אפשר להאשים בכך את הספין של ראש הממשלה וסביבתו, שהצליחו להציג דו"ח חמור וקטלני על ראש הממשלה, כדו"ח חיובי ומטהר. אך תהיה זו בריחה של קברניטי המאבק מחשבון נפש אודות אחריותם לכישלון.

הכישלון נבע ממספר גורמים. הראשון, היה המסר בראשית המאבק – תביעה להקמת ו' חקירה ממלכתית. במסר זה שלושה כשלים. האחד, המשפטיזם, שתרבות ועדות החקירה היא חלק ממנו, משתק את הדמוקרטיה ומקשה על תפקודה. היועץ המשפטי מזוז העיד שמלחמת לבנון השניה היתה המלחמה הממושפטת ביותר בתולדות המדינה. עובדה זו היא חלק מן הגורמים לכישלון. המשפטיזם גורם לראש קטן ולפחד מלקיחת סיכונים, או במילים אחרות, לדשדוש. אי אפשר לתקן את המעוות באמצעות העיוות עצמו.

השני, הציפיה לוועדה ממלכתית שתביא להדחת נבחרי ציבור היא סכנה לדמוקרטיה. חמישה אנשים, מכובדים ככל שיהיו, אינם יכולים להוות תחליף לתהליך הדמוקרטי. על הוועדה, ממשלתית או ממלכתית, להגיע לחקר האמת ולהציגה לציבור. על הציבור ונבחריו להסיק את המסקנות הפוליטיות.

השלישי, התביעה לו' חקירה סתרה את המסר המרכזי – התביעה להתפטרות הקברניטים. איך אפשר גם לתבוע את ההתפטרות וגם לדרוש ועדה? אם דורשים ועדת חקירה ממלכתית, יש להמתין למסקנותיה. אם דורשים התפטרות – לשם מה ועדת חקירה? כך התמוסס המסר והתמוסס המאבק.

הגורם השני לכישלון הוא הדה קרדיטיזציה שנעשתה לוועדת וינוגרד והניסיון להציגה כוועדה מטעם. גם היום, אחרי דבריו של פרופ' דרור, שהוצגו בצורה מסולפת למדיי, אין מקום לטענות הללו. מדובר בוועדה מכובדת, שאנשיה ישרים והגונים, והם עשו עבודה מצויינת – כתב אישום חריף ביותר כלפי הממשלה. ההאשמות כלפי הוועדה היו משוללות יסוד והציבור לא קנה אותן. הטרדת הוועדה באמצעות בג"ץ, ששיתף עמה פעולה, היתה חרב פיפיות של המאבק.

הגורם השלישי לכישלון, היה הניסיון ליצור מכנה ציבורי משותף רחב ככל האפשר באמצעות הנמכת המסר למכנה המשותף הנמוך ביותר. הניסיון לאחד את מי שהתנגדו למלחמה מעיקרה עם מי שסבורים שהיא היתה מוצדקת אך נוהלה בהססנות ובפחדנות; את מי ששללו עקרונית את עצם המהלך הקרקעי עם מי שסברו שהוא נעשה מאוחר מידי ומעט מידי, היה מלאכותי. התלכדות בעלי דעות שונות למאבק משותף על נושא שעליו הם מסכימים היא תופעה מבורכת, אך התלכדות מלאכותית של בעלי דעות מנוגדות סביב הנושא עליו הם חלוקים, אינה מעוררת אמון. וכך, כדי לשמור על המכנה המשותף, ההתמקדות היתה רק בקריאה להתפטרות ראש הממשלה. אך יש מקום לבדק בית ערכי ותרבותי, של שחיקת הנכונות לשלם את המחיר הנדרש לקיום המדינה והגנתה וההליכה שבי אחרי אשליות השלום. לשיח הזה, החשוב יותר מהתביעה להתפטרות אולמרט, לא היה מקום במאבק שהתבסס על המכנה המשותף הנמוך ביותר.

הגורם הרביעי, היה טענת "הספין המושחת" בנוגע למהלך הקרקעי ויצירת הציפיות המוגזמות שזה יהיה המנוף להדחת אולמרט. היה זה כשל משולש – לוגי, ערכי וטקטי. כשל לוגי – אם מטרת אולמרט היתה רווח פוליטי מהמהלך, הרי שהוא ציפה שיהיה זה מהלך מוצלח שיביא לניצחון. המטרה במלחמה היא לנצח, וקבלת החלטה שתביא לניצחון היא ההחלטה הלגיטימית ביותר. בדיעבד, המהלך נכשל, אך ודאי שלא היה ספין מושחת. כשל ערכי – אפשר וראוי להתנגד לראש הממשלה, אך יש להזהר מאוד מפני דה-לגיטימציה שלו. אני מעריך ומוקיר את עוזי דיין, אך אמירתו שאין לאולמרט סמכות מוסרית לשלוח חיילים לקרב היתה אמירה חמורה ומסוכנת. אולמרט הוא ראש הממשלה הנבחר ומכאן סמכותו לשלוח חיילים לקרב. אמירה כזאת מעודדת סרבנות, בימים בהם ישראל מצויה במלחמה קשה בדרום. הכשל הטקטי – מיקוד הציפיות הציבוריות ערב פרסום הדו"ח, באישוש טענת הספין בידי הוועדה, איפשרה להציג באופן מעוות את הדו"ח כטיהורו של אולמרט.

תוצאת הכישלון הזה היא המשך שלטונו של אולמרט. חבל.

* "מקור ראשון"

דבריו של פרופ' יחזקאל דרור בראיון ל"מעריב" היו אומללים. עצם העובדה שעוד בטרם יבש הדיו על מסקנות הוועדה, הוא כבר רץ לספר לחבר'ה, אינה ראויה לאדם במעמדו. בדברים עצמם הוא הפגין חוסר שיקול דעת, ולא נתן את דעתו לדרך בה הם יתקבלו, וליכולת להפכם כלי לניגוח פוליטי.

אולם אם דנים ברצינות בתוכן דבריו, אין כל סיבה ל"עליהום" שנעשה עליו, ובוודאי לא להשתלחות בוועדת וינוגרד. לא היה בדבריו כל דבר המצדיק את הטענות, כאילו הם מעידים על ועדה "מטעם", על שיקולים בלתי ענייניים של הוועדה וכד'.

אקדים ואומר, שמאז המלחמה אני מצדד בהתפטרות ראש הממשלה וביטאתי את עמדתי בכתב ובע"פ פעמים רבות. מסקנות ועדת וינוגרד חיזקו את עמדתי. כך שאיני עלול להיות חשוד כמי שעמדתו בסוגיית פרופ' דרור נובעת מרצון לחפות על אולמרט.

ישנן שתי אבני בוחן לביקורת על הוועדה. האחת – הכתוב בדו"ח. השניה – הימנעות הוועדה מהמלצות אישיות. הדו"ח עצמו הוא כתב אישום חריף ביותר כלפי ראש הממשלה. בדו"ח החלקי אולמרט מוזכר בשמו. בדו"ח הסופי, בשל התערבותו הבלתי נסבלת של בג"ץ, אולמרט מוגדר "הדרג המדיני". אך הדו"ח עצמו חריף מאין כמותו. נכון, לא נאמר בו שהיציאה למלחמה היתה טעות, כי היא לא היתה טעות. נכון, נאמר בו שהיציאה לפעולה הקרקעית היתה כמעט הכרחית, כיוון שהיא באמת היתה הכרחית, והבעיה היא שהיא נעשתה מאוחר מידי ומעט מידי. אך חרף הספין של אנשי אולמרט, אין לטעות במהות הדו"ח, כדו"ח קטלני ביותר. אם הוועדה היתה רוצה לחפות על אולמרט, היא לא היתה מנסחת דו"ח כזה.

הימנעותה של הוועדה מהמלצות אישיות, נובעת מגישתה העקרונית של הוועדה מלכתחילה. גישה זו מוצדקת לחלוטין – ועדת החקירה אינה תחליף לדמוקרטיה. בדמוקרטיה, אין סמכות לחמישה אנשים, מכובדים ככל שיהיו, להפסיק כהונתם של נבחרי הציבור. בדמוקרטיה אמיתית, תפקידה של ועדת חקירה לגלות את האמת ולהציגה לציבור ולהשאיר לציבור, לתקשורת ולמערכת הפוליטית את הסקת המסקנות הפוליטיות.

צודק פרופ' דרור, באומרו שבהחלטה הפוליטית יש שיקולים נוספים על הנושא בו עוסקת ועדת חקירה. מעבר לעמדתי שעל אולמרט להתפטר בשל כישלונו במלחמה, אני רוצה בהתפטרותו גם בשל התנגדותי למהלכיו המדיניים. השיקולים האלה, וכך גם שיקוליהם של מי שעמדתם הפוכה לשלי, הם שיקולים לגיטימיים בקביעת עמדה בשאלת התפטרותו של ראש הממשלה.

הטענה שיש למנות ועדת חקירה ממלכתית במקום ועדת וינוגרד, בשל דבריו של פרופ' דרור, היא המסקנה ההפוכה מזו שיש להסיק מהתבטאותו. יש להניח שכל ועדת חקירה היתה מגיעה פחות או יותר לאותן מסקנות בנוגע למלחמה עצמה. יתכן שוועדה ממלכתית היתה דנה גם בסוגיית המסקנות הפוליטיות.

דבריו של פרופ' דרור מעידים על כך, שברגע שוועדה תדון בסוגיה הפוליטית, חבריה לא יוכלו להשתחרר מעמדותיהם הפוליטיות המוקדמות. וכפי שחברי ועדה ממשלתית הם בני אדם ויש להם חולשות של בני אדם, כך גם חברי ועדה ממלכתית. דיון על פיטורי ראש ממשלה הוא בהכרח פוליטי, גם אם הוא נעשה בוועדת חקירה ממלכתית. איני בטוח שוועדת חקירה ממלכתית, שתוקם על פי חוק בידי דורית בייניש, תספק את הסחורה לאנשי הימין שקפצו על דברי פרופ' דרור כמוצאי שלל רב וקראו להקמת ועדה ממלכתית.

משטר ועדות החקירה, כחלק מתהליכי המשפטיזציה של מדינת ישראל, מחבל בדמוקרטיה הישראלית. יש להמעיט בוועדות חקירה, ולשלול מהן את הסמכות להמליץ המלצות פוליטית, אלא לאפשר להן להתמקד בחקר האמת ובהמלצות מערכתיות. יש להשאיר לציבור את שיקול הדעת הציבורי והפוליטי.

* "ישראל היום"