הבלוג של אורי הייטנר

* טיהור אתני – אף אחד מאלה שתוקפים את נתניהו על כך שהגדיר את הדרישה לעקור את היישובים היהודיים מיו"ש טיהור אתני, לא מסוגל להסביר באמת מדוע תביעה שחבלי ארץ שלמים "יטוהרו" מכל יהודי היושב בהם, אינה טיהור אתני.

(את השאלה הזאת הצגתי גם בדף הפייסבוק שלי. הניסיונות להקריץ תירוץ היו מגושמים, פאתטיים ומביכים. דקלומים אוטומטיים על "אקיבוש").

* עולם טיפש – איך יגיב העולם על הפרובוקציה הצפון קוריאנית הגרעינית החדשה? האמת היא שזו דילמה קשה. מה באמת אפשר לעשות? לתקוף את צפון קוריאה ולהסתכן במלחמה גרעינית?

דבר אחד העולם חייב ללמוד – אסור לסמוך על הסכמים עם משטרים קנאיים וטוטליטריים על מגבלות גרעיניות. כזה היה ההסכם שחתם הנשיא קלינטון עם צפון קוריאה ואנו רואים מה ערכו. הסכם הגרעין האיראני הוא מהדורה שניה להסכם הגרעין הצפון קוריאני.

הלקח חייב להיות שאסור לתת לאיראן להיות צפון קוריאה שניה.

* התכונה שבה התברכה הילארי קלינטון – המועמדת הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב הילארי קלינטון נושאת על גבה קופת ענק של שרצים. היא נגועה בשחיתות פוליטית וכלכלית, היא נגועה בחוסר אמינות והיא נעדרת כריזמה. לא בכדי היא כל כך בלתי פופולרית וגם תומכיה אינם מאמינים לה. למרות זאת, היא היום האדם המתאים ביותר לנשיאות בזכות תכונה אחת חשובה שהיא התברכה בה – היא האדם היחיד על פני תבל החוצץ בין טראמפ למזוודת ההפעלה הגרעינית.

* חדשות בעתיקות – המחקר הארכיאולוגי שיחזר את רצפת בית המקדש השני. בעבורי, אין חדשות מעניינות ומרגשות מזו.

השחזור נעשה מתוך ממצאים שניצלו מהפסולת שבריוני הוואקף שטפו בביוב. הוואקפ בהר הבית, נוהג כמו טליבן באפגניסטן ודאעש בתדמור – הורס את הממצאים של ההיסטוריה שאינה מוסלמית. הפשע הברברי הזה נעשה בהעלמת עין פחדנית של ממשלות ישראל.

* החזיר את חובו לחברה – השופט דן כהן, שהורשע בלקיחת שוחד ונדון למאסר, שוחרר לאחר ניכוי שליש מתקופת מאסרו. נו, אז עכשיו אפשר להחזיר אותו לכס המשפט, בטענה ש"הוא החזיר את חובו לחברה". יש תקדים, לא?

* אטימות - אני תומך בחוק הגבלת שכר הבכירים, ולכן אני שמח על החלטת בית המשפט העליון לדחות את העתירה נגדו. אולם גם אילו התנגדתי לחוק, הייתי תומך בהחלטת בית המשפט, כיוון שאין זה מתפקידו של בית המשפט העליון לדון בחוקים של הכנסת.

רק במקרים נדירים ובנסיבות קיצוניות במיוחד, ראוי שבית המשפט העליון ידון בפסילת חוקים. מתי? כאשר מדובר בחוק הפוגע בצורה בלתי מידתית בזכויות האדם והאזרח.

כאן אין המדובר בזכויותיהם של עשוקים הלוחמים על פת לחם לילדיהם. עצם העתירה של עתירי הכוח הללו נגד החוק, והמלחמה לסיכולו באמצעות סוללות לוביסטים ופרקליטי צמרת, מעידה על אטימות ועזות מצח.

* ללא גוונים וניואנסים - במשך לפחות 15 שנים אני כותב נגד האקטיביזם השיפוטי, לבטח כתבתי עשרות מאמרים בנושא. אבל בשיח ההקצנה, של "הכל או לא כלום", ללא גוונים וניואנסים, פוסט שכתבתי נגד האקטיביזם השיפוטי הפך לדיון שבו אני מותקף על כך שאיני חושב שאפשר לשלול לחלוטין מבית המשפט את היכולת לפסול חוקים (אפילו המבקר החריף ביותר של האקטיביזם, דניאל פרידמן, אינו מציע הצעה כזאת) ואני נאלץ להגן על החוקה הישראלית המתהווה, מול טענה מנותקת מן המציאות כאילו חוקי היסוד אינן חוקה בהתהוות.

* המתלהם והמתבהם - לפני שנים אחדות המצאתי את הביטוי "אקיבוש", שנועד לסמל את הפלקטיות והרדידות של מי שמחליפים כל טיעון, כל דיון מורכב בסיסמה העבשה "הכיבוש", מילת קסם קוברת מחשבה. דבריו של האלוף שמני בנדון, מנוגדים לחלוטין לאמונותיי ולהשקפת עולמי. אני נמצא בוויכוח ערכי, עקרוני, עם המסר שלו. אולם כתבתי נגד הניסיון למחוק את זכויותיו הרבים שצבר בעשרות שנות שירות קרבי מבצעי בצה"ל, ונגד הטענה שמי שזאת עמדתו אינו צריך לשרת בצה"ל. זהו מסר הרסני, החותר לכך שצה"ל לא יהיה עוד צבא ממלכתי, לא יהיה עוד צבא העם, שמשרתים בו, בכל הרמות, בעלי כל השקפות העולם, כל האמונות, והפיכתו למיליציה פוליטית שכל שדרת הפיקוד שלה מתיישרת על פי הקו הפוליטי של השלטון. מיד מצאתי את עצמי בתוך ויכוח שבו אני אמור, כביכול, לייצג את עמדותיו של שמני, להן אני כל כך מתנגד. ויכוח שבו תקפו אותי בחריפות כאילו אני תאומו האידיאולוגי הסיאמי של שמני. הרעיון המורכב, שאפשר להתנגד לדעותיו של אדם ולהתווכח עם יריב פוליטי ואידיאולוגי בלי למחוק אותו, בלי להשפיל אותו, בלי לעשות לו שיימינג, בלי לבזות אותו, לא מסתדר בשיח המתלהם והמתבהם של השמאלימין הקיצוני; הזנב המכשכש בחברה הישראלית.

* נסיבות ההתאבדות – אם, במקרה, תשמעו בימים הקרובים שאהוד ברק התאבד, כנראה שהסיבה לכך היא העובדה המוזרה, שגדעון לוי כתב מאמר של תמיכה בו כמועמד לראשות הממשלה.

* על "אחרית קיץ" של גדעון תלפז - המלצת השבת שלי, מתוך עיתוני השבת, היא על קטע מתוך רומן בכתובים של גדעון תלפז, שהופיע במוסף התרבות והספרות של "הארץ", תחת הכותרת "אחרית קיץ". סיפור יפה ומרגש.

הסיפור הופיע לצד מסה של עורך המוסף בני ציפר על גדעון תלפז, בהגיעו לגבורות. בני ציפר מתפעל מתלפז בעיקר בזכות היותו ניהיליסט (הוא לא השתמש במושג, זאת הפרשנות שלי לדבריו). במיוחד הוא מתפעל מהעדר העכבות בכתיבתו המינית; למשל בתיאור משגל עם בחורה אמריקאית ועם אמה. הוא מתפעל מכך שהאם מצטרפת "בשיא הטבעיות" למשגל הזה, הרי מה יותר טבעי מיחסי מין משולשים עם בחורה והאמא שלה? ולהתלהבות שלו מן המין הבהמי הזה, הוסיף ציפר את ההשוואה: "אנטיתזה חריפה לדמות האם היהודיה המסרסת, שבגינה – על פי הפסיכולוגיה בגרוש – הספרות הישראלית נראית כמו שהיא נראית". טוב, לפחות שגם הוא מגדיר את הפסיכולוגיה הזאת כפסיכולוגיה בגרוש, אך על כך ש"הספרות הישראלית נראית כפי שהיא נראית" הוא אפילו לא ראה צורך להרחיב את היריעה, הרי הוא כתב אקסיומה. לדעתי, למשל, היא דווקא נראית לגמרי לא רע. ואיני מכיר שום "אם יהודיה מסרסת" המסרסת את הספרות, ואני רחוק מלהתלהב מתיאורי מין פרברסיים מן הסוג שציפר כל כך מתלהב מהם.

ציפר מתלהב מתלפז, גם כיוון שכתיבתו אינה אידיאולוגית, אינה פוליטית, אינה עוסקת בקיום הישראלי, היהודי, האנושי. בלשונו של ציפר: "כשהקוראים כאן ילמדו להעריך כתיבה המדברת על החיים לאמתם – על אוכל, מין, נסיעות – ולא רק על שכול, פלסטינים ושואה". האמת היא, שספרו היחיד של תלפז שאותו קראתי, "אבשלום והנזיר", הוא ספר מאוד מאוד פוליטי. וכספר פוליטי, המתאר אפוקליפסה של כת צבאית ימנית שתפסה את השלטון, לא היה בו שום מסר החורג מן המסרים של המיליה של הבוהמה הישראלית, ולכן הוא גם לא מעניין.

אני מודה שמאמרו של ציפר ממש לא גרם לי חשק לקרוא את תלפז. אבל בכל זאת קראתי את הסיפור, נהניתי מאוד ואני ממליץ.

            * ביד הלשון

נהלל – היום, ח' באלול, מלאו 95 שנים להקמתו של מושב העובדים הראשון, המושב נהלל, בעמק יזרעאל. ביום זה עלו שבעת החלוצים לנקודה הזמנית בגבעת שִׁמְרוֹן.

המושב נהלל הוא עלם רך בן 95, אבל נהלל הוא יישוב ותיק הרבה יותר. זוהי עיר מתקופת המקרא, בנחלת שבט זבולון. נהלל מוזכרת לראשונה בספר יהושע: "וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם עָרִים שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן", ושוב בספר שופטים: "זְבוּלֻן לֹא הוֹרִישׁ אֶת יוֹשְׁבֵי קִטְרוֹן וְאֶת יוֹשְׁבֵי נַהֲלֹל, וַיֵּשֶׁב הַכְּנַעֲנִי בְּקִרְבּוֹ וַיִּהְיוּ לָמַס".

בתקופת המשנה והתלמוד התקיים בסמוך היישוב מהלול. חז"ל זיהו אותו עם נהלל המקראית, וכך נכתב בתלמוד הירושלמי: "ונהלל - מהלול, ושמרון - סימונייה". השם מהלול

השתמר בשמו של הכפר הערבי מעלול, שהיה קיים סמוך למושב עד מלחמת השחרור.

גילוי נאות – אני התחתנתי עם נהלל.

* "חדשות בן עזר"

בשני המידפים האחרונים כתבתי על חוברת תכנון אורטל משנת 1977. את עיקר סקירתי, הקדשתי ל"חבורת הגולן" – חבורת בוגרי הצבא שהקימה את אורטל. האזכור לגרעיני הנח"ל בחוברת, היה במסגרת סקירת התארגנות בית השיטה להקמת אורטל, ובין השאר שליחת מרכז ומדריכים להקמת גרעין שביעיות (י"א) של תנועת הצופים ואיתור מדריך לגרעין השני.

הגרעין המדובר הוא גרעין "אורטל", גרעין א' לאורטל. את המאמר הזה אייחד לסיפור על גרעין "אורטל", שספק אם חבריו מכירים אותו.

הגיבור של הסיפור, להגיד אותו מותר, הוא יהודה וולמן. יהודה הוא חבר קיבוץ מרום גולן, ראש המועצה האזורית גולן בשנים 1988-2001, שנהג להגדיר את אורטל "קיבוץ ללא הפסקה"; תואר שהולם אותנו היום יותר מאי פעם.

בתקופה המדוברת היה וולמן ראש משלחת הקיבוץ המאוחד בתנועת הצופים. הוא מילא תפקידים רבים: מרכז כיתות י"א י"ב, מרכז מחלקת הכשרות (כל גרעיני הנח"ל ותחום ההגשמה), מפקד טיולי התנועה לסיני, מרכז סמינרי ההדרכה ואיש הקשר והביצוע של תנועת הצופים מול התנועות הקיבוציות בנושא הקמת היאחזויות נח"ל וקיבוצים חדשים. תקופת שירותו של וולמן בתפקידים האלה הייתה תקופת השיא של הצופים כתנועת הגשמה, עם 18 גרעינים גדולים מידי שנה (כלומר כ-60 גרעינים שפעלו במקביל).

התקופה שבה התרחש הסיפור היא סוף מאי 1976.

****

קצת רקע היסטורי: ב-1 במאי 1976 השתתף יהודה הראל באסיפה חגיגית של בית השיטה שעסקה בנושא ההתיישבות. באסיפה הוא זרק את הרעיון – שבית השיטה, מרום גולן ועין זיוון ייקחו על עצמם את הקמת הקיבוץ הרביעי של הקיבוץ המאוחד בצפון הגולן. מזכיר בית השיטה מיכאל ירבעם (אבא של שגב) הרים את הכפפה. בחודש שלאחר מכן היו מחלוקות ותנודות בבית השיטה באשר למהלך, אך בסופו של דבר הוא אושר באסיפה.

מדהימה בעיניי העובדה, שקיבוץ ששנתיים קודם לכן חווה את הטראומה הנוראה – אובדן 11 מבניו במלחמת יום הכיפורים, נטל על עצמו משימה כה אדירה של הקמת קיבוץ חדש, נרתם לכך בכל כוחו, בכל מאודו, בליווי שספק אם היה כמותו בכל תולדות התנועה הקיבוצית.

ב-1 ביוני 1976 העלה יהודה הראל בפני ועידת הקיבוץ המאוחד, שהתכנסה בשפיים, הצעה גרנדיוזית – כל שני קיבוצים בתנועה, ותיק וצעיר, ייקחו על עצמם הקמת קיבוץ שלישי.

להצעה הכללית נוספה הצעה אופרטיבית לביצוע מידי – בית השיטה, מרום גולן ועין זיוון העלו לוועידה הצעה פרטית שלהן, להקמת הקיבוץ הרביעי בצפון הגולן. אפשר לומר שההצעה אנסה את הממסד התנועתי, כי אי אפשר היה לסרב ליוזמה כזאת, של מי שמודיעים: אנו לוקחים על עצמנו את המטלה.

אולם, כידוע, "בין אמר ועשה – ת"ק פרסה". העובדה שוועידה מקבלת החלטה, אינה מבטיחה בשום אופן את ביצועה בפועל. במקרה הזה, בית השיטה לקחה את ההובלה, נרתמה במלוא עוצמתה למהלך ולצדה מרום גולן.

הכל היה מהיר, מיידי, ביצועיסטי, בולדוזרי. כך גם הקמת גרעין "אורטל".

כאן נכנס לתמונה יהודה וולמן. התובנה שלו הייתה, שכדי להבטיח החלטה חיובית בוועידה, אין די בכך שהקיבוצים יצהירו על כוונתם להקים אותו, אלא עליהם לבוא לוועידה עם נדוניה. יש כבר גרעין מודרך לקיבוץ והתחייבות להדריך ולארח בחמש השנים הקרובות את חמשת הגרעינים הראשונים של אורטל. הבעיה היא, שבמאי כל הגרעינים כבר שובצו לקיבוצים וחלקם אף החלו לפעול. איך אפשר יהיה להקים לאלתר גרעין יש מאין? ובעיה נוספת – איך בית השיטה, שרק בשנה שקדמה לה אימצה גרעין לנערן, תוכל לקחת על עצמה הדרכת גרעין בטווח של ימים ספורים?

הבעיה נפתרה בצורה יצירתית.

באותה תקופה גרעיני הנח"ל של הצופים קמו באמצע י"א. בשנה וחצי שעד השל"ת המוקדם, נקרא הגרעין מסגרת – הוא מנה את כל חניכי שכבת י"א של הצופים שיועדו לקיבוץ. מבין כלל חברי המסגרת, הגרעין הוא אותם חניכים שבסופו של דבר חתמו לנח"ל והלכו לשל"ת. במשך אותה שנה וחצי, שלח הקיבוץ לתנועה מרכז מסגרת במשרה מלאה. אני, למשל, הייתי מרכז המסגרת (ואח"כ מדריך הגרעין) של גרעין "טל" (גרעין ח') שב-1 בספטמבר מלאו 30 שנה ליציאתו לשל"ת; הגרעין הראשון שחלק מן השל"ת שלו עשה באורטל.

לקראת הקמת המסגרות ארגנה תנועת הצופים סמינר מרכז מסגרת. וולמן הודיע מראש שההשתתפות בסמינר היא חובה. קיבוץ ברור חיל אימץ את הגרעין של קיבוץ חולית בחבל ימית. מרכז המסגרת מטעם ברור חיל הבריז ולא השתתף בסמינר. מבחינתו של וולמן, זאת הייתה ההזדמנות. הגרעין לחולית, שעמד להתחיל לפעול, ישנה את ייעודו לאורטל.

הסיפור הזה כלל אינו פשוט. אף קיבוץ אינו מוותר על גרעין. ומבחינת הקיבוץ המלווה, מדובר בלמעלה ממאה צעירים, מאה זוגות ידיים עובדות, שהיו נחוצות לו מאוד, הוא בנה עליהם ואיך הוא יוותר עליהם?

ובמקרה הזה הבעיה הייתה קשה שבעתיים. ברור חיל וחולית היו שייכות לתנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים. בית השיטה והקיבוץ המיועד לקום בגולן היו שייכות לתנועת הקיבוץ המאוחד. העברת גרעין מתנועה לתנועה הייתה משימה כמעט בלתי אפשרית, והיא חוללה מלחמת עולם. הנהגת האיחוד, ובראשה מזכיר התנועה הכריזמטי והחזק מוסה חריף, שבאותם ימים נכנס לתפקידו (לימים ח"כ ומי שנחשב למועמד רציני לראשות הממשלה בעתיד, שנהרג עם משפחתו בתאונת דרכים), עמדה על הרגלים האחוריות כדי לסכל את המהלך. את המסר שלהם ניתן לסכם בשתי מילים: "על גופותינו". וולמן התעקש, והשאר היסטוריה.

אך כל זה לא יכול היה לקרות, אלמלא היה מרכז מסגרת של בית השיטה – שיכול להיכנס לתפקיד מיד. הנהגת הקיבוץ ראתה בשלמה גלר, חבר הקיבוץ, כאיש המתאים לתפקיד. אלא ששלמה היה בשנת חופש, שאותה בילה ב... איראן, שהייתה אז ביחסי ידידות עם ישראל, שם הוא מצא עבודה טובה ורווחית. בדיוק שבוע לאחר מכן הוא עמד לבוא לביקור מולדת קצר.

בדרך לא דרך, וולמן השיג את שלמה גלר, והודיע לו, שעם בואו, ביום שישי, הוא ממתין לו עם משימה לאומית. שלמה נחת ביום שישי. ביום ראשון שלמה וולמן כבר נפגשו עם חניכי י"א בדימונה ובאשקלון, וכך קם הגרעין שהסב את יעדו; הגרעין הגנוב.

****

מכל הסיפור המופלא הזה, רק דבר אחד הטריד אותי. בכל זאת, מדובר בחולית, קיבוץ צעיר מאוד בחבל ימית שבצפון סיני. לא באיזה קיבוץ שבע במרכז הארץ.

שאלתי על כך את וולמן, וזאת הייתה תשובתו: "לחולית היה פער של חוסר בגרעין באותה שנה. בנח"ל כבר רצו שני גרעינים טובים קודמים. כעבור שנה, ברור חיל נערכו באופן נפלא להדרכת גרעין נוסף, והצופים עמדו במשימה של הקצאת עוד שני גרעינים בהמשך הדרך".

... למרבה הצער, כל זה לא עזר לחולית, שנעקרה בנסיגה מסיני, עברה למערב הנגב ומעולם לא התאוששה מן המכה.

**** מגרעין "אורטל" חיות בקיבוץ עד היום דינה פ', יעל גל, שלומית ושרית. 

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

            של מי השבת הזו?

"אין צורך להיות ציוני או מדקדק במצוות בשביל להכיר ערך השבת – אמר באותו מעמד אחד מגדולי העדה. והדין עמו. מי שמרגיש בלבו קשר אמתי עם חיי האומה בכל הדורות, הוא לא יוּכל בשום אופן – אפילו אם אינו מודה לא בעולם הבא ולא במדינת היהודים – לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לאמור בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם, ולולא היא שהחזירה להם 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא האחרונה של 'חומריות' ושפלות מוסרית ושׂכלית. ועל כן, בוודאי, אין צורך להיות ציוני בשביל להרגיש כל הדר הקדושה ההיסטורית, החופפת על 'מתנה טובה' זו, ולהתקומם בכל עוז נגד כל הנוגע בה".

אם לתמצת את הטקסט שהבאתי למשפט אחד: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

ומי האיש שאמר את הדברים? שמא הרב קוק? אולי החזון אי"ש? הרב סולובייצ'יק? הרב עובדיה יוסף? הרב ש"ך?

את הדברים האלה כתב לא אחר מאשר אחד העם. אחד העם, מנהיג זרם הציונות הרוחנית, מנסח תפיסת היהדות כתרבות, הגדיר את עצמו כאתאיסט. אולם כיהודי לאומי, כבן תרבות, הוא היה קנאי לשימור מורשת ישראל ולביסוס חיי היהודים על תרבות ישראל. בשבת הוא ראה את נזר התרבות היהודית, וכמתנה הגדולה ביותר שהיהדות העניקה לאנושות.

נזכרתי בדבריו של אחד העם בעקבות כותרת דמגוגית, פלגנית ולעומתית, ב"ידיעות אחרונות", לנוכח משבר השבת והרכבת: "השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים".

אין דבר כזה "שבת של החרדים". השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה הרשמי של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.

כשותף למהלכים רבים של הידברות בין "חילונים" ו"דתיים" בעשרים השנים האחרונות, אני יכול להעיד שמכל הסוגיות שבמחלוקת ביחסי דת ומדינה וביחסי דתיים וחילונים, הנושא שקל יותר להגיע עליו להסכמות הוא השבת. השבת היא ערך יהודי ואוניברסלי גדול יותר מן המחלוקות והמשברונים שנעשים בשמה. ראויה השבת להיות הגשר בין חלקי העם. ומצד שני – ראויה השבת, במקרים מסוימים, להיות גם סלע מחלוקת, ובלבד שזו מחלוקת לשם שמים. ואילו במשבר המלאכותי הזה, הדבר האחרון שניתן לומר על המחלוקת, הוא שהיא לשם שמים. זו מחלוקת מלאכותית שכולה אינטרסים זרים.

            טיפ טיפה רצון טוב

ניסיונות רבים לעיצוב הסכמה על השבת בין הזרמים בחברה היהודית ישראלית, הניבו תמיד אותו עיקרון (בווריאציות שונות): השבת הישראלית תהיה שבת של עונג, של תרבות, של רוח, של התעלות. יש מי שעונג השבת שלו הוא תפילה בבית הכנסת, ויש מי שעונג השבת שלו הוא בטיול בטבע או בביקור במוזיאון. יש מקום להפעיל בשבת פעילות של תרבות, פנאי ונופש, גם אם היא כרוכה ב"חילול שבת" על פי התפיסה האורתודוכסית, אולם אין מקום למסחר בשבת, לקניונים בשבת, לצרכנות ההמונית ולכל מה שמבטא את המרוץ החומרני אחר בצע כסף, את הצרכנות הפרועה ואת תרבות המותגים. יש גם הסכמה על הערך החברתי, הקהילתי והמשפחתי של השבת, שחורג מן הערך הדתי; הסכמה שמשמעותה - מאמץ למזער ככל הניתן את העבודה בשבת.

לצערי, אנו רחוקים מן השבת הזאת. מעט מדי מוסדות תרבות ופנאי פתוחים בשבת לרווחת הציבור, ומצד שני השבת מחוללת בראש חוצות בפעילות מסחרית. כן, יש עוד הרבה מה לתקן.

לצד אלה ניצבת הסוגיה שסביבה נוצר המשבר – העבודות החיוניות. מאז קום המדינה, קיימת הסכמה על קיום עבודות חיוניות בשבת; עבודות תשתית שקיים קושי רב לבצען ביום חול בלי לפגוע בציבור הרחב. העבודות הללו נעשות באישור של שר העבודה. ביצוע העבודות החיוניות הללו הכרחי לתפקודה של מדינה מודרנית. עם זאת, יש למזער ככל הניתן את הפגיעה בשבת היכן שאין בכך הכרח אמתי. יש מקום לבחון מפעם לפעם האם באמת רק עבודות חיוניות באמת נעשות בשבת ואם ניתן לאפשר לעובדים רבים יותר לממש את זכותם לעונג שבת עם משפחותיהם.

משרד העבודה נע ונד בשנים האחרונים בין משרדים שונים. לפני שבועות אחדים הוא שב ואוחד עם משרד הרווחה. עד לאחרונה הוא היה חלק ממשרד הכלכלה, או בשמו הקודם משרד התמ"ת. בשנים האחרונות כיהנו בתפקיד הזה שרים דתיים וחרדיים – אלי ישי, נפתלי בנט ואריה דרעי, ואף הם אישרו את העבודות החיוניות בשבת.

הפרשה הנוכחית התפוצצה בשל מבצע עבודות גדול בלב ת"א, שנועד לשבת שלפני שבועיים, ועורר את חמת החרדים. האמת היא שגם בעיניי צרם קיומו של מבצע כזה בשבת, בטבורה של עיר. אמנם כאשר שמעתי את ההסבר המקצועי, הבנתי את החיוניות שלה, אך אני משוכנע שבטיפ טיפה רצון טוב ניתן היה להגיע לפשרה מניחה את הדעת, שבה העבודה בשבת הייתה מצטמצמת, אך מה שהכרח לבצעו – היה מבוצע. למה זה לא קרה? מאותה סיבה שכעבור שבוע נערך משבר רבתי סביב עבודות התשתית השגרתיות, שהן חלק מן הסטטוס קוו לאורך שנים. כמובן שניתן ורצוי לבחון מדי פעם את הסטטוס קוו, אולם בוודאי שאין כל מקום למשבר רבתי שטלטל את המדינה.

עם טיפ טיפה רצון טוב, ניתן היה להגיע להסכמות. מה שחסר הוא אותו טיפ טיפה. ולמה הוא חסר? כי המשבר היה משבר מעושה, מלאכותי, מתוך אינטרסים זרים, שאין בינם לבין השבת ולא כלום.

            על מה היה המשבר?

במילים "אינטרסים זרים" כוונתי היא לאינטרסים פוליטיים. כאן אני חייב להקדים ולומר, שאיני שותף לתרבות ה"אנטי פוליטיקה". אין דמוקרטיה בלי פוליטיקה, ולהיות אנטי פוליטיקה, פירושו להיות אנטי דמוקרטיה. וכיוון שאין פוליטיקה ללא פוליטיקאים, יש להיזהר מהדה-לגיטימציה לפוליטיקאים, שכן הדה-לגיטימציה הזאת פוגעת בדמוקרטיה.

השדה הפוליטי הוא התגוששות של מטרות, יעדים ואינטרסים. הבעיה היא, שיש אינטרסים חשובים שאין להם ייצוג. למשל, לאינטרס הלאומי של אחדות ישראל, של קירוב לבבות, של הסכמה לאומית, של עיצוב המיינסטרים הציוני דמוקרטי בחברה הישראלית, אין מפלגה. "כולם" בעד הערכים הללו, לכאורה, אך אף אחד אינו נלחם עליהם. וכך, הם נמוגים בקרבות היצריים בין האינטרסים האחרים.

ובין האינטרסים האחרים יש גם אינטרסים של מי שמנסים דווקא לפלג, להתסיס ולהשניא. בין האינטרסים הללו יש גם אינטרסים של מי שמנסים להקצין, אם לכיוון האנטי דתי ואם לכיוון האנטי חילוני. ובין האינטרסים הללו יש אינטרסים אישיים וכיתתיים צרים וזרים ופוליטיקאים המעמידים אותם מעל האינטרס הלאומי.

וזה מה שקרה במשבר הזה. אותם שרים חרדיים שבעצמם חתמו על היתרי עבודה בשבתות, נבהלו ממסע לחצים של חרדים קיצוניים ברשתות החברתיות החרדיות, טיפסו על עץ גבוה של הקצנה וחוללו את המשבר. אך גם מן העץ הזה, הם יכלו לרדת בקלות עם טיפ-טיפה רצון טוב שלהם ושל הצדדים האחרים. הסולם היה בהישג רגל, אלא שראש הממשלה, שתפקידו לפתור משברים, העדיף לייצר משבר, מתוך אינטרס זר, ולכן הוא שמט את הסולם.

המשבר המלאכותי והמיותר הזה, נבע מאינטרס אחד ויחיד – רצונו של נתניהו לפטר את ישראל כץ. למה הוא רצה לעשות כן? משלוש סיבות. א. כנקמה על כך שישראל כץ ניסה להכניס שמץ של מנהל תקין לליכוד. ב. כי נתניהו מקפיד לקפד ראשו של כל שר שקצת מתחזק ברדיוס של קילומטר ממנו, מתוך תחושת רדיפה הזויה. כך הוא נהג עם איציק מרדכי, דן מרידור, משה ארנס, כחלון, סער, יעלון ואחרים וכעת עם כץ. וגם ארדן כבר מכיר את כתפו הקרה. נתניהו אינו רוצה בסביבתו שרים מצוינים, מוכשרים, המקדמים בהצלחה את תחומי אחריותם. הוא רוצה בסביבתו יסמנים. ומי שאינו מתיישר – אחת דתו. ג. כי הוא יכול. כי גדודי חסידיו השוטים מריעים לכל גחמה שלו. די בכך שהוא רומז שפלוני מסומן, והגדודים פותחים במסעות שיימינג והסתה, כפי שעשו לנשיא ריבלין ולשר הביטחון לשעבר יעלון.

הפעם נתניהו הלך צעד גשר רחוק מדי וקומם עליו ציבור רחב, מה שבא לידי ביטוי בסקרים שבהם יאיר לפיד גובר עליו בבחירות. לכן, הוא נרתע צעד אחד לפני פיטורי השר כץ, אך ספק אם הוא אמר את המילה האחרונה. מעתה הוא ייבש אותו וימשיך לפגוע בו, בתקווה שיתפטר בעצמו, ואם לא – הוא יחפש עילה אחרת.

המשבר הזה לא היה על השבת, לא היה על הרכבת, לא היה על התחבורה, לא היה על הסעות לחיילים... ולכן גם הטענה שנתניהו נכנע לחרדים אינה נכונה. המשבר היה על נושא אחד – ניסיונו של נתניהו להיפטר מישראל כץ.

כתושבי הפריפריה הרחוקה אנו יודעים היטב להעריך את ישראל כץ, שר תחבורה מצוין, שתרם ותורם תרומה גדולה לחברה הישראלית במהפכת תשתיות התחבורה בגליל ובנגב ומהם למרכז. אולם אצל נתניהו מצוינות מיניסטריאלית נחשבת לאיום.

חילול השם

ראש הממשלה חרג מסמכותו והורה לעצור את עבודות תשתית הרכבת בשבת. ובמשך כל השבת עבדו אנשי לשכתו ככוורת דבורים בניסיון ליצור דעת קהל שלילית כלפי השר כץ כדי להכין את דעת הקהל לפיטוריו.

ויותר משהיה זה חילול שבת – עצם השימוש הציני בשבת לאינטרס אישי זר, הוא התגלמות המושג חילול השם. 

* "שישי בגולן"