הבלוג של אורי הייטנר

כותרות העיתונים בימים שקדמו לפרסום דו"ח וינוגרד, התמקדו במתקפה הקרקעית ב-60 השעות האחרונות למלחמה. אולמרט הואשם בכך ששלח עשרות חיילים למותם מסיבות אישיות, פוליטיות, תקשורתיות, ספיניות, לא ענייניות. ההתמקדות הזאת יצרה ציפיה למסקנות חמורות שתתמקדנה בנושא זה. ועדת החקירה הפריכה את ההאשמות הללו והציגה את המתקפה כהכרחית. הפער בין הציפיות למסקנות בנושא זה, יצר תחושה של דו"ח קל, שהיטיב עם אולמרט. אולמרט וסביבתו, מצדם, נאחזו בעובדה זו כמוצאי שלל רב, מנסים להפוך את הדו"ח לניצחון פוליטי.

אל לנו להתבלבל. השורה התחתונה של הדו"ח, והיא החשובה ביותר, היא שצה"ל לא ניצח במלחמת לבנון השניה. במזה"ת, אסור לישראל לא לנצח במלחמה. במקרה זה העובדה שלא ניצחנו במלחמה חמורה במיוחד, כיוון שצה"ל הגדול והחזק כשל מול ארגון גרילה וטרור

קטן. במשך 33 ימים תמימים, מלחמה ארוכה מאוד, לא הצליח צה"ל להתמודד עם ירי הקטיושות ששיתק 1/3 מדינה. עד היום האחרון למלחמה, צה"ל לא הצליח אפילו לצמצם במעט את מכסת הקטיושות היומית. המלחמה היתה חייבת להסתיים אחרת לגמרי – בניצחון מוחלט ומוחץ של ישראל, בריסוק חיזבאללה, בניצחון שיוציא לאוייב את החשק להתעסק איתנו עוד שנים רבות. כתוצאה מהכישלון הזה, נפגע קשות כוח ההרתעה של צה"ל, עובדה שבאה לידי ביטוי מידי יום בשדרות.

זהו כישלון אדיר מימדים. לא היה בתולדות המדינה כישלון גדול מזה. מי נושא באחריות לכישלון הזה? מי שהיה נושא באחריות להצלחה, אילו היתה. אילו ישראל ניצחה במלחמה, התהילה היתה בראש ובראשונה של ראש הממשלה, אחריו של שר הביטחון ואחריו של הרמטכ"ל, ובדין. זו בדיוק היררכיית האחריות לכישלון. מותר להנהגה לטעות ולהיכשל. איני סבור שמשמעות של אחריות לכישלון היא בהכרח התפטרות. יש צדק רב באמירה שלעתים משמעותה של אחריות היא תיקון הכשלים. השאלה היא מה סדר גודל הכישלון. מלחמה היא המבחן העליון של ההנהגה. הנהגה שלא הצליחה להביא לניצחון, במלחמה כזו, מול אויב כזה, אינה יכולה להישאר על מכונה. שלושת האחראים חייבים להתפטר. שניים מהם כבר עשו כן. האיש הנושא באחריות העל, ראש הממשלה אהוד אולמרט, חייב ללכת בעקבותיהם.

****

מה הגורמים לכישלון?

ועדת וינוגרד הצביעה על כשלים וליקויים חמורים בהתנהלות הדרג המדיני, הדרג הצבאי והממשק שביניהם. אולם הכשל העיקרי הוא ערכי. הכישלון נבע מכך שערכי הלחימה של צה"ל, ובראשם הדבקות במשימה ובהשגת ניצחון בכל מחיר, נשחקו קשות. צה"ל פחד ממלחמה, פחד מקורבנות ולכן המלחמה התנהלה בשיטת המשגל הנסוג. כל המלחמה היתה דישדוש אחד גדול. אי אפשר לנצח במלחמה בלי להלחם, ולמלחמה יש מחיר. מי שאינו מוכן לשלם את המחיר, לא יוכל לנצח. בעיות ערכיות מסוג זה, הן תוצאה של כשל מנהיגותי. אין זה כשל מנהיגותי של צה"ל בלבד, אלא בראש ובראשונה של הדרג שמעל צה"ל – הנהגת המדינה.

הקונספציה המופרכת, על פיה ניתן לנצח במלחמה באמצעות חיל האוויר וירי ארטילרי מרחוק, הינה תוצאה ישירה של הפחד ממלחמה. דווקא הישגיו המרשימים של חיל האוויר בהשמדת מאגר הטילים ארוכי הטווח שהיו בידי חיזבאללה, ממחישים את מופרכותה של הקונספציה – חיל האוויר מקצועי ומתפקד היטב במשימות שלשמן הוא קיים, אך אין ביכולתו להחליף את כוחות היבשה. אין מלחמה דה-לוקס.

הקונספציה היתה שגויה מראש, אך חמורה יותר הדבקות בה אחרי שהתבררה מופרכותה. ביום הראשון למלחמה היה על צה"ל לגייס את המילואים ולאמנם, כדי להיות ערוך לצורך במתקפה קרקעית. עוד בשבוע הראשון של המלחמה, כשהתברר שפעולת חיל האוויר לא הביאה לניצחון, היה צורך בהחלטה על פעולה קרקעית. ניתן היה לסיים את המלחמה בניצחון גדול בתוך שבועיים. אך הממשלה היססה. הפיקוד של צה"ל היסס. הפעולה נדחתה ונדחתה. הירי על יישובי הצפון נמשך וגבר. כוחות קטנים של צה"ל נשלחו להתברבר ולדשדש, ללא מטרות ברורות, סמוך לגבול. כושר ההרתעה הישראלי הלך ונשחק. את ההחלטה על המבצע הקרקעי קיבלה הממשלה רק כאשר כבר לא נותרה לה ברירה, אך גם כאשר לא היה בידי כוחות צה"ל סיפק להשיג את מטרות המבצע ולהביא לניצחון. זהו כישלון נורא, המחייב התפטרות האחראים לו.

יש לציין, שעצם ההחלטה על המלחמה היתה נכונה. זו היתה מלחמה צודקת מאין כמותה. אף מדינה ריבונית אינה יכולה להשלים עם התנקשות מתמדת בריבונותה. ברגע שישראל השלימה את נסיגתה המוחלטת מלבנון לא היתה כל עילה לפגיעה בישראל. ברגע שנעשו פיגועים, היה על צה"ל להגיב בחומרה. אולם ישראל לא עשתה כן, ובמשך שש שנים חיזבאללה התגרה שוב ושוב, ניסה פעמים רבות ופעמיים הצליח לחטוף חיילים. ירה מפעם לפעם קטיושות. המציא את פיקציית חוות שבעא וניהל מלחמת התשה באזור הר דב. ובמקביל – התעצם, השתלט על כל דרום לבנון, אגר ארסנל טילים אדיר מימדים, ואחרי כל תגובה ישראלית לפרובוקציה של חיזבאללה, הפגיז את האוכלוסיה האזרחית לאורך הגבול. תושבי צפון הארץ היו לבני ערובה של חיזבאללה. חטיפת שני החיילים וירי הקטיושות הנרחב בבוקר ה-12 ביוני 2006 היו השיא. לא היתה לישראל כל ברירה, אלא לצאת למלחמה. אולמרט ופרץ ראויים לשבח על עצם ההחלטה הזאת.

אולם המלחמה היתה חייבת להסתיים בניצחון. ואם היא לא הסתיימה בניצחון, מוטב שלא פרצה משפרצה. מי שנושא באחריות לתוצאה, הוא מי שניהל את המערכה בצורה קלוקלת. אהוד אולמרט חייב להתפטר.

****

הכשל התרבותי שגרם לכישלון הצורב, לא התחיל באולמרט. הכירסום בתחושת הצדק של הציונות ולפיכך בנכונות להלחם לשלם מחיר דמים על הגנת המדינה, לא החל באולמרט. אשליות השלום המשכרות והמשקרות מאוסלו ואילך סיממו את החברה הישראלית, את ממשלות ישראל ואת צה"ל וניוונו אותו.

אולמרט אינו אשם בכשל המתמשך, אך הוא חוליה בשרשרת האחריות לו. איתרע מזלו שהמלחמה פרצה במשמרת שלו, אך הוא ניהל אותה על פי הקוד התרבותי הלקוי שהביא לכישלון. לכן, עליו להתפטר.

ראוי היה שאולמרט יתפטר מיד אחרי המלחמה ולא להמתין למסקנות הוועדה. היה עליו להתפטר בדיוק מהסיבה שחייבה הקמת ועדת חקירה – עצם הכישלון החמור במלחמה. אולם משלא עשה כן, היו לו שנה וחצי להפיק לקחים ולתקן את דרכו. תיקון הדרך, היה שינוי הכיוון התרבותי; חינוך הציבור להכיר במציאות החיים המזרח תיכונית שאינה עומדת להשתנות בעתיד הנראה לעין – אי הכרת הערבים בזכות קיומנו, עובדה שבעטיה לא צפוי שלום בדורנו. אולמרט עשה את ההיפך הגמור - דבק במסכת האשליות, בתהליך אנאפוליס ובהימנעות מתגובה נחרצת למתקפת הטרור ופשעי המלחמה נגד תושביה האזרחיים של שדרות ובנותיה.

אילו הפיק לקחים ושינה את דרכו, היה היגיון מסויים בטענה שחרף הכישלון הצורב במלחמה, יש לתת לו הזדמנות. משלא הפיק לקחים והוא ממשיך ללכת בדרך שגרמה לכישלון, עליו ללכת הביתה. 

ט"ו בשבט הוא חג המסמל את הזיקה של העם היהודי לא"י. במידף הקודם ציטטתי טקסט של מנדלי מוכר ספרים ועיבודו לשיר בידי נעמי שמר - טקסטים המתארים את ט"ו בשבט בגולה; חג פאסיבי של געגוע, שביטויו האקטיבי המקסימלי הוא שליח המביא מא"י פירות יבשים מפירותיה.

הציונות מרדה בפאסיביות הזאת של "בשנה הבאה בירושלים", והגשימה את הגעגוע באקטיביזם של עליה והתיישבות. הדבר בא לידי ביטוי גם בצביון ט"ו בשבט, שהיה לחג של נטיעות. הנטיעות נועדו לסמל את ההתיישבות היהודית בא"י, את הכאת השורשים של העם היהודי בארצו. הנטיעות היו ללב לבו של ט"ו בשבט במאה ועשרים השנים האחרונות.

השנה, בשל שנת השמיטה, לא היו נטיעות, למעט מקומות שנהגו כמונו – נטיעות על מצע מנותק.

אך... לא. לפחות טקס נטיעות גדול אחד התקיים השנה – טקס נטיעות עם פלשתינאים בכפר קפאין שבשומרון. ט"ו בשבט, חג הנטיעות המסמל את השתרשותנו הציונית בארץ, היה לחג המזדהה עם העמקת שורשי הפלשתינאים בארץ; אותם פלשתינאים החותרים לעקירתנו מן הארץ. בימים שבהם נורים מידי יום טילים על שדרות ויישובי הנגב המערבי, בדיוק באותה שעה שבה נקבר שוטר משמר הגבול שנפל בפיגוע ירי, יש בתוכנו מי שזו דרכם לציין את ט"ו בשבט.

לטקס הנטיעות הזה הוזמנו אח"מים פלשתינאים ובהם פדואה ברגותי, אשתו של הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי המרצה 5 מאסרי עולם אחרי שבית המשפט הרשיע אותו בחמישה מעשי רצח. אגב, כתב האישום היה חמור הרבה יותר, אך רק חמישה מקרים הוכחו בוודאות. אני מרשה לעצמי להניח שהאמת האמפירית קרובה יותר לכתב האישום המקורי מאשר לאמת המשפטית.

יש הקוראים לשחרר את ברגותי מהכלא ולנהל עמו מו"מ, בשל היותו מנהיג אוטנטי ופרגמטי שיכול לספק את הסחורה ולהגיע להסכם שלום עם ישראל. בעיניי, חשיבה כזאת, אחרי 15 שנות ניסיון מר מאז אוסלו היא נאיבית ומנותקת מן המציאות, אולם זו דעה לגיטימית.

אך הטקס בקפאין אינו מו"מ מדיני עם אויב מר, כי אם הזדהות עם האויב, ובמקרה זה – עם הרוצח. הזדהות עם האויב אינה דעה פוליטית לגיטימית, אלא סטיה חולנית. הפיכת חג יהודי כט"ו בשבט לחג של הזדהות עם העמקת שורשי האויב בארץ, היא התגלמות הפרברסיה האידאולוגית. דומני, שמאז שירבעם בן נבט בדה מלבו חגים חלופיים לחגי ישראל, במועדים אחרים ועם עליה לרגל למקדשים אחרים, לא חולל כך חג בישראל.

****

מפגני הזדהות עם האויב אינם תופעה חדשה. ארגוני שמאל רדיקאלי כמו "אנרכיסטים נגד הגדר", "גוש שלום", "יש גבול" וכו' מתמחים בכך מזה עשרות שנים. תנועת הסרבנים והעריקים "יש גבול", למשל, עורכת מידי ערב יום העצמאות, במקביל לטקס המשואות, טקס הדלקת משואות אלטרנטיבי, שכולו שנאת ישראל והזדהות עם האויב.

מה שמייחד את טקס ט"ו בשבט בקפאין, השנה, הוא שאין המדובר בארגון שוליים סהרורי. זה הטקס המרכזי של התנועה הקיבוצית בט"ו בשבט תשס"ח. הסטיה החולנית הזאת היא בבית שלנו פנימה.

את האירוע המביש הזה מארגן האגף למשימות לאומיות (!) של התנועה הקיבוצית. לא להאמין! תנועת התיישבות ציונית, שכל ההיסטוריה שלה היא הרתמות למשימות לאומיות ציוניות, נרתמת למשימות לאומיות של הלאום הנאבק נגדנו על הארץ הזאת.

את היוזמה מוביל מנהל האגף יואל מרש"ק, נרקומן רייטינג אובססיבי, שאינו בוחל בכל צעד שעשוי להביא לו תקשורת. אליו חוברים הזויי השמאל הרדיקלי מתוך התנועה ומחוצה לה. והחמור מכל – הנהגת התנועה אינה מתערבת במעשיו, כיוון שב-17 שנותיו בתפקיד הוא צבר כוח גדול יותר משל המזכירים המתחלפים בבחירות דמוקרטיות מידי ארבע שנים. בכל פעם שמישהו מעיז לצייץ בגנות תעלוליו של מרש"ק, מוצפת העיתונות הקיבוצית המודפסת והמקוונת בעשרות מכתבים "ספונטניים" המגנים את מי שיצא נגדו (אני אישית חוויתי זאת פעמים רבות, כולל בשבועות האחרונים, אחרי שיצאתי נגד טקס ט"ו בשבט האנטי ציוני הזה).

כן, זו הדרך שבה התנועה שלנו, הממומנת מהמסים שלנו, התנועה שהובילה את מפעל ההתיישבות הציונית, ציינה השנה את ט"ו בשבט. אני מתבייש להשתייך לתנועה כזו.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

כל שוחרי השלום והסולידריות הוזמנו ליטול חלק באירוע נטיעות ט"ו בשבט עם פלשתינאים על אדמת כפר פלשתינאי, בארגונו של האגף למשימות "לאומיות". כשוחר סולידריות ושלום, עניין אותי לראות – מי ומי הבאים, ובפרט - מי הם שוחרי השלום הפלשתינאים שיטלו חלק באירוע.

עברתי על הרשימה ונתקלתי בשם המצלצל לי מוכר – פדואה ברגותי. מי את פדואה ברגותי? בוודאי פעילת שלום ותיקה, הלוחמת במשך שנים נגד הטרור הפלשתינאי ובעד שלום ודו קיום עם ישראל. אולי היא פעילה ב"פלשתינאיות בשחור", המפגינות כבר 20 שנה מידי יום ו' נגד הטרור. אולי היא פעילות בארגון נשות ווטש לטרור, העורכות סקר ותצפיות על הטרור הפלשתינאי, ההסתה לטרור, החינוך לטרור. באמת, מי היא פדואה?

התשובה נמצאת בהזמנה לאירוע. פדואה ברגותי מוגדרת כ"אשתו של מרואן ברגותי". היא לא הוזמנה בשל מה שהיא, אלא בשל העובדה שהיא אשתו של.

אשתו של מי היא? מי אתה מרואן ברגותי? כאן אין צורך בחיפוש אחרי הגדרה. במקרה זה את ההגדרה כבר קבע בית המשפט בישראל. מרואן ברגותי הוא רוצח. הוא לא סתם רוצח, הוא רוצח סדרתי. מרואן ברגותי הורשע ברצח חמישה ישראלים ונדון לחמישה מאסרי עולם.

עכשיו ברור מי הם אנשי השלום הפלשתינאים המשתתפים בטקס וברור גם מהו השלום הפלשתינאי הזה. השאלה היא, האם טקס הזדהות עם מה שמייצג הרוצח הסדרתי – זו הדרך הנאותה בתנועה הקיבוצית לחגוג את ט"ו בשבט.

ואם היה לי איזשהו ספק בכך, אורחת הכבוד, אשת הרוצח הסדרתי, שכנעה אותי סופית, שהאירוע כולו הוא סטיה חולנית.

* "הקיבוץ"