הבלוג של אורי הייטנר

בקרב האחרון (לעת עתה), במלחמת ההתשה בינינו לבין הפלשתינאים, הפלשתינאים ניצחו.

מי שהחליטו על צמצום אספקת הסולר לרצועת עזה ידעו, או לפחות אמורים היו לדעת, שמדובר בצעד בעייתי מבחינה הסברתית. על פי העובדה שישראל לא נערכה מבחינה הסברתית והפקירה את דעת הקהל לתעמולת האוייב, ניתן להטיל ספק האם הבעייתיות הזאת עמדה לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות. עם זאת, אין זה מן הנמנע שהנושא נלקח בחשבון, ובכל זאת התקבלה ההחלטה הזאת, כיוון שלעתים ראוי לשלם מחיר תדמיתי, כדי להשיג הישגים ממשיים.

שתי מטרות להידוק הסגר על רצועת עזה ולצמצום אספקת הסולר. האחת, פגיעה כואבת בפלשתינאים המבצעים מידי יום פשעי מלחמה נגד אזרחי ישראל, באמצעות ירי טילים בלתי פוסק לעבר אוכלוסיה אזרחית, על מנת לגרום להם להפסיק או לפחות לצמצם באופן משמעותי את הירי. השניה, ניסיון להימנע מפעולה קרקעית שעלולה לעלות בחיי חיילים רבים, כך שאם ישראל תאלץ בכל זאת להכנס לרצועה, תהיה הסכמה רחבה שלא נותרה ברירה אחרת.

המחיר התדמיתי שולם במלואו ובריבית דריבית. הפלשתינאים, כדרכם מזה 60 שנה, לא היססו לפגוע בבני עמם כדי להזיק לישראל ולזכות בנקודות בדעת הקהל. ממשלת חמאס בסיוע רשת אל-ג'אזירה ביימה הפסקת חשמל מוחלטת, הוציאה המונים בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי לרחובות, הפעילה את מנהיגי מצרים וירדן להפעלת לחץ על ישראל והציגה את ישראל כמדינה אכזרית ה"מענישה קולקטיבית" את תושבי הרצועה. כאשר מול מכונת התעמולה המשומנת הזאת ניצב השיתוק הכרוני של ההסברה הישראלית, הפלשתינאים ניצחו בנוק-אאוט בקרב ההסברתי.

לעומת המחיר המלא ששילמנו, לא הרווחנו את הרווחים הרצויים מהצעד בו נקטנו. על מנת שיהיה אפקטיבי, יש להתמיד בו בנחישות לאורך שבועות, עד שיניב תוצאות. בפועל. ישראל לא יצרה כלל סגר מוחלט, אך הפלשתינאים יצרו מצג שווא של סגר מלא. ישראל מצמצה ראשונה, ואחרי יומיים של נזק תדמיתי, התקפלה ונסוגה בה מהצעדים עליהם החליטה.

כמו בסיפור היהודי הידוע, גם אכלנו את הדגים המסריחים, גם לקינו מלקות וגם גורשנו מן העיר. גם שילמנו את מלוא המחיר התדמיתי, גם לא ביצענו את הצעדים שבעטיים נגרם הנזק התדמיתי ולכן לא השגנו את ההישגים הרצויים, וגם הפגנו חולשה בהתקפלותנו ובכך כירסמנו בכושר ההרתעה שלנו. אסור היה לממשלה להתקפל, ומצד שני – אסור היה לה לנקוט במהלך כזה, אם אין לה כושר ספיגה ויכולת עמידה בפני ביקורת בינלאומית.

הנזק התדמיתי נובע מכך שהפעולה הצטיירה כבלתי מוסרית. אולם האמת היא שאין בה כל פגם מוסרי. ישראל אינה נושאת בכל אחריות לנעשה ברצועת עזה. ישראל התנתקה מעזה ושילמה מחיר כבד ביותר בעד ההתנתקות, ומרגע ההתנתקות, מי ששולט בעזה נושא במלוא האחריות לרווחת תושביה. במצב נורמלי, של שקט בגבול, ישראל היתה שמחה לסייע לפלשתינאים בכל הדרוש להם. אולם כאשר רצועת עזה היא בסיס לתוקפנות וטרור נגד ישראל ואזרחיה, על ישראל להימנע מכל סיוע שהוא למי שפוגעים בה. אף מדינה בעולם לא היתה מספקת חשמל למי שמשגרים מידי יום טילים לעברה.

נכון, אין לממשלת חמאס תשתית פיסית לייצר בעצמה חשמל, אך יש לה יכולת להביא לחידוש אספקת החשמל. כל שנדרש ממנה הוא לקבל החלטה אחת – להפסיק את הירי. משאין היא עושה כן, היא ורק היא, נושאת באחריות על כל תוצאות הירי.

מי שטוען נגד צעדי ישראל, מן הראוי שיציע אלטרנטיבה, כיצד על ישראל להגן על אזרחיה. אבל אלה שמגנים את הסגר על עזה, מתנגדים גם לפעולה קרקעית נרחבת בעזה, גם לסיכולים הממוקדים ולכל צעדי התגובה האפשריים של ישראל. אם כן, אין זו התנגדות נקודתית לצעד מסויים, אלא שלילה עקרונית של זכות ההגנה העצמית של ישראל.

עד לפני שנתיים היתה נוסחת פלא להפסקת הטרור – הטרור הוא תולדה של הכיבוש. נצא מעזה – לא תהיה עוד עילה לטרור. העמדה הזאת אומצה ובוצעה והתוצאות – הפוכות. לכן, מי שהטיפו לדרך זו, מן הראוי שיטלו אחריות על תוצאות דרכם, ולא יתנגדו לדרכי ההתמודדות של ישראל עם תוצאות אלו.

באשר לנפילת החומה בין רצועת עזה למצרים – לדעתי, אין צורך להתרגש מכך. העברת הנשק והאמל"ח ממצרים לעזה התבצעה ללא מפריע גם לפני כן, באוטוסטרדת המנהרות מתחת לציר פילדלפי. מצד שני, עצם המעבר של מאות אלפי פלשתינאים לתוך סיני, עשוי לקבע בתודעת העולם את התובנה, שהאוריינטציה הטבעית של הפלשתינאים ברצועת עזה אינה צריכה להיות על ישראל אלא על מצרים, ושעל מצרים ולא על ישראל לספק לרצועת עזה את החשמל ולסייע לה בשאר התחומים. המצב החדש בגבול עזה–מצרים, צריך להמריץ אותנו לבצע סוף סוף את הצעד שלמענו עקרנו את יישובי גוש קטיף – להתנתק מעזה.

* "הארץ"

הפסקת החשמל המבויימת שערכו הפלשתינאים בעזה, שהיתה הברקה תעמולתית גאונית, משתלבת היטב בדרך פעולתם זה 60 שנה. ההנהגה הפלשתינאית לדורותיה מעולם לא בחלה בגרימת סבל לפלשתינאים כדי לפגוע בישראל ובתדמיתה. במשך 60 שנה בחרו הפלשתינאים שלא לשקם את הפליטים ולכלוא אותם במחנות פליטים, כאמצעי לסחיטת תביעת השיבה, שנועדה לחסל את מדינת ישראל.

ישראל לא הפסיקה את החשמל לרצועת עזה. היתה זו הצגת התבכיינות מבויימת. אולם ללא קשר לאירועים הנ"ל, יש לישראל זכות מוסרית מוחלטת שלא לספק חשמל לרצועת עזה.

ישראל התנתקה מעזה. ישראל שילמה מחיר כבד מאוד במסגרת ההתנתקות הזאת. עקירת כל יישובי גוש קטיף נועדה לנתק את עזה מאיתנו ואותנו מעזה. מרגע שהתנתקנו, איננו אחראים במאומה למה שקורה בעזה.

העובדה שאיננו אחראים לעזה, אין פירושה שאיננו צריכים לסייע לעזה, בפרט סיוע הומניטרי. אבל פירוש הדבר, שהעזרה שלנו לעזה היא וולונטרית לחלוטין, ואין היא נובעת מכל חובה ומחוייבות.

אילו הגבול בינינו לבין עזה היה שקט, היתה הצדקה מלאה לסיוע ישראלי לפלשתינאים – הן בנושאים הומניטריים והן בכל נושא אזרחי וכלכלי אחר. אולם כאשר עזה היא בסיס לתוקפנות, לטרור ולפשעי מלחמה יומיומיים נגד אזרחי ישראל, אין כל סיבה שישראל תסייע לפלשתינאים סיוע כלשהו בנושא כלשהו.

ישראל אינה אחראית עוד לנעשה ברצועת עזה. האחריות לנעשה בעזה היא על מי ששולט בעזה. יש בעזה ממשלה. היא ורק היא אחראית לכך שלתושבי עזה יהיה חשמל, יהיה מזון, יהיו תרופות. נכון, אין בעזה תשתית לחשמל, אך מממשלת חמאס נדרש הרבה פחות מייצור תשתית כזאת, כדי לממש את אחריותה לתושביה. כל שנדרש ממנה, הוא לקבל החלטה – לשים קץ לירי הקסאמים לעבר ישראל. הרי אלמלא הירי, המעברים היו פתוחים, הסולר היה עובר, כלל לא היתה מתעוררת בעיה. ואם תתקבל ההחלטה הזאת, המצור על עזה יוסר באחת.

ממשלת חמאס אינה מקבלת את ההחלטה הזאת והיא ממשיכה בטרור הטילים. בכך, היא נושאת באחריות לכל תוצאה של מדיניות זו. ואם התוצאה היא החשכת עזה, וגם אם תהיה זו החשכה אמיתית ולא מבויימת - כל האחריות על התוצאה הזאת מוטלת על ממשלת חמאס, אף שהפלשתינאים התרגלו להעדיף את ההתבכיינות על האחריות.

אלה בתוכנו השוללים את המצור על עזה, בטענות מטענות שונות, מתעקשים שלא להציע כל חלופה. הם מתנגדים למבצע קרקעי גדול בעזה, הם יוצאים נגד הסיכולים הממוקדים. אלה שיוצאים נגד כל אמצעי ההתגוננות של ישראל, מסרבים להציע דרך אחרת להפסקת הטרור. עד לפני שנתיים וחצי, היתה להם תרופת פלא – להתנתק מעזה. אם רק נצא מעזה, יפסק הטרור, כיוון שהטרור הוא תוצאה של הכיבוש.

יצאנו מעזה, עד המילימטר האחרון. עקרנו את יישובינו, עד היישוב האחרון, עד הבית האחרון, עד היהודי האחרון. שמנו קץ לכיבוש. והטרור לא נפסק אלא גבר. מסתבר שלא הכיבוש הוא לב הסכסוך, אלא מדובר במלחמה נגד קיומה של ישראל.

אלה שצעקו כל השנים ש"רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב, כן יהיה טוב, אההההה" מסרבים לומר שתי מילים שכנראה אינן מצויות בלקסיקון שלהם: סליחה, טעינו. לשם כך יש צורך בקצת יושרה. ויושרה, כידוע, היא מצרך נדיר במחוזותינו. 

* "קו למושב"

במכתבו "מבורכים הנוטעים בכל מקום" מציג אותי אברהם עזאני כאומר לאו סדרתי, עקב יציאתי נגד הפיכת ט"ו בשבט לפרובוקציית נטיעות פלשתינאית, מטעם התנועה הקיבוצית.

לא, איני איש של לאווים, אלא דווקא של הנים. נקודת המבט המוזרה של עזאני, הופכת כל הן ללאו. אם עזאני אינו יודע להבחין בין הן ללאו, בין חיוב לשלילה, בין טוב ורע, אנסה לסייע לו בכך בשורות הבאות.

הנה, רשימת הלאווים אותם מייחס לי עזאני:

בראש ובראשונה "לא לירידה מן הגולן". אין נושא שבו אני יותר איש של הן, מאשר נושא הגולן. הן, לא רק בדיבור ובכתיבה, אלא בעשיה ובהגשמה בת שנות דור. גישתי היא - הן להתיישבות בגולן. הן לקיום המפעל הנפלא שאנו יוצרים כאן. הן לריבונות הישראלית על הגולן. הן לכיבוד החלטות הכנסת והחוק, כלומר לסיפוח הגולן לישראל. נכון, מכלל הן נובע לאו – לאו להרס, חורבן ועקירה של המפעל שאני שותף לבנייתו.

הלאו השני המיוחס לי – "לא למדינה פלשתינאית". עמדתי היתה ונותרה – תמיכה בפשרה טריטוריאלית, בנוסח תכנית אלון ונאומו האחרון של רבין בכנסת טרם הירצחו. פשרה טריטוריאלית, המאפשרת לפלשתינאים הקמת מדינה באזורי יש"ע המאוכלסים בפלשתינאים, ומאפשרת לישראל לקיים ריבונות באזורים שאין בהם פלשתינאים או שהפלשתינאים בהם מעטים. פשרה טריטוריאלית המבטיחה את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה ומאפשרת מימוש מקסימלי של זכותנו על א"י וזכותנו ליישב אותה, בלי לשלוט על עם זר. פשרה שבה ירושלים השלמה, בקעת הירדן במובנה הרחב של המילה, צפון ים המלח וגושי ההתיישבות הגדולים – בריבונות ישראל. מכלל הן נובע לאו – לא לגישת "אף שעל". לא ל"אף שעל" לישראל, כלומר נסיגה טוטאלית בנוסח ברק ואולמרט, ולא ל"אף שעל" לפלשתינאים בנוסח א"י השלמה. ומדוע כותב עזאני שאני אומר "לא למדינה פלשתינאית". כנראה שעזאני הוא מזן האנשים שתמונת עולמם מצומצמת ודיכוטומית ואין באפשרותם להבין רעיונות מורכבים שנועדו לתת מענה למציאות מורכבת. למי שאינו חושב בדיוק כמוהו, הוא מייחס דעות הפוכות משלו, כיוון שעולמו הצר אינו מסוגל להכיל יותר מצבעי שחור ולבן. וכיוון שאיני תומך כמותו בנסיגה מוחלטת ועקירה מוחלטת, כנראה שאני איש של "לאו". אגב, אני מודה ומתוודה, שאף שבאופן עקרוני אין שינוי בתמיכתי בפשרה הטריטוריאלית, התוצאות העגומות של הסכמי אוסלו, של הצעות ברק בקמפ-דיוויד ושל ההתנתקות בהחלט מעוררים בי ספקות לגבי היכולת המעשית לממשה בעתיד הנראה לעין.

הלאו השלישי  "לא לבתי ספר פרטיים של היהדות התורנית ברמת הגולן". מה זה? על מה הוא מדבר? אין לי מושג. כנראה המצאה או הזיה של עזאני. שיהיה.

הלאו הרביעי – "לא לפגוע באריאל זילבר". גם כאן, עמדתי היא הן לתרבות ולאמנות, ולהפרדה בין התייחסות להשקפותיו הפוליטיות של אמן, לבין קבלת אמנותו. המבחן של הגישה הזאת הוא במקרים הקיצוניים, של בעלי עמדות מעוררות סלידה, כמו עמדותיו הפנאטיות המגונות של אריאל זילבר. מכלל הן נובע לאו – אני מתנגד להחרמת היצירה

האמנותית של אריאל זילבר. אגב, כאשר ניסו להחרים את יפה ירקוני, בשל דברי הבלע שלה במבצע "חומת מגן", בהם השוותה את חיילי צה"ל לנאצים, כתבתי מאמר תחת הכותרת "מה אשם 'האמיני יום יבוא'", בו יצאתי נגד החרם.

הלאו החמישי – "לא לחובת חבישת קסדות לרוכבי אופניים בתוך הקיבוץ". לפני חודשים אחדים פרסמתי באתר "שווים" מאמר בעד חבישת קסדות לרוכבי האופניים בתוך הקיבוץ. אבל עם בעיות הבנת הנקרא של עזאני, אין לי הכישורים להתמודד.

מכתבו של עזאני יצא נגד הלאו שלי לפרובוקציית ט"ו בשבט. ובכן, גם כאן הגישה שלי היא הן – הן לחגי ישראל, הן לציונות, הן להתיישבות, הן לנטיעת שורשים יהודיים בארץ. מתוך ההן נובע לאו – אני מתנגד להפיכת החג לחגא, לאורגיה תקשורתית של הפניית הלחי השניה לאוייב שאינו מקבל את זכות קיומנו, המפעיל טרור נגדנו, היורה מידי יום טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית ושצלפיו רוצחים גם מתנדב היוצא לשדה בקיבוץ ליד הגבול.

קצת מבולבל, עזאני. ושיא הבלבול, הוא גיוסו של דוד בן גוריון לתמיכה בפרובוקציה ההזויה של יואל מרש"ק. ב"ג בוודאי מתהפך בקברו, אם הוא יודע לאיזו "משימה לאומית" מגייסים את זכרו.

 הקיבוץ