לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אורי הייטנר

מאמרים בנושאי פוליטיקה, חברה, תרבות, יהדות וציונות. אורי הייטנר, חבר קיבוץ אורטל, איש חינוך ופובליציסט

כינוי:  הייטנר

מין: זכר





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

חקיקיזם פופוליסטי


יגאל עמיר, רוצחו של ראש הממשלה רבין, הוא אזרח בעל זכות הצבעה. רצח פוליטי של ראש ממשלה, מתוך מטרה לעצור את מדיניותו, הוא ההיפך המוחלט של החלפת שלטון ודרך באמצעות הקלפי. יש משהו מקומם מאוד בכך שניתנת לאדם שעשה מעשה כזה אפשרות להצביע בבחירות. ואף על פי כן, החוק הישראלי מגן על זכותו של יגאל עמיר להצביע בבחירות.

 

גם למרדכי וענונו, מרגל האטום, זכות הצבעה. וענונו הוא אחד הפושעים הביטחוניים המסוכנים ביותר בתולדות המדינה. הוא גרם לנזק גדול למדינה, מתוך כוונת מכוון להזיק לה ולפגוע בביטחונה. יש משהו מקומם מאוד בכך שניתנת לאדם שהפגיעה במדינה היא המניע אותו, להיות שותף בבחירת הנהגת המדינה ובעיצוב דרכה. ואף על פי כן, זכותו נשמרת במדינת ישראל.

 

בתי הכלא מלאים בעבריינים, ובהם אנסים, סוחרי סמים, רוצחים – חלאות אדם בהתגלמותם. לא זו בלבד שזכות ההצבעה שלהם לא נשללה, המדינה דואגת להגיע אליהם בקלפיות מיוחדות כדי שיוכלו לממש את זכותם.

 

מדינת ישראל רואה בזכות ההצבעה זכות יסוד שאינה ניתנת להפקעה. אדם שפשע נענש בידי בית המשפט. שלילת חירות היא עונש כבד ביותר. שלילת החירות לשנים רבות ואף לכל החיים היא עונש כבד במיוחד. המדינה אינה מוסיפה על כך עונש נוסף, שלילת הזכות להצביע.

 

הסיבה לכך אינה רק ההתייחסות העקרונית לזכות ההצבעה כאל זכות יסוד, אלא גם הימנעות מהידרדרות במדרון חלקלק, שבו נפסלת זכות הבחירה מאחד, ונפתח תקדים שמאפשר לשלטון לשלול זכות בחירה מרבים, באופן שרירותי, מתוך מניעים פוליטיים. ההקפדה על שמירת זכות ההצבעה היא עקרון יסוד בדמוקרטיה. 

 

והנה, ח"כ איתן כבל מציע לשלול את זכות ההצבעה ממשתמטים משירות צבאי. בהצעת חוק שהגיש, הוא מציע גם למנוע מהם רישיון נהיגה וזכויות נוספות. זו הצעת חוק דרקונית, טיפשית ופופוליסטית. בטרם אשאל למה אני מגן על המשתמטים (כפי שנשאלתי למה אני מגן, כביכול, על הפדופילים כשביקרתי בטור זה את התחקיר של ערוץ 10, במאמרי "פדופיל נולד"), אבהיר שאין לי כל עניין להגן על המשתמטים, אלא על הדמוקרטיה הישראלית. כן, הדמוקרטיה נועדה להגן על זכויות האדם והאזרח של הכל, גם של עבריינים, גם של פושעים מסוכנים ו... גם של משתמטים. במסגרת הדמוקרטיה יש דרכים רבות להיאבק בתופעת ההשתמטות. הצעותיו של איתן כבל הן שבירת הכלים הדמוקרטיים, ולכן הן פסולות מעיקרן.

 

לזכותו של איתן כבל יש לציין את העובדה, שהוא משרת לאורך שנים רבות שירות מילואים קרבי ביחידת צנחנים, אף שכח"כ וכשר הוא פטור מכך ואף שהוא עבר את גיל השירות. אולם דומה שדווקא עובדה חיובית זו, היא הגורם להצעה השלילית שהציע.

 

עד לאחרונה שירתתי במשך למעלה מעשרים שנה במילואים, ביחידת צנחנים מקבילה לזו שבה משרת כבל. אני מכיר את הלך הרוח של המילואימניקים, היודעים להתלהם ולהתסיס אלה את אלה כאשר מדובר במשתמטים ממילואים, ובוודאי במשתמטים משירות בצה"ל. כבל, המתייחס לעצמו כאל נציג המילואימניקים בכנסת, מביא אל תוך הפרלמנטריזם את ההתלהמות, שניתן להתייחס אליה בהבנה כאשר היא נשמעת מפי לוחמים עייפים היושבים למנוחה קלה באמצע תרגיל קשה ומקללים את המשתמטים, אך היא פסולה מכל וכל בבית המחוקקים. זו הצעה פופוליסטית שנועדה לגרוף את אהדת המילואימניקים במציע ולמצב עצמו כנציגם. פופוליזם מסוג זה הוא היפוכה של מנהיגות.

 

רבות דובר (גם בטור זה) על בעיית המשפטיזם, הפוגעת במרקם הדמוקרטי של ישראל, בכך שהיא ממירה את השיג והשיח הציבורי והפוליטי בפסיקות משפטיות. לצד תופעת המשפטיזם קיימת תופעה נוספת – חקיקיזם. התופעה היא המרת השיח הציבורי בחוקים. החקיקיזם הוא מנוף לפופוליזם – ח"כים נבחנים בכמות החוקים שהם מעבירים וגורמים לאינפלציה של הצעות חוק טפשיות וחסרות שחר שכל תכליתן היא לשרת את הרייטינג של הח"כ. כזו היא הצעת החוק של איתן כבל.

 

ניתן למצוא נקודת זכות בהצעתו של כבל – היא מעלה את הנושא הכאוב של ההשתמטות על סדר היום הציבורי, ומעבירה לנוער העומד לפני גיוס את שאט הנפש של החברה מהתופעה. אולם כאשר מדובר בהצעת חוק כל כך מופרכת, כל כך אבסורדית, כל כך בלתי חוקתית, שאין לה צל סיכוי להתקבל, היתרון הופך לחיסרון, כיוון שאין היא יוצרת אפקט הרתעה אלא אפקט "זאב זאב".

 

מה ניתן לעשות נגד תופעת ההשתמטות?

 

ראשית, על הצבא להיות קשה יותר במתן הפטור. יש לזכור, שכמעט כל המשתמטים עושים זאת ברשות הצבא. לכן, כאשר הכותרות מספרות שצה"ל תומך בהצעתו של כבל, התמיכה הזו מעוררת תמיהות. אם הצבא משחרר בקלות כזאת, הוא נותן יד לתופעה. אם כן, יש בתמיכה בחוק מעין כסת"ח ואליבי.

 

שנית, חינוך. החקיקיזם הוא דרך קלה וקצרה אך אינה אפקטיבית. אני מאמין בדרך הארוכה של חינוך. חיזוק החינוך לערכים הוא הדרך הראויה והנכונה ביותר לצימצום התופעה. יש לחזק את החינוך לערכי היהדות והציונות, זכותנו על הארץ וצדקת דרכנו. יש לחזק את החינוך לערכי האזרחות והדמוקרטיה, המחוייבות האזרחית לשמור על המדינה ולהגן עליה, לאפשר את קיומה ולבצע את הוראות המוסדות הנבחרים. יש לחזק את החינוך לצדק חברתי ולסולידריות, לרעות ולאחווה, למסירות ולערבות הדדית. ככל שערכים אלה יהיו בסיס החברה הישראלית, כך תפחת תופעת ההשתמטות.

 

שלישית, מסר חברתי. אין לשלול מהמשתמטים את זכויות האזרח, אך יש ליצור אווירה שלילית של בוז ותעוב כלפיהם. בקיבוצי, אורטל, איננו מקבלים לשורותינו מי שלא שרת שירות מלא בצה"ל. אנו קהילה וולונטרית ושיתופית, הבוחרת את חבריה בראש ובראשונה על פי שיקולים ערכיים ומוסריים, ואיננו רוצים בתוכנו סוציומטים, עריקים ומשתמטים למיניהם. כמנהל מוסד חינוכי ותרבותי, לא אקבל לעבודה משתמטים משירות בצה"ל. חברי הצוות שלי מהווים דוגמה אישית, וכפי שלא אקבל לעבודה גנב, כך לא אקבל משתמט. אם החברה הישראלית כולה תנהג כך, לא יהיו כמעט משתמטים.  

 

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh

נכתב על ידי הייטנר , 15/1/2008 01:11   בקטגוריות אורטל, אנשים, חברה, חינוך, סרבנות, פוליטיקה, ציונות, צבא  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפרוייקט הלאומי הבא


את מאמרי "נוטעים טעות" שפורסם בחלקו בגיליון 11.1 סיימתי בכך שאני יודע שהמנגנון האוטומטי של מכתבי תמיכה "ספונטניים" במפעליו הלאומיים של יואל מרש"ק יופעל מיד. ואכן, המנגנון המשומן והמגורז היטב לא איכזב. בשידור חי, לצד מאמרי, הופיע המטח הראשון.

 

מכתב אחד של סרבן המבטיח לקחת את נכדיו לטקס ט"ו בשבט בהזדהות עם הפלשתינאים. מכתב אחר המגייס את בני מהרשק, פוליטרוק הפלמ"ח ואיש ארץ ישראל השלמה עד יום מותו, שבוודאי מתהפך בקברו לנוכח מעללי בנו. מכתב אחר מסמן אותי כמי שחבר, רחמנא לצלן, למתנחלים – מחמאה נעימה, בפרט כשהיא באה מצד מי שחבר לפלשתינאים. ומכתב אחר קושר את התנגדותי לטקס ט"ו בשבט הפוסט ציוני עם המנוולים שעקרו מטעים של פלשתינאים בשומרון, כאילו יש רק שתי חלופות: עקירת מטעים פלשתינאיים או הזדהות עם הפלשתינאים המבקשים לעקור את כולנו מכאן.

 

מה שמעניין וכלל אינו מפתיע, הוא העובדה שאיש מן הכותבים לא התייחס לגופו של עניין, למסר של מאמרי – חילול ט"ו בשבט, שהציונות הפכה אותו לפני למעלה מ-120 שנה (נטיעות ט"ו בשבט הראשונות התקיימו ביסוד המעלה כבר בתרמ"ד 1884) לחג הנטיעות, כדי לסמל את החיבור בין העם היהודי לא"י באמצעות התיישבות והכאת שורשים באדמת המולדת, וציונו בטקס נטיעות פלשתינאי כהזדהות עם הפלשתינאים.

 

מה יהיה הפרוייקט הלאומי הבא של יואל מרש"ק?

 

יש לי רעיון. יום העצמאות השישים של מדינת ישראל קרב ובא. איזה פרוייקט לאומי ראוי לאגף למשימות לאומיות? מן הסתם, יש ליצור בידול, שימצב את האגף הלאומי בפריים טיים של התקשורת ביום העצמאות. אני מציע לציין יחד עם כל שוחרי השלום והסולידריות 60 שנה לנכבה, לתפארת התנועה הקיבוצית ומשימותיה הלאומיות. 

 

* "הקיבוץ"

נכתב על ידי הייטנר , 10/1/2008 15:37   בקטגוריות היסטוריה, התיישבות, התנועה הקיבוצית, פוליטיקה, ציונות, תקשורת, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא אכפת לעקיבא אלדר


(תגובה לעקיבא אלדר, "מכונית אחת לאלף תושבים", "הארץ" 8.1.08)

 

לפני למעלה משבע שנים, שבועות אחדים לאחר פרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאית שלאחר ועידת קמפ-דיוויד (המוכרת יותר בשמה המכובס "האינתיפאדה השניה"), נסעתי בשעת ערב בכביש 443 בדרכי מירושלים לת"א. בהתקרבי לצומת מכבים, נורתה לעבר מכוניתי אש מן המארב. הקליעים פיספסו את המכונית במילימטרים ספורים. לנהג הרכב שעבר במקום שניות ספורות לפניי, לא שיחק המזל. מכוניתו נפגעה והוא נפצע פצעים אנושים.

 

מזה למעלה משבע שנים, זאת המציאות בכביש; מציאות של תקריות אש ויידוי אבנים ובקבוקי תבערה. כמובן שהיום, לאחר סגירת הכביש מפני הפלשתינאים, המצב הוטב באופן משמעותי.

 

במאמרו, עקיבא אלדר מתעלם לחלוטין ממציאות זו, שגבתה מחיר דמים כבד. אלדר ממקד את ביקורתו החריפה אך ורק בדרך ההתגוננות של ישראל – האיסור על הפלשתינאים לנסוע בכביש. אין אלדר בוחל במילים קשות כדי לתאר את האפליה והקיפוח וההתעמרות של ישראל כלפי תושבים השלווים של הכפרים הסמוכים לכביש, אך מן הגורם לצעד הזה הוא מתעלם.

 

ניתן לא להסכים עם סגירת הכביש. ניתן לבקר את ההחלטה, אפשר לטעון שמדובר בצעד בלתי מידתי, אפשר להציע פתיחתו לתקופת ניסיון לאחר זמן כה רב. אולם מה שמקומם בכתיבתו של אלדר, הוא התעלמותו מהגורם להחלטה והצגתה כשרירות לב, אטימות ואכזריות.

 

אלדר מגלה אכפתיות ראויה לציון לסבלם של הפלשתינאים, אך בה בעת הוא מפגין חוסר אכפתיות ואדישות לסבלם של הנהגים הישראלים ההופכים קורבן לטרור רצחני ומסכנים את חייהם.

 

* "הארץ"

נכתב על ידי הייטנר , 8/1/2008 19:14   בקטגוריות היסטוריה, חוץ וביטחון, פוליטיקה, תקשורת, אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



  
דפים:  

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להייטנר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הייטנר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)