הבלוג של אורי הייטנר

בפרוץ מלחמת לבנון הראשונה, או בשמה הרשמי מלחמת שלום הגליל, הכריז ראש הממשלה מנחם בגין חגיגית, בצטטו מספר שופטים: "ותשקוט הארץ ארבעים שנה" והוסיף שלא תיפול עוד אף קטיושה.

חודשים ספורים מאוחר יותר, ציטטו כותרות העיתונים את דבריו של יועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור, היום השר רפי איתן, לפיהם צפויות לנו עוד 100 שנות טרור.

11 שנים מאוחר יותר, בשובו מחתימת הסכם אוסלו וערב הדיון וההצבעה בכנסת על ההסכם, הכריז שר החוץ, היום הנשיא שמעון פרס: "תמו מאה שנות טרור".

שלוש נבואות. רבע מאה חלפה מאז דבריהם של בגין ואיתן. 14 שנים – מאז דבריו של פרס. מי צדק? מי טעה?

מנחם בגין טעה והטעה. מבצע שלום הגליל הסתבך למלחמה ממושכת חסרת תכלית. ישראל שקעה בבוץ הלבנוני, בפוליטיקה הלבנונית הסבוכה. שלוש שנים חלפו עד נסיגתה אל רצועת הביטחון ועוד 15 שנים עד הנסיגה מכל לבנון. הגבול עם לבנון המשיך לבעור. הקטיושות המשיכו לפגוע והגיעו אל שיאן במלחמת לבנון השניה, המלחמה הצודקת כל כך והכושלת כל כך.

גם שמעון פרס טעה והטעה. הטרור אחרי אוסלו הגיע למימדים שמעולם לא חווינו כמותם בכמות ובאיכות, בעוצמה, באכזריות וברוע; פיגועי התאבדות, פיגועי ירי, חטיפות חיילים, מעשי לינץ', ירי טילים על אוכלוסיה אזרחית הם מנת חלקנו מאז ההסכם ועד עתה. ההסכם היה מתחילתו מעשה הונאה של הפרטנר, רב המרצחים ערפאת. הוא מעולם לא התכוון לקיים את ההסכם ומעולם לא הרהר בהפסקת הטרור.

קיים הבדל תהומי בין הדרך בה כל אחד משני המנהיגים נטל אחריות על הטעות וההטעיה. בגין הכריז שאינו יכול עוד, התפטר והעניש עצמו בהסתגרות עד יומו האחרון. שמעון פרס מעולם לא הודה בטעותו, המשיך לשווק את הזיותיו ונישא על כנפיהן לנשיאות המדינה. אולם קיים דמיון רב בין שתי הנבואות; בין שתי השגיאות. בשני המקרים היו אלו הצהרות רהב של מנהיגים באופוריה, שהאמינו שבמעשה חד פעמי שחוללו, הם שינו את פני ההיסטוריה והביאו אלינו את אחרית הימים. בשני המקרים מדובר במשיחיות שקר.

רבע מהתקופה שקצב רפי איתן חלפה, ולפחות עד כה, למרבה הצער, הוא צדק. אוי, כמה שהוא צדק.

למה רפי איתן צדק במקום שבו בגין ופרס טעו? האם בישראל ובמזרח התיכון להיות פסימי פירושו להיות ריאלי? האם במציאות חיינו אין מקום לחזון, להצבת אופק אופטימי ואין מנוס מהשלמה עם מציאות פסימית?

איני חושב כך. אכן, רפי איתן התבטא באופן ריאלי, בניגוד לבגין ולפרס. אולם הוא לא בהכרח אמר אמירה פסימית.

פסימיות אינה ריאליזם אלא ייאוש. האמירה שצפויות לנו עוד 100 שנות טרור נובעת מניתוח קר ומפוכח של המציאות המזרח תיכונית, והבנה שהערבים בכלל והפלשתינאים בפרט אינם מתכוונים בעתיד הנראה לעין להשלים עם קיומה של מדינה יהודית בא"י.

השאלה היא כיצד אנו מתמודדים עם התובנה הזאת. ההבדל בין פסימיסט לאופטימיסט אינו בין מי שמכיר במציאות לבין מי שמתכחש לה, אלא בין מי שנבהל מהמציאות לבין מי שמעז להתמודד עמה.

מאה שנות טרור מאחורינו, ואף על פי כן בנינו את הארץ, הקמנו את המדינה והציונות רשמה הישגים כבירים. המנהיגות הציונית היתה ריאלית, אך היא היתה אופטימית, ודגלה ב"אף על פי כן" – אכן, הערבים אינם מוכנים לקבל אותנו, אולם על אפם וחמתם נגשים את חזוננו.

גם היום, ניתן להתייאש לנוכח ההכרה במציאות, לקרוא להיכנע לתביעות האויב מתוך אשליה שנשיג בכך קצת שקט ("אפילו על שבועיים היינו מתפשרים"), לנסות באופן אובססיבי לזכות בבדל הכרה ערבית במציאות קיומנו מתוך נכונות לשלם תמורתה כל מחיר, מופקע ככל שיהיה. זאת גישה פסימית, שאינה בוטחת ביכולתנו להתמודד כראוי עם המציאות הריאלית.

אני שייך לאופטימיסטים, המאמינים בכך שחרף התנגדות הערבים ומאבקם בנו, מדינת ישראל תמשיך להתקיים, לשגשג ולפרוח; בכוחנו לתקן את החברה, לחזק את הכלכלה, לבנות מערכת חינוך מפוארת, על אפם ועל חמתם של המסרבים להכיר בזכות קיומנו. רפי איתן צדק, אך אין כל סיבה להתייאש כתוצאה מההכרה במציאות, אלא לראות במציאות הזאת אתגר גדול.  

* "ישראל היום"

את המאמר הבא כתבתי לפני שנתיים בדיוק, ב-6.1.06, יומיים לאחר אשפוזו של אריק שרון. פירסמתי אותו ב"שישי בגולן" תחת הכותרת "כף זכות":

לפני 11 שנה, באביב 1995, ביקר בגולן אריק שרון, אז ח"כ בכיר באופוזיציה, בלוויית רעייתו לילי. בתוקף תפקידי כדובר ועד יישובי הגולן התלוויתי אליו.

מספר דברים הרשימו אותי מאוד. ההיכרות עם הגולן, הידע רב אודות כל גבעה וכל פיסת קרקע. סיפורי מעורבותו האישית בהקמה ובפיתוח יישובים ומפעלים בגולן. וברמה האישית – נועם הליכותיו (בניגוד לתדמיתו אז) והיחסים הנפלאים עם לילי.

ירדנו למעיין במצוק שמתחת למבוא חמה, שם שבת באותם ימים אמיתי שלם שביתת שבת, במחאה על הכוונה לסגת מהגולן. שרון היה אז מהבולטים במתנגדי הנסיגה במערכת הפוליטית. השיחה שהתפתחה בביקור, התמקדה בחברו של שרון, ראש הממשלה יצחק רבין. מה קרה לרבין? שאלנו. איך אדם שתמך כל כך בגולן, שינה את גישתו בפתאומיות כזו, מן הקצה אל הקצה. שרון לא ידע להשיב. הוא אמר שזו חידה גם בעבורו. הוא העלה השערה – יתכן שגיוס נכדו לצה"ל השפיע עליו ועל עמדותיו. התקשיתי לקבל הסבר זה. חזקה על מנהיג וראש ממשלה, שאחריותו לשלומם של נכדי כלל סבי ישראל לא תיפול מאחריותו לשלום נכדו. החידה נותרה סתומה בעיניי עד היום.

היום נשאלת שאלה דומה – מה קרה לאריק? איך שרון, האיש המזוהה יותר מכל אדם אחר עם מפעל ההתיישבות בשטחים, שתרם יותר מכל אדם אחר להתיישבות זו, שקרא "לתפוס כל גבעה", החישוקאי שאיגף את יצחק שמיר (!) מימין – דווקא הוא מוביל לחלוקת הארץ, ועקר את יישובי גוש קטיף?

ערב בחירתו לראשות הממשלה ב-2001, נפגשנו עמו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו במצודת זאב. שרון אמר דברים חמים וחד משמעיים בנוגע למחוייבותו לגולן. באותה שיחה, אמר שרון (דברים אותם השמיע גם בפומבי) שהטעות הגדולה ביותר בחייו, עליה הוא מתחרט, היא תמיכתו בעקירת יישובי סיני ותפקידו בעקירה זו. הוא אמר שאסור שעקירה זו תהווה תקדים, ושאין לעקור יישובים בא"י. איך זה, דווקא הוא עקר את גוש קטיף ויישובי צפון השומרון, שהוא תרם כל כך להקמתם?

איני מקבל בשום אופן את תאוריות הקשר בין פרשיות השחיתות, שנקשרו לשמו, לבין ההתנתקות. התנגדתי להתנתקות. פרשיות השחיתות קשות מאוד וקשה לומר ששרון תרם תרומה חיובית לטוהר המידות בחיים הציבוריים בישראל. אך לא היה כל קשר בין השניים.

איני מקבל גם את הגישה לפיה מדובר באדם ציני חסר עקרונות שמוכן לבצע כל מדיניות. אני שולל גם את הגישה ששרון שינה את עורו ועבר לקצה השני של הסקאלה הפוליטית (אני כבר מריח את "מורשת שרון" שינסו ליצור, בדומה ל"מורשת רבין" השקרית, שתנסה להפוך אותו ליונה קיצונית, דוגמת יוסי שריד או ביילין). ולכן, לא הייתי שותף לחששות בתוכנו, שאנו הבאים בתור, וששרון עלול להביא לנסיגה מהגולן.

למיטב הכרתי, חרף עמדתו האידאולוגית הבסיסית אודות השליטה הישראלית בכל רחבי א"י והתיישבות רחבה בהם, הוא הגיע להכרה ששליטה על 3.5 מיליון פלשתינאים מסכנת את מדינת ישראל כמדינה יהודית, ציונית ודמוקרטית. כראש הממשלה וכאדם אקטיביסט, ראה את אחריותו למנוע סכנה זו, וכאדם מפוכח המבין שאין לנו פרטנר לשלום, החליט לעשות כן  באמצעות התנתקות חד צדדית (ואני מעריך שהוא תכנן התנתקות גם ביש"ע). אני סבור שהכרה זו היא נכונה, אף שתכנית ההתנתקות והעקירה הגורפת של היישובים, היתה דרך שגויה, בעיניי, להשגת המטרה הראויה, של היפרדות חד צדדית מן הפלשתינאים וקביעת גבולות המדינה (ובוודאי שהדרך בה הוביל את תהליך ההתנתקות אינה תקינה במדינה דמוקרטית).

מאחר והסוגיה הדמוגרפית היא הגורם לשינוי בעמדתו, ובגולן אין כל בעיה דמוגרפית, האמנתי ואני מאמין גם היום, שלא היתה לשרון כל כוונה לפגוע בגולן. עובדה – בחמש שנות כהונתו כראש הממשלה, הוא דחה כל ניסיון לחדש את המו"מ עם סוריה, גם אל מול מתקפות "השלום" של בשאר אסד וגם בניגוד מוחלט לעמדות בכירים במערכת הפוליטית בישראל, כמו של הנשיא קצב, שר החוץ סילבן שלום, שמעון פרס ואחרים.

בכך שמר בעקביות על הקו שאיפיין אותו כל השנים. עם התמנותו לתפקיד שר החוץ בממשלת נתניהו, הוא בלם את יוזמתו של ביבי למסור את הגולן לסוריה. בתפקידיו כשר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות, שר הביטחון, שר המסחר והתעשיה, שר השיכון ושר התשתיות הלאומיות, סייע רבות לפיתוח הגולן. מחוייבותו לגולן לא נפגעה ולא נסדקה כהוא זה.

עמדתי כלפי שרון לאורך השנים ידעה שינויים רבים. כילד, גדלתי על סיפורי וספרי יחידה 101 והצנחנים, על "אריק מן הצנחנים". לאחר מלחמת יום הכיפורים וחציית תעלת סואץ, היה שרון גיבור נערץ עליי. עם השנים שיניתי את דעתי אודותיו. אחרי מלחמת לבנון, ראיתי בו מנהיג בלתי אמין, ברוטאלי, שהמטרה מקדשת בעיניו את האמצעים ולכן התייחסתי אליו כאל סכנה לדמוקרטיה. עמדתי זו התרככה לאורך השנים והשתנתה. הכרתי אותו בתקופת המאבק על הגולן והערכתי אליו גברה. תמכתי בכל לבי בבחירתו לראשות הממשלה ב-2001 (ומאחורי הקלעים אף הייתי שותף בכתיבת נאומים בעבורו). הערכתי מאוד את תפקודו בקדנציה הראשונה ואת התמודדותו עם מתקפת הטרור. בשנים האחרונות שוב התנגדתי לדרכו, בהתנתקות ובמדיניות הכלכלית ובעיקר ראיתי בהתנהלותו המושחתת בעיה לאומית קשה.

בבוקר היום בו אושפז שרון, התפרסם ב"מעריב" מאמר פרי עטי, בו תקפתי את עמדתו המעורפלת של שרון בנוגע לבקעת הירדן והבעתי חשש שהוא ויתר על הבקעה. באותו ערב, כתבתי מאמר לטורי השבועי באתר האינטרנט bsh, בו תקפתי את שרון בחריפות רבה ביותר, בשל פרשיות השחיתות שלו ושל משפחתו. מאמר זה עלה לפרסום באותו ערב, והוסר כעבור דקות אחדות, עם היוודע דבר אשפוזו של שרון ומצבו הקשה.

ניתן להסיק מכאן שעמדתי כלפי שרון אמביוולנטית ומורכבת. אך במאזן הכולל של האיש, אין לי ספק שכף הזכות כבדה לאין ערוך מכף החובה. מדובר בפטריוט אמיתי, שלאורך עשרות שנים תרם תרומה גדולה למדינת ישראל ולביטחונה, ליישוב א"י ופיתוחה. מדובר באדם שתרם תרומה גדולה להתיישבות בגולן, לפיתוחה ולחיזוק ריבונותנו בגולן.

שרון היה אדם קונטרוברסלי. מנהיג שנהנה מקונסנזוס מלא, אינו מנהיג אמיתי. החלטות של מנהיג אינן יכולות להיות מקובלות על כל הצדדים. עם זאת, מעטים האישים בתולדות המדינה, שעוררו תגובות כה קיצוניות של שנאה והסתה, מצד מתנגדיו משמאל ומימין, כמו שרון. עובדה זו מעידה על תקיפותו הרבה, אך לא פחות מכך, על השונאים והמסיתים עצמם. גם אם מדובר בקבוצות קיצוניות, תרומתם הרעה והמזיקה להשחתת השיח הציבורי בישראל רבה.

בתקופת מלחמת לבנון, כמעט על כל תחנת אוטובוס בארץ הופיעו כתובות נאצה והסתה בנוסח "שרון רוצח". בתקופת ההתנתקות הופיעו אין ספור כתובות בנוסח "שרון בוגד". אני זוכר את מדריך הגרעין שלי, לפני 23 שנים, קורא באוזנינו את שירו של בוב דילן, בתרגומו של יהונתן גפן "אדוני המלחמה". שיר זה מביע כמיהה למותם של "אדוני המלחמה". הוא מסתיים באמירה, שהוא יעמוד ליד קברם כדי לוודא שלא יצאו מהקבר. ואז הוא אמר: "את השיר הזה אני מקדיש לשרון, שר הביטחון". דברים אלה זעזעו אותי, והגבתי עליהם בחריפות.

והנה, למחרת אשפוזו של שרון, שמעתי על גורמי ימין קיצוני שכל הלילה קראו פרקי תהילים והתפללו למותו של ראש הממשלה. קשה לי למצוא מילים לביטוי שאט הנפש מתפילה אנטי  יהודית זו ומחילול ספר תהילים. אמר ר' זאב וולף מסטריקוב: "אדם שאינו יהודי, אינו יוצא מכלל אדם. יהודי שאינו אדם, אף יהודי אינו".

ר' אלעזר פישל סאלומון, מחלוצי יסוד המעלה, כתב בכ"ה בשבט תרמ"ד 1884 מכתב לחותנו, ובו כתב, בין השאר: "... נטענו בהגן אשר הוא בשותפות עם כל החברה יותר מחמש עשר מאות אילנות נטיעות, מהם שבע מאות ושמונה אתרוגים... ומאה רימונים, זאת נטענו בשבוע העברה". ט"ו מאות אילנות בט"ו בשבט תרמ"ד – זו העדות הראשונה למנהג נטיעת אילנות בט"ו בשבט.

שש שנים אח"כ, יצאו ילדי זכרון יעקב בלוויית מנהל בית הספר, הסופר וההיסטוריון זאב יעבץ, עם שתילים בידיהם, ונטעו עצים בלב המושבה. בעקבותיו נהגו כך בתי ספר נוספים במושבות העליה הראשונה. בשנת תרס"ח 1908 מוסד המנהג, כאשר מרכז אגודת המורים הכריז רשמית, שט"ו בשבט יהיה לחג הנטיעות.

חג הנטיעות – ימיו כימי הציונות. המסר של החג הוא מסר של הכאת שורשים של העם היהודי בארץ ישראל, מסר של התיישבות. שירו של ש' בס "המנון לט"ו בשבט" הסתיים במילים: "ומי אם לא אנו / כל נערה ונער / נוסיף פה עוד יער / אל יערות עם". ובשירו של י' שנברג "שירו לשתיל" שרו השותלים: "זה היום נטע ונשתול / ונכה פה שורש".

ההתיישבות העובדת ראתה בט"ו בשבט, חג הנטיעות, חג חשוב המציין את היאחזות העם בארצו. אחד ממוקדי הוויכוח בין הציונות הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה הציונית, היה סביב שאלת מהות ההתיישבות. אורי צבי גרינברג כתב שארץ נכבשת בדם / ורק הנכבשת בדם מקודשת לעם / בקדושת הדם. בשירו הוא לועג לאבות תנועת העבודה שהאמינו שארץ נכבשת בהתיישבות והזכיר שבמעדר חופרים את הקבר וקוברים את המת.

תנועת העבודה ראתה את ההתיישבות כעיקר, ואת הנשק כרע הכרחי להגנה על המפעל הציוני, כדי לאפשר את קיומו. רחל המשוררת שרה "לא שרתי לך ארצי / ולא פיארתי שמך / בעלילות גבורה בשלל קרבות / רק עץ ידי נטעו / חופי ירדן שוקטים /  רק שביל כבשו רגלי / על פני שדות".

החג שציין את הקשר בין עם לאדמתו באמצעות נטיעת העץ הוא ט"ו בשבט. בתנועה הקיבוצית היה זה חג חשוב ומרכזי. הנה, ציטוטים מספר מטקס הנטיעות בקיבוץ מזרע, ט"ו בשבט תשכ"ג 1963: "אנו ניטע למען נעמיק שורש!... אנו ניטע למען תפארת ישראל ... למען החיים והשלום!... אנו נוטעים עם כל ילדי ישראל את העצים האלה כאות ברית נצחים שלנו עם אדמתנו". אני שב ומדגיש, אין המדובר בטקסט של מאחז בלתי חוקי בשטחים, אלא של טקס ט"ו בשבט בקיבוץ של השומר הצעיר.

והיום? ובכן, בשורות טובות. גם היום עוסקת התנועה הקיבוצית בנטיעות. גם היום מארגנת התנועה הקיבוצית טקס נטיעות בט"ו בשבט. גם היום רואה התנועה הקיבוצית ערך בנטיעה, בהשתרשות, בהכאת שורשים. אגף המשימות הלאומיות בתנועה הקיבוצית מזמין את החברים לאירוע המרכזי בט"ו בשבט:  טקס נטיעות... עם פלשתינאים על אדמות חקלאי הכפר קפאין.

ונשאלת השאלה – כאשר מדובר על אגף המשימות הלאומיות, הכוונה למשימות של איזה לאום? ומה הוא המסר של העדכני של התנועה הקיבוצית לט"ו בשבט – הכאת שורשים פלשתינאים והעמקת זיקתם לארץ? "שוחרי השלום והסולידריות" יהיו שם, מבטיח יוזם האירוע יואל מרשק. וחשבתי בלבי... אולי לכבוד ט"ו בשבט, יצליח מרשק להביא את שוחרי השלום והסולידריות מקרב הפלשתינאים לנטוע עצים ביישוב יהודי. לא, לא בהתנחלות בשטחים, רחמנא לצלן. אבל אולי בגבעת השלושה, קיבוצו של יואל? אולי בקיבוץ מצר, שהנטיעות נעשות בקרבתו? לא, שוחרי השלום והסולידריות הם מי שהופכים את ט"ו בשבט לחג של הכאת שורשים פלשתינאיים בארץ. ועל כך לא נותר אלא לשאול את יואל ושותפיו: חבר'ה, שמא התחרפנתם?

אני יודע שבעקבות מאמר זה יופעל מיד המנגנון האוטומטי של מכתבי התמיכה הספונטניים במפעליו של יואל מרשק. לא נותר לי אלא לשתף את הקוראים בספקותיי, האם רגש הסולידריות עם הפלשתינאים מניע את יואל, או שמא רגש הסולידריות עם הרייטינג התקשורתי, הצפוי בטקס ט"ו בשבט הפוסט ציוני המוזר הזה.

* "הקיבוץ"