הבלוג של אורי הייטנר

החלטת הארגונים המייצגים את ערביי ישראל להחרים את חגיגות 60 שנה להקמת המדינה, עוררה התרגשות רבה וסערה ציבורית. מצד אחד, היו שראו בכך הזדמנות לצאת נגד ערביי ישראל ואף לקרוא לפגוע בהם בשל חוסר נאמנות למדינה. מצד שני, היו שראו בכך הזדמנות לצאת נגד מדינת ישראל ולראות בהחלטה זו הוכחה לאפליה המתמשכת, כביכול, של מדינת ישראל נגד אזרחיה הערבים.

אני מסרב להתרגש מהחרמת אירועי שנת השישים. אדרבא, אני מבין את ההחלטה, מכבד אותה וכלל איני בטוח שבמקומם הייתי נוהג אחרת. אין כל סיבה לגנות אותם על החלטה זו, אך גם אין כל סיבה להלקאה עצמית של המדינה. אין כל קשר בין החלטה זו לבין האפליה והקיפוח, הקיימים או אינם קיימים. זו החלטה הנובעת מהסיטואציה המיוחדת של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, שבה חי מיעוט לאומי, שהלאום שלו מצוי במלחמה עם המדינה שלו על אותה ארץ.

כציוני לאומי, אני מכבד את רגשותיהם הלאומיים של ערביי ישראל. כמי שאינו מוכן בשום אופן לוותר על צביונה היהודי של מדינת ישראל ואינו מוכן אף לדון באפשרות כזו, אין כל סיבה שאצפה מאזרחים שאינם יהודים להזדהות עם המדינה. חגיגות עצמאותה של המדינה, הם ביטוי להזדהות עמה.

הזדהות עם מדינת ישראל, היא הזדהות עם מדינת העם היהודי. הזדהות עם מדינת ישראל, היא הזדהות עם ההיסטוריה של מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה מתוך מלחמה עם ערביי א"י – מלחמה קשה, לחיים ולמוות. מדינת ישראל קיימת כיוון שניצחנו במלחמה. מדינת ישראל קיימת כיוון שהערבים הובסו בה. האם מישהו מצפה מהערבים לחגוג את תבוסתם? האם אנו היינו חוגגים את יום העצמאות הפלשתינאי, אילו אנו הובסנו במלחמה? (האמת היא, שאילו הובסנו ספק אם היו נשארים כאן יהודים חיים, כדי לחגוג).

בוודאי שאין לצפות מערביי ישראל לחגוג את עצמאותה של מדינת ישראל, כל עוד מתקיימת מלחמה בין העמים, והרי כל אדם מפוכח ומציאותי, יודע שקצה של המלחמה אינו נראה באופק.

למה אני מצפה מערביי ישראל? לשמור על החוק, לא לפעול נגד המדינה, לבצע שירות אזרחי ביישוביהם במקום השירות הצבאי. אך איני מצפה מהם לאהוב את המדינה, איני מצפה מהם להזדהות עם המדינה, איני מצפה מהם לשמוח בשמחתה, לחגוג את חגה. כמובן שיש לברך ולשמוח על כל ביטוי של השתלבות ערביי ישראל בחיי המדינה, כיוון שהשתלבות כזו מבטאת השלמה עם מציאות קיומה כמדינה יהודית. אך כל עוד בתוכנו, בקרב היהודים, קיימת תופעה הולכת וגוברת של פוסט ציונות ואנטי ציונות ושל תמיכה בביטול יהדותה של המדינה, אין לצפות להשלמה כזאת.

ערביי ישראל אינם רוצים לחגוג את יום העצמאות? שלא יחגגו. לא כן, כאשר מדובר בשר ראלב מג'אדלה. שמחתי מאוד כשמג'אדלה נבחר לשר. עצם היותו נבחר ציבור מטעם מפלגה ציונית, ולא מטעם מפלגה העויינת את המדינה ולפיכך פסולה לחברות בקואליציה, היא ביטוי להכרה במציאות ולהשתלבות ערביי ישראל במדינה.

כשר, מג'אדלה אינו אדם פרטי. אין לו סמכות "לא להכיר" בריבונות ישראל על הר הבית, בהיותו מוסלמי, כפי שהצהיר בכנסת. אין הוא יכול להחרים את חגיגות ה-60 של המדינה, בשום תרוץ שהוא. אם אין הוא חוגג את עצמאות המדינה, מעיד הדבר עליו שאין הוא רואה בה את מדינתו. אם כך, איך הוא משרת בה כשר? עליו לבחור. אם הוא שר בממשלת ישראל, לא כל שכן – שר התרבות, עליו לנהוג כמתחייב ממעמדו. אם הנדרש ממנו סותר את מצפונו, יתכבד נא ויתפטר מתפקידו.

* "מקור ראשון"

א. השטיקים והטריקים

כאשר הכותרות בישרו על הסכם עקרונות בין הממשלה למורים ועל הסוף הקרב של השביתה, יומיים לפני כניסתם לתוקף של צווי המניעה, היה לי ברור שלמחרת יהיה משבר, רן ארז יצא בסערה מחדר הדיונים ויבשר לאומה על פיצוץ המו"מ. למחרתים הוא יתחדש ויתקיים מו"מ מרתוני לאורך הלילה עד אור הבוקר. בשעה 7:00 תמסר ההודעה הדרמטית – יש הסכם. חוזרים ללימודים.

טעיתי. בשעה 7:00 הבשורה טרם יצאה. נאלצנו להמתין עוד 45 ד'. אבל הריטואל התקיים כצפוי. כל צד שיחק את התפקיד אליו הוא לוהק. הישורת האחרונה של השביתה מעידה על המאבק כולו – מאבק רצוף ספינים, שהובל בידי יועצי תקשורת ותדמיתנים, שלא חסכו מאיתנו את כל הטריקים והשטיקים בהם הם מתמחים.

            ב. מאבק בלי קווים אדומים

במשך שנות ה-90 הייתי ממובילי המאבק נגד נסיגה מהגולן. המאבק הזה, בעבורנו – תושבי הגולן, היה על הכל. אילו הפסדנו, חלילה, היה נחרב עולמנו, היה נהרס מפעל חיינו, היינו מגורשים מבתינו, נעקרים מאדמתנו, מפוטרים מעבודתנו, בתי הספר והגנים של ילדינו היו נהרסים, כל מה שבנינו היה נהרס והעיקר – הדרך בה אנו מאמינים ואותה אנו מגשימים בחיינו היתה מובסת. אילו הפסדנו במאבק, חלילה, תוצאות ההפסד היו בלתי הפיכות. אנו יכולים לנצח באלף מאבקים, וכל ניצחון שלנו הוא היום הראשון של הסיבוב הבא. תומכי הנסיגה מעולם לא כיבדו הכרעה המנוגדת לעמדתם. גם לא את החלת הריבונות על הגולן. להפסיד אנו יכולים רק פעם אחת. לא יהיה לנו מקצה שיפורים.

אף על פי כן, כשפתחנו במאבק, קבענו קווים אדומים – המאבק שלנו יהיה חף מאלימות וכולו יעשה במסגרת החוק וכללי המשחק הדמוקרטי. אני מאמין, שאופי המאבק היה אחד הגורמים המרכזיים לניצחוננו.

למרבה הצער, מעטים הם המאבקים המתנהלים בצורה כזו. גם במאבק המורים, הצודק כשלעצמו, נחצו קווים אדומים. ההחלטה של עשרות צוותי בתי ספר, בעידודם של מנהיגי המאבק, להפר את צו בית המשפט, היתה שבירת כלים, רמיסת כללי המשחק הדמוקרטיים, חציית הקווים האדומים של המאבק. כאשר שבירת כלים כזו נעשית בידי מורים, שאמורים להוות מופת לילדי ישראל, שאמורים לחנך לאזרחות טובה, מדובר בצעד חמור ביותר.

            ג. כורתים את הענף

לפני שנים אחדות, במסגרת הרפורמות שהוביל נתניהו כשר האוצר, הוא ניסה לסגור את בתי הדין לעבודה. כל המחנה החברתי בישראל עמד על רגליו האחוריות, כדי למנוע את הגזירה.

היה זה מאבק חברתי חשוב וצודק. בית הדין לעבודה הוא המגן העיקרי על העובד וזכויותיו. הניסיון לפרק אותו נומק בצורך בחיסכון, אולם לאמיתו של דבר הוא נבע משיקולים אידאולוגיים – בית הדין לעבודה מפריע לכלכלת השוק להתנהל ללא מפריע.

בג'ונגל של השוק החופשי, שבו כל דאלים גבר, בית הדין לעבודה הוא אי של הגינות וצדק. הוא גם אי של אחריות. הוא אינו תומך אוטומטית בעובדים והוא מרסן מאבקי עובדים, כאשר הם נעשים בחוסר אחריות.

הפרת צו בית הדין לעבודה, עלול היה להוות תקדים הרסני ליחסי העבודה בישראל. בית משפט שהציבור אינו מכבד את פסיקותיו מאבד את תוקפו ואת הרלוונטיות שלו. מי שהסיתו להפר את הצו, עלולים היו לכרות את הענף עליהם יושבים העובדים בישראל. היה זה חוסר אחריות בהתגלמותו.

            ד. היה כדאי?

מאבק המורים היה מאבק צודק. שכר המורים הנמוך הוא חרפה. הורדת שעות הלימוד והגדלת הכיתות הזיקו מאוד למערכת החינוך בישראל. מערכת החינוך נמצאת במשבר עמוק, והישגי התלמידים במבחני ההשוואה הבינלאומיים הם רק עדות אחת לכך. יש צורך ברפורמה של ממש במערכת החינוך, ולא רק בתחומים בהם עסק מאבק המורים, אלא לא פחות מכך בתכני החינוך – על אילו ערכים אנו מחנכים את התלמידים, מהי דמות הבוגר אליה אנו מחנכים את התלמיד וכו'.

השביתה התמשכה למעלה מחודשיים. האם היא השיגה את מטרותיה? האם היה כדאי?

ההישג החשוב ביותר של השביתה, היה העלאת החינוך ומעמד המורים לראש סדר היום הציבורי. גם בהסכם שהביא לסוף השביתה, יש הישגים בלתי מבוטלים, אם כי רחוקים עדיין מן הרפורמה הראויה למערכת החינוך.

אולם ניתן היה להגיע להישגים האלה גם ללא השביתה, ובוודאי שלא היה צורך בשביתה ארוכה כל כך. את המתווה שהביא לסוף השביתה הציע עופר עיני כבר בראשיתה והממשלה קיבלה אותו כבסיס לפתרון המשבר. לא היתה כל הצדקה לשביתה ארוכה כל כך ומזיקה כל כך.

האם מעמד המורה בישראל יצא נשכר מן השביתה? מסופקני. עם יד על הלב – כמה מאיתנו רואים ברן ארז את הדמות הראויה לחינוך ילדינו? אני – לא. אם הוא מנהיג המורים, מה אומר הדבר על ציבור המורים? האם ילדים הרואים את מוריהם חוסמים את הכניסה לירושלים, יעריכו אותם יותר או פחות?

רן ארז הוביל מאבק מיליטנטי, בוטה, חסר תרבות ובעיקר – ממושך מאוד, ללא צורך אמיתי בכך. דומה שהוא נהנה מכל רגע, נהנה מאור הזרקורים, מצקצוקי המצלמות, ממעמד גיבור התקשורת, וזו הסיבה העיקרית והאמיתית להתמשכותה של השביתה.

קשה לעבוד על בני נוער. דומני שאופן התנהלות המאבק יגביר את הציניות של התלמידים, ולא יגרום להם לכבד יותר את מוריהם.

            ה. הבוגר האחראי

בסופו של דבר, מה שהביא לסיום השביתה היה הדד-ליין של צווי המניעה. הציבור לא יכול לסבול את האפשרות של מורים העובדים בכפיה. הממשלה לא רצתה בכך ולא רצתה להסתכן בביזיון רבתי של בית הדין. ארגון המורים, שהסית להפרת הצווים, הבין שטיפס על עץ גבוה ושהפרה המונית תגרום לנזק חמור למעמד המורה בישראל.

רן ארז מצד אחד, השרים רוני בראון ויולי תמיר מצד שני, ראש הממשלה שהתחמק מהתמודדות עם המשבר הלאומי, התגלו במהלך המשבר כאנשים קטנים, שאינם מסוגלים להתעלות כדי להתגבר על המשבר.

מי שהתגלה כבוגר האחראי, היה השופט סטיב אדלר, ראש בתי הדין לעבודה, שפעל בשום שכל, במתינות ובאחריות, ובסופו של דבר ידע להציב לשני הצדדים בעיתוי הנכון את הסולם שאיפשר להם לרדת מן העץ. אלמלא הוא, היינו רחוקים מסיום השביתה.

* "שווים"

החוזה הבלתי כתוב הבסיסי בין האזרח והמדינה, שהוא הצידוק לתביעה של המדינה מן האזרח – תשלום מיסים, שירות צבאי עד נכונות למסירות נפש, הוא מחוייבות המדינה להבטיח את שלומו וביטחונו של האזרח. אפילו הגישות הליברליות הקיצוניות ביותר, המצמצמות את תפקיד המדינה למינימום שבמינימום, אינן משחררות את המדינה מן האחריות הזאת.

כאשר המדינה אינה ממלאת את חובתה זו לאורך זמן, יש לאזרח סיבות טובות לחוש שהמדינה הפרה את החוזה הבלתי כתוב עמו. זו תחושתם של תושבי שדרות ויישובי עוטף עזה, ותסכולם – עצום. התסכול הזה הוא העומד בבסיס עתירת תושבי שדרות לבית המשפט העליון, בדרישה שיחייב את הממשלה למגן את הבתים.

אזרחים חכמים ובעלי ניסיון, יודעים שהמיגון אינו דרך נאותה להתמודד עם הטרור ושהמיגון הטוב ביותר הוא התקפה. צודקים תושבי שדרות ועוטף עזה התובעים מן המדינה לפעול בנחישות ולהפעיל את צה"ל כדי להגן עליהם.

אם תעתור קבוצה כזו של אזרחים חכמים וצודקים לבית המשפט העליון, בתביעה שיחייב את הממשלה להוציא את צה"ל לפעול ברצועת עזה נגד הטרור, כיצד ינהג בית המשפט?

יש רק תשובה אחת ראויה של בית המשפט על עתירה כזאת – דחיה מוחלטת על הסף, בטענה שאין זה עניינו של בית המשפט.

על בית המשפט להסביר לעותרים, שהמחוייבות של המדינה להגן עליהם אינה חוזה משפטי אלא אחריות ציבורית. זכותם של העותרים לממש את אזרחותם במאבק ציבורי ופוליטי, בהפגנות ושביתות, בלחץ ישיר ועקיף על מקבלי ההחלטות, בכל הדרכים הציבוריות שהדמוקרטיה מאפשרת. אולם אין זה עניינו של בית המשפט.

החלטה אם לצאת למלחמה, למבצע, לפעילות מבצעית זו או אחרת, היא החלטה פוליטית ומדינית; זו סמכותה של הרשות המבצעת. על הרשות המחוקקת לפקח עליה, לבקר אותה ואם יתגבש בה רוב לכך, גם להדיח אותה. הרשות השופטת אינה צד בעניין. אין זה מתפקידו של בית המשפט להחליט על יציאה למלחמה, כפי שאין זה מתפקידו למנוע מלחמה או לעצור אותה באמצע, כפי שאין זה תפקידו לדון ולהחליט על צמצום אספקת החשמל לעזה (ההתערבות הזאת היתה צעד חמור ביותר. בית המשפט, כדרכו בשנים האחרונות, לקח על עצמו סמכות לו לא).

כך בדיוק צריך לנהוג בית המשפט בעתירה הנוגעת למיגון הבתים בשדרות. גם את העתירה הזו היה על בית המשפט לדחות על הסף. עצם התערבותו של בית המשפט בנושא, מקעקעת את יסוד הפרדת הרשויות במדינה ופוגעת קשות בדמוקרטיה. אחת היא אם יקבל בסופו של דבר בית המשפט את העתירה או ידחה אותה – עצם העובדה שלא דחה את העתירה על הסף, היא התערבות גסה בנושא לא לו ושבירת כללי המשחק הדמוקרטי.

איני חשוד כחסיד של ממשלת אולמרט, אך בעניין זה אני מסכים עם תשובתה לבית המשפט, שמדובר בנושא שאין זה מתפקידו להחליט עליו.

אני מסכים גם עם אמירתו של אולמרט ש"אל לנו למגן את עצמנו לדעת". אין גבול למיגון. התוקפן בעל היוזמה ימצא תמיד את הדרכים לעקוף כל מיגון. אין גבול לכסף שישפך על המיגון הזה. אך אין לממשלה הפריביליגיה להרפות משני קצותיו של המקל – גם לא לתקוף וגם לא למגן.

הדרך הראויה היא להפעיל את צה"ל כדי להפסיק את ירי הטילים. יש ליצור מצב שבו הצד השני ידרש לעסוק במיגון ובמנוסה. הטענה שאין פתרון צבאי לקסאמים, אינה נכונה יותר מהטענה שאין פתרון צבאי לטרור המתאבדים. רק לפני חמש שנים הפילו פיגועי ההתאבדות מידי חודש מאות חללים ברחובותינו. אנו זוכרים את המנטרה: "אין צבא בעולם שמסוגל למנוע מאדם בודד, נחוש וחדור מוטיבציה לעטוף עצמו בחגורת נפץ, לחדור לעיר ישראלית גדולה ולבצע פיגוע התאבדות". והנה, מבצע "חומת מגן" והפעילות ההתקפית הרצופה של צה"ל והשב"כ מאז, לצד פעילות הגנתית – גדר ההפרדה והמחסומים, הביאו לירידה דרסטית בפיגועי ההתאבדות, כמעט עד הפסקה מוחלטת שלהם. כך ניתן לפעול גם נגד ירי הקסאמים. אולם אם אין הממשלה ממלאת את תפקידה ומפעילה את צה"ל, עליה, לכל הפחות, למגן את היישובים, כדי להקטין את הנזק והסכנה.

" הקיבוץ"