הבלוג של אורי הייטנר

"ואם בסופו של דבר יחליטו לפנות אתכם, מה תעשו? תכבדו את ההחלטה?" בתקופת המאבק על הגולן, בכל ויכוח היה מי שהכניס לדיון את השאלה הבלתי רלוונטית הזאת. אני השבתי תמיד בשאלה: "ואם בסופו של דבר יחליטו לא לסגת מהגולן, תכבדו את ההחלטה?"

איזו מן שאלה זו? הרי מי שתומך בנסיגה, איך הוא יכול שלא לכבד אותה? מה, הוא ייתן הוראה לצה"ל לסגת? מה, הוא יעלה בעצמו ויעקור את היישובים?

אבל השאלה הזו היא השאלה האמיתית. שהרי מי ששאל אותנו אם אנו נכבד, התכוון בשאלתו לדרוש מאיתנו, שאם תתקבל הכרעה לאומית, נכבד את סופיותה. ואם תתקבל החלטה אחרת, שלא לפי רוחו, האם הוא יכבד את סופיותה? האם הוא ירכין את ראשו בפני הכרעת הריבון - משאל עם או הכנסת, ויסיר סופית את הנושא מעל סדר היום? או שמא למחרת ההחלטה הוא ימשיך לפעול למען נסיגה?

אסור להשלים עם מוסר כפול, על פיו תומכי הגולן יכולים לנצח באלף הכרעות, וכל ניצחון שלהם יהיה יומו הראשון של הסיבוב הבא, ואילו להפסיד הם יכולים פעם אחת בלבד, כיוון שהפסד יביא לנסיגה ולעקירה.

אם תומכי הנסיגה אינם מתחייבים שיכבדו כל החלטה והיא תהיה סופית, הם מעידים על עצמם שאין הם מקבלים עליהם את כללי המשחק הדמוקרטי, ואין הם באים לוויכוח הזה בידיים נקיות.

אולם אין כאן שאלה של "אם". זאת עובדה – תומכי הנסיגה אינם מכבדים את ההכרעה הלאומית. כיוון שההכרעה הלאומית על הגולן התקבלה לפני 26 שנים בדיוק. ב-14.12.81, בדיוק היום לפני 26 שנים, החילה כנסת ישראל את החוק, המנהל והמשפט הישראליים על הגולן, ובכך סיפחה את הגולן לריבונות ישראל.

מי שהתנגד לסיפוח הגולן, ביטא עמדה לגיטימית. אולם מרגע שהתקבלה ההחלטה, היה עליו להרכין את ראשו בפני ההחלטה הדמוקרטית ולכבד אותה. לכבד אותה, פירוש הדבר להתייחס אליה כאל סופית בהחלט ולפעול על פיה. לכבד אותה, פירושו להסיר מעל הפרק כל רעיון הסותר אותה.

הרי מה היתה משמעות החלטת הכנסת? מה המסר שעמד מאחוריה?

כך הציג את הדברים ראש הממשלה מנחם בגין, כאשר הביא את החוק להכרעת הכנסת: "לא ימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני, אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ... הנני בטוח שעל דעת הרוב המכריע של הכנסת והאומה יכול אני לקבוע, כי מבחינה היסטורית רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל... מאז חידוש עצמאותנו, שלטו ברמה הסורים, והם הוכיחו למה הם מסוגלים ביחסם אל האוכלוסיה האזרחית השוכנת בקיבוצים, במושבים, בערים, בגיא, בעמק למטה. הסורים עשו את חייהם של רבבות אזרחים אלה גיהנום... האם מישהו יכול להעלות על דעתו שישראל אי פעם תסכים לחידוש אפשרי של מצב כזה? אין תימה שבעניין זה של רמת הגולן קם קונסנזוס לאומי בישראל, כללי... כי ישראל לא תוכל לרדת מרמת הגולן ולמסור את הרמה לסורים...". הכנסת שמעה את בגין, הצביעה והכריעה ברוב גדול של שני שליש. מאז חלפו 26 שנים, ומתנגדי ההכרעה הלאומית מסרבים לכבד אותה וממשיכים לצפצף עליה ולחתור תחתיה. איזו חוצפה היא זאת, מצדם, לתבוע מאיתנו לכבד הכרעה לאומית אחרת, שתהיה תוצאת חתירתם תחת ההכרעה הלאומית?  

בעקבות עיצומים שנקטה ארה"ב כלפי ישראל בשל ההחלטה, זימן ראש הממשלה בגין את שגריר ארה"ב סמואל לואיס, וגינה באזניו את החלטת ממשל רייגן. "האם אנחנו מדינת ואסאלים שלכם? האם אנחנו רפובליקת בננות?" התריס בגין באזני לואיס והכריז: "אין אדם בעולם כולו, שיוכל להשפיע על הכנסת לבטל את החוק, אשר נתקבל ברוב שני שלישים בה. ... ביחס לעתיד, הואל להודיע למזכיר המדינה, כי חוק רמת הגולן יישאר בתוקפו, אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו".

* "שישי בגולן"

ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח היתה הדגל ההתיישבותי והפוליטי של תנועת העבודה. ממשלות העבודה הן שהחליטו ליישב אזורים אלה. תנועות ההתיישבות של תנועת העבודה הן שיישמו את ההחלטה בהקמת קיבוצים ומושבים. תנועות הנוער של תנועת העבודה חינכו את חניכיהם להגשים ביישובים אלה.

תנועת העבודה הציגה את ההתיישבות בבקעת הירדן כאנטיתזה להתיישבות של "גוש אמונים" על גב ההר. בניגוד להתיישבות בתוך אזורים מיושבים בצפיפות באוכלוסיה פלשתינאית, שסיפוחה עלול לאיים על צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח הוצגה כהתיישבות באזור ריק מערבים, שסיפוחו לישראל הינו יעד לאומי, וריבונות ישראל עליו הינה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה.

דווקא ממי שמצדד בנסיגה ממרבית שטחי יהודה ושומרון, יש לצפות שיתמוך בריבונות והתיישבות ישראליים בבקעת הירדן, כדי ליצור חיץ שימנע רצף עויין מאיראן ועד פאתי כפ"ס, חדרה, נתניה ות"א. בוודאי שהיום, לנוכח לקחי אוסלו וההתנתקות, ניתן לצפות ממי שתומך בנסיגה, שימנע את הפיכת בקעת הירדן לציר פילדלפי רבתי.

מי שהבין זאת היטב, היה יצחק רבין. לכן, בנאומו האחרון בכנסת ערב הרצחו, בדיון על אוסלו ב', כאשר הציג לראשונה את מדיניותו ותכניתו להסדר הקבע של ישראל, הוא הצהיר  שישראל לא תוותר על "בקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה". למרבה הצער, יגאל עמיר רצח עם רבין גם את תפיסת הפשרה הטריטוריאלית.

אהוד ברק, שהתיימר להיות ממשיכו של רבין, בעט במורשתו, ויתר על רעיון הפשרה הטריטוריאלית, והציע נסיגה מלאה, כולל מבקעת הירדן. לזכותו יאמר, שלנוכח לקחי אוסלו, הוא תבע תמורת הנסיגה הזאת הסכם שלום, סוף הסכסוך וסוף התביעות מישראל. הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה, מה שהצדיק השלכתה לפח האשפה של ההיסטוריה.

לא זו בלבד שברק לא נסוג מהצעתו, אלא שהיום הוא מוסיף חטא על פשע. אם בקמפ-דיוויד הסכים לעקור את יישובי הבקעה תמורת שלום, היום הוא מציע, בהצעת החוק הצינית "פינוי פיצוי", להרוס מבפנים את יישובי בקעת הירדן וצפון ים המלח, יחד עם כל היישובים שממזרח לגדר הביטחון, באמצעות חיפוש החוליות החלשות ורודפי הבצע ביישובים, וניסיון לשחדם בכסף תמורת עקירה. החוק הזה נועד לקעקע את יסודות הקהילה ההתיישבותית, באמצעות חרחור ריב ומדנים בתוך היישוב, יצירת מערכת שמועות ורכילויות ושבירת החוסן והסולידריות של החברה ביישובים.

כל אדם בעל מצפון, גם מי שתומך בעקירת היישובים תמורת שלום או אף בנסיגה חד צדדית, חייב להתקומם בכל נימי נפשו נגד ההצעה הצינית והנואלת הזאת. כל אדם בעל זיקה כלשהי להתיישבות, חייב למחות נגד הרעיון הנפסד הזה.

* "הקיבוץ"

תגובה לעוזי בנזימן, "לקחים מפינוי עזה", "הארץ" 5.12.07)

אופן הטיפול בעקורי גוש קטיף וצפון השומרון הוא אחד המחדלים הגדולים ביותר בתולדות המדינה. זו חרפה לאומית. היטיב לתאר את החרפה עוזי בנזימן בהציגו את הנתונים המצמררים אודות חסרי הבית, חסרי התעסוקה, העסקים והחקלאות שלא קמו מחדש. אך בנזימן מצא את האשם במחדל – המתיישבים עצמם, כיוון שלא שיתפו פעילה עם נציגי הממשלה ערב ההתנתקות.

האשמה זו של העקורים במחדלי המדינה שעקרה אותם, היא לעג לרש. עובדתית, היא גם חסרת שחר. למי שמאשימים את מנהלת סל"ע בכך שהיא נכשלה בכל מעשיה, כדאי לזכור שדבר אחד היא דווקא היטיבה לעשות – הפקת תשדירי שרות שקריים תחת הסיסמה "יש פתרון לכל מתיישב". והנה, חלפו שנתיים וחצי, וטרם נמצא פתרון כמעט לאף מתיישב. האמנם המתיישבים אשמים בכך?

יש לזכור, שבניגוד להסכם השלום עם מצרים, אז חלפו שלוש שנים בין החלטת הכנסת לעקירת היישובים, בהתנתקות - פרק הזמן בין החלטת הכנסת לביצוע בפועל היה 8 חדשים. פרק הזמן בין החלטת בית המשפט העליון לעקירה היה חודשיים בלבד. הטענה, כאילו מה שהממשלה לא הצליחה לעשות בשנתיים וחצי, היא היתה מצליחה לעשות אילו חודשיים קודם לכן המתיישבים היו משתפים פעולה עם הממשלה, היא עלבון לאינטיליגנציה. יתר על כן, אמנם רוב תושבי גוש קטיף לא שיתפו פעולה עם הממשלה, אך מיעוטם כן שיתף פעולה, וגם אלה ששיתפו פעולה – מצבם אינו טוב במאומה משל אלה שלא שיתפו פעולה.

כעת, כביכול לאור לקחי ההתנתקות, מציע עוזי בנזימן למתיישבי יהודה ושומרון לשתף פעולה עם חוק פינוי – פיצוי החדש, המנסה לשחד מתיישבים לעקור היום מבתיהם ויישוביהם תמורת בצע כסף. איזו ציניות! מדינת ישראל לא קיבלה כל החלטה דמוקרטית על גבול המדינה ובוודאי לא על עקירת יישובים, ועוזי בנזימן מצטרף למקהלת המעודדים את הצעת החוק הנואלת, שנועדה לחרחר ריב ומדנים בתוך היישובים, ליצור אווירה של חשדנות ורכילות בתוך הקהילות, להנהיג "הפרד ומשול" ולפורר את חישוקי הסולידריות החברתית ביישובים. הצעה זו, נובעת משנאה ותאוות נקם.

הלקח מדרך עקירת היישובים בהתנתקות, אינו כלפי התושבים אלא כלפי הממשלה. בראש ובראשונה, היה עליה להציע פתרון של שמירה על המרקם הקהילתי ובניית גוש קטיף מחדש במקום אחר. ההצעה הצינית, עליה ממליץ בנזימן, היא ההיפך הגמור של אותו לקח, כיוון שהיא נועדה לקעקע את יסודות הקהילה ביישובים. 

* "הארץ"