הבלוג של אורי הייטנר

* לא בתחום האפור - בניסיון לבצע פיגוע דריסה בשועפט ביום שני לפנות בוקר, ירו שוטרי מג"ב במחבלים, חיסלו אחד מהם ופצעו את חברו. רוב המחבלים במתקפת הטרור נורו ונהרגו. הורגיהם – חיילים, שוטרים ואזרחים זכו לשבחים רבים ולהערכה והוקרה על מעשיהם. גם במקרים אפורים, שבהם הייתה מחלוקת אם נכון היה לירות או לא, כמו במקרה של המחבלות הנערות עם המספרים או של שוטר שירה לעבר מחבל מנוטרל שניות אחדות לאחר הנטרול, אך עדיין בסערת הקרב, היורים קבלו גיבוי מלא.

אין שחר לטענה כאילו בעקבות פרשת אזריה חיילים מפחדים לירות, כיוון שאין חייל שאינו יודע שירי כמו במקרה של אזריה אסור. אם להשוות את הירי הזה לאירועים אחרים במתקפת הטרור, ההשוואה היא לניסיונות הלינץ' שנעשו במספר מקרים למחבלים, אחרי שנוטרלו ונתפסו.

את פקודות הירי תמיד נכון לבחון ואם יש צורך לחדד אותם יותר – יש לחדד אותם יותר. תמיד נכון לבחון אם הפקודות אינן מחמירות מידי ולא מסכנות את החיילים, ואם יש צורך להתיר במידה מסוימת את הרצועה – ראוי לעשות כן. אולם בכל מקרה, אין קשר בין הסוגיות הללו לירי של אזריה, שעל פי כל אמת מידה מבצעית ומוסרית, אינו נמצא בתחום האפור.

ואם יש איזה חייל שמפחד לירות, זה רק בשל שטיפת המוח וההסתה נגד צה"ל של תומכי אזריה.

* הגיבורים – שלושה לוחמי צה"ל – סמ"ר ינאי ויסמן ז"ל, סמלת ליחי מלכה וסמל מתן שמיר, עוטרו בצל"שים, בטקס שנערך ביום ג' בגבעת התחמושת, על אומץ, נחישות, חתירה למגע ודבקות במשימה, שגילו בפיגועים במתקפת הטרור השנה.

במלחמות, מספרם של הקצינים בקרב מקבלי הצל"שים והעיטורים גבוה מאוד, ולא בכדי – הידיעה של המפקדים שחייליהם מתבוננים בהם ומצפים לדוגמה אישית, מעניקה להם מכפיל אומץ וגבורה. אביגדור קהלני, בעל עיטור הגבורה ועיטור המופת, הגדיר זאת במילים: "מה שנותן לך את אומץ הלב זה הדקירות בגב של מבטי החיילים. אתה לא יכול שלא להיות אמיץ, כאשר כולם מסתכלים עליך".

לא בכדי, במתקפת הטרור הנוכחית, הצל"שניקים הם לוחמים מן השורה. אופי העימות, טרור היחידים, הוא מתקפות של מחבלים על אזרחים וחיילים, כאשר את המענה הראוי נותן מי שנמצא בשטח – בנשק שבידו, ואם אין לו נשק, במקל, בסרגל, מה שבא ליד, אפילו בגיטרה ובעגלת סוּפֶּר.

בניגוד להסתה נגד צה"ל, "צבא של קוקסינלים", "הקרן להחרבת ישראל השתלטה על הצבא כדי שיירקב מבפנים", "הפיקוד גורם לחיילים לפחד לירות" ושאר דברי בלע, הענקת הצל"שים מוכיחה את ההיפך. צה"ל מחנך את לוחמיו לאומץ, לגבורה, ליוזמה, לנחישות, לחתירה למגע וכן – להסתער על האויב ולירות בו על מנת להרוג. אלה הלוחמים האמתיים – המגלים גבורה אמתית, בירי במחבלים חיים בשעת הקרב, להבדיל ממי שיורה בראשו של מחבל גוסס זמן רב אחרי שנוטרל.

* שואה תחבורתית - הפקקים ביום ראשון בבוקר הזכירו לי תהליכים בגרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. ... אופס... שם הרכבות דווקא עבדו.

איזו היסטריה מעושה. צונאמי בכפית.

            * ביד הלשון

גדות – בשבועות האחרונים ביקרנו בבית המכס העליון, ירדנו לבית המכס התחתון, חצינו את גשר בנות יעקב, והיום נמשיך במסענו, בגדתו המערבית של הירדן, לקיבוץ גדות.

קיבוץ גדות עלה לקרקע ב-4 בדצמבר 1949, 4.5 חודשים בלבד לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה, בתום מלחמת השחרור. שמו של הקיבוץ היה הגוברים, והוא התיישב על חורבות המושבה משמר הירדן שנפלה בתש"ח.

האזור בו הוקם הקיבוץ היה שטח מפורז, אסור היה לישראל להכניס אליו כוחות צבא, ולמעשה המיקום שלו היה על פי שיקול של הקמת מוצב צבאי – כדי לשלוט על מעברי הירדן ועל גשר בנות יעקב.

על שמו הקבוע של היישוב, גדות, המבטא את מיקומו על גדת הירדן, הוחלט באסיפת חברי הגוברים ב-11.6.55. ואלו היו תוצאות ההצבעה באסיפת החברים: 65 בעד גדות, 25 בעד גדות הירדן, 3 בעד עין יעקב, 13 בעד השארת השם הישן – הגוברים.

במשך כל השנים, מהקמתו ועד מלחמת ששת הימים, היה קיבוץ גדות יעד להפגזות והתקפות סוריות. פעמיים אף פונו ילדי היישוב לגינוסר ולחֻקוק, עד שהקיבוץ החליט לא לחזור על כך עוד. ב-1957, בתוך חצי שנה, בשלושה אירועים שונים, נהרגו שלושה מחברי הקיבוץ הצעיר והקטן.

על המצב הקיומי של חברי הקיבוץ, ניתן ללמוד ממקרא הקטע הבא, מתוך כתבה של יעקב אביאל ב"מעריב" 28.6.57, לאחר מתקפה סורית על גדות, שבה נהרגה החברה רעיה גולדשמידט. "הילדים לא זעקו":

"קליעי הסורים שטפו כסילונים את חצר המשק, את הרחבה שליד חדר האוכל וכל שטח פתוח אחר שבין צריפי המשק ומבניו, אולם רמי, אורי ותמי ואתם כל יתר 25 התינוקות של קיבוץ גדות לא נתפסו לשום בהלה צעקנית ובכיינית. כי כבר רגילים הם בכך. לא פחות מהוריהם החיים זה כשבע שנים 'תחת אפם' של המוצבים הסוריים שבמעלה הגבעה אשר ממול, נתונים לתצפיתם המתמדת של צלפיהם, ו'מושחלים', כל אימת שמתחשק להם להללו, על להבי רוביהם ומקלעיהם. יתרה מזו, ספק אם תינוקות רכים אלה מסוגלים אף לדמיין לנפשם אורח חיים אחר מההווי הזה משובץ היריות, המוקשים, ההתקפות והריצות למקלטים, בו הם נולדו. למדו לבטא 'אבא', 'אמא', ופסעו את פסיעותיהם ההססניות הראשונות. על כן, לא התקשו לשמור על קור רוחם, ורק לפפו ביותר עוז את ידי הוריהם, הניחו להם בשקט להובילם את מאחורי מחסות בטוחים וישבו שם בשקט, בזמן שהוריהם התארגנו להגנה על יישובם ובלמו את שטף האש הסורית. ומשפסקה, לאחר שעה, האש, והחיים במשק חזרו למסלולם הרגיל, שבו הם ויצאו בשקט ממחסותיהם, נערו את האבק מעל מכנסיהם וחולצותיהם, ורק שאלו בשקט את הוריהם: 'זה כבר נגמר, אבא? זה כבר נגמר, אמא?' "

ב-7 באפריל 1967, פחות מחודשיים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, ספג הקיבוץ הפגזה כבדה של 680 פגזים בעשרים דקות, בטיווח מדויק אל בתי הקיבוץ. כמעט כל בית בקיבוץ נפגע ובתים רבים חרבו. כעבור חודשיים, במלחמה, שוב ספג הקיבוץ הפגזה כבדה.

פגז אחרון התפוצץ ושתק

עטפה הדממה את העמק

ילדה בגדות יצאה ממקלט

ואין בתים עוד במשק.

... הביטי למעלה בתי אל ההר

ההר שהיה כמפלצת

עוד יש חיילים, ילדתי, על ההר

אך הם מאיימים על דמשק.

הביטי למעלה בתי לגולן

שם יש חיילים אף להבא,

דגלם בצבעים של כחול ולבן

בוכה וצוחק שם גם אבא.

לא בכדי מתוך קיבוץ גדות החלה, מיד לאחר מלחמת ששת הימים, היוזמה להקמת התיישבות ישראלית על הגולן. 

* "חדשות בן עזר"

* של מי השבת הזאת? - סוגיית עבודות הרכבת בשבת היא דילמה אמתית, ולכל צד בדילמה נימוקים אמתיים ורציניים. עם קצת רצון טוב והעדפת טוב המדינה על אינטרסים זרים, ניתן למצוא פשרה ראויה בין האינטרסים והערכים השונים הנוגעים לסוגיה.

למרבה הצער, יש מי שמנצלים את הדילמה לשיח של שנאה והסתה. כך "ידיעות אחרונות", שהכתיר עמוד בגיליון השבת בכותרת ענק: "השבת של החרדים ניצחה את השבת של החיילים". זו דמגוגיה מסיתה ופלגנית, שנועדה להציג את הדילמה כמאבק אינטרסים בין אלה שמשתמטים מצה"ל ואי עבודה בשבת היא אינטרס פרטי שלהם, לבין החיילים המשרתים את המדינה והמדינה פוגעת בהם.

אין דבר כזה "שבת של החרדים". השבת היא של היהודים. המנוחה בשבת היא ערך של כולנו. השבת היא גם יום המנוחה של מדינת ישראל, מיום הקמתה, על פי חוק. זו גם השבת של החיילים, שאינם מתאמנים בשבת ואינם מבצעים כל פעילות שאינה מבצעית. יש חיילים דתיים רבים, יש חיילים מסורתיים רבים וגם החיילים החילונים אינם רוצים בעבודה בשבת, אינם רוצים שהוריהם יעבדו בשבת.

אם יש חיילים שעלולים להיפגע מהשבתת קווי רכבת ביום ראשון ושישי בשל העבודה ביום חול, זאת בעיה שיש לתת לה מענה. למשל, לבצע את העבודה ביום שני. מי אמר שהיא חייבת להיות ביום ראשון, דווקא ביום עם העומס הגדול ביותר? או להוציא אוטובוסים להסעת החיילים במדים במקום הנסיעה ברכבת. כאשר יש רצון טוב, יש פתרונות. כאשר אין רצון טוב, יש דמגוגיה, שנאה והסתה.

* מה מניע את נתניהו? - בדילמת השבת והרכבת, מה שמניע את נתניהו אינו השבת ואינו הרכבת, אלא ההזדמנות לפגוע בישראל כץ. לא רק בשל ניסיונו של כץ להכניס שמץ של מנהל תקין לליכוד, אלא קודם כל כי ישראל כץ קצת התחזק, או שנדמה לנתניהו שהוא קצת התחזק, ולכן נתניהו דואג לדחוק אותו כפי שדחק את כחלון, סער, יעלון ועוד רבים וטובים. גם את ארדן הוא דוחק החוצה. כי מי שמעז להתחזק בסביבתו של נתניהו, אחת דינו. נתניהו רוצה סביבו רק משרתים.

* קייטנת חיילים – אבא של חייל הפיץ בפייסבוק כרזה שהפכה מיד לוויראלית, "מרד החילונים הגדול". ונכתב שם, ללא בושה, "אין רכבת אין חיילים" ו"לא שולחים את הילדים בטרמפים". כאבא לחייל קרבי אני סולד מהקריאה הנואלת הזאת. מה פירוש "אין חיילים"? הבנאדם נפל על הראש? ומה פירוש "לא שולחים את הילדים"? הם ילדים, שאבא שלהם "שולח" אותם? הם גברים, לוחמים. צה"ל אינו גן ילדים. גועל נפש.

* מזייפים מחאה - מפגינים חסמו כבישים במחאה על שיבושי התנועה.

* אויב הדמוקרטיה - מפקד פיקוד המרכז לשעבר, אלוף (מיל') גדי שמני הביע התנגדות למדיניות ישראל ביו"ש ויצא נגד "אקיבוש". זאת עמדה פוליטית לגיטימית של אזרח בשיח הציבורי הדמוקרטי בישראל. אם זו דעתו הפוליטית, למה הוא ביצע את המדיניות שהוא מתנגד לה, כאלוף בצה"ל? התשובה על השאלה הזאת מובנת מאליה – כי ישראל היא דמוקרטיה. בדמוקרטיה הצבא כפוף לממשלה, שנבחרה בבחירות דמוקרטיות, ומחויב לבצע את מדיניותה. חיילי צה"ל ומפקדיו, ובוודאי הבכירים שבהם, מחויבים לבצע בצורה המיטבית, ככל יכולתם, את המדיניות. אם הם מתנגדים לה - לאחר שישתחררו יביעו את דעתם. התשובה לשאלה מובנת מאליה, אך לא השאלה עצמה. השאלה עצמה היא בלתי לגיטימית. זו שאלה, שמי ששואל אותה, כופר במהותה של הדמוקרטיה.

רוגל אלפר לא שואל את השאלה. בעיניו השאלה מיותרת. מדובר באנרכיסט אנטי דמוקרטי. אמנם הוא מרבה לכתוב נגד ישראל כמדינה יהודית, אך האמת היא שלא פחות מכך הוא נגד ישראל כמדינה דמוקרטית.

לדעתו, על החיילים והקצינים למרוד בדמוקרטיה. האנטי דמוקרט הזה משווה את כפיפות הצבא לדרג המדיני הנבחר במדינה דמוקרטית לקציני הוורמכט שביצעו את פקודות היטלר. כלומר, הוא לא רק אנטי דמוקרט אלא גם מכחיש שואה.

אם, חלילה, אדם כמו רוגל אלפר יהיה פעם בשלטון, לא רק בעלי עמדות שונות משלו יישלחו למחנות ריכוז, אלא גם אנשים שדעתם אולי כדעתו, אך קיבלו את מרות הדמוקרטיה שהכריעה אחרת. ולכן, גם האלוף שמני לא יינקה. "אם ייכון ביום מן הימים בית משפט לפשעי הכיבוש הישראלי, יישפט גם האלוף (מיל') גדי שמני, שכיהן כאלוף פיקוד המרכז... לא חדשה לנו הבנאליות של הרוע. זכורים לנו מן העבר משפטים מפורסמים כמו 'אשמתי היא הצייתנות שלי'. שמני לא המציא את מילוי הפקודות כצידוק לביצוע מדיניות... על הלוך הרוח הזה, שכה חיוני להיתכנות הבנאליות של הרוע, כבר שמענו, במשפטים כמו 'לא רדפתי יהודים תוך תאווה ותשוקה. זאת עשתה הממשלה... שכבת ההנהגה, עמה לא נמניתי, נתנה את הפקודות' ".

אם, חלילה, אנשים מסוגו של אלפר יהיו פעם בשלטון, שבו בית המשפט יהיה כפוף אליהם, סביר להניח שעונשו של שמני יהיה מוות.

* תמונת הראי של רוגל אלפר – תמונת הראי של רוגל אלפר, הם אנשי הימין הקיצוני המשתלחים באלוף (מיל') שמני על כך ששירת כאלוף וביצע את מדיניות הממשלה וכעת הוא תוקף אותה. הנ"ל מוסיפים לכך תיאורי קונספירציה אנטי צה"ליים על איזו קרן המשתלטת על צה"ל ומחדירה את סוכניה כדי להרוס אותו (בדומה לטענות ה"הדתה" ההזויות והקונספירטיביות של תמונות הראי שלהם משמאל). גם בזכוכית מגדלת של שען חרש נתקשה למצוא את ההבדל בין אנשי השמאלימין הרדיקלי; אותה נפש מסוכסכת ופרנואידית המביאה לאותו סוג של חשיבה מעוותת.

יש לשוב ולהבהיר – צה"ל הוא צבא העם, הוא צבא ממלכתי, יש בו מקום לבעלי כל הדעות, לאנשים מכל הזרמים וכל המגזרים, בכל רמות הפיקוד. כולם מחויבים להגן על מדינת ישראל, על פי מדיניות הביטחון שקובעת הממשלה הנבחרת, בין אם היא משקפת את עמדתם ובין אם לאו. ולאחר שהם פושטים את המדים, הם אזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית, וזכותם לבטא את עמדתם, בין אם אני או כל אחד אחר תומך בה, או מתנגד לה.

ומי שמתנגד לעמדתם, מן הראוי שיתווכח אתם, כי אין להם כל חסינות מביקורת והיותם קצינים אינם הופכת את דעתם לטובה יותר או פחות משל אזרחים אחרים. אך אין כל מקום להשתלח בהם על הפער, כביכול, בין שירותם כחיילים לעמדתם כאזרחים.

* אבסורד - הבעיה היחידה שיש לי עם הצעת החוק של ח"כ אמיר אוחנה, האוסרת העסקת נערים שאינם מתגייסים לצה"ל בשירות ארגונים הפועלים נגד צה"ל, במסגרת השירות ה... לאומי (!), הוא הבושה על כך שצריך את החוק הזה. הבושה על כך שמדינת ישראל מאפשרת את האבסורד הזה. "חוק פשיסטי", מכנה זאת פשקוויל המערכת של "הארץ", במפגן אופייני של בורות, חוצפה ושקר.

* ידע כל אב עברי – אהוד בן עזר כותב שתדע כל אם עבריה שבנה יכול היה להיות אלאור אזריה. אילו הוא כתב "ידע כל אב עברי", הייתי משיב לו, בתור אב עברי של לוחם ביחידה קרבית המשרת כעת באיו"ש, שאני מצפה מבני לנהוג כלוחם בצה"ל ולא כאיש כנופיה מזרח תיכונית.

* מהי טענת ההגנה – ההגנה במשפט אזריה מציגה תצהיר מפורט של הפתולוג הראשי לשעבר, פרופ' יהודה היס, על פיו מותו של המחבל לא היה מהירי, והירי נעשה אחרי שהמחבל כבר מת. זאת, בניגוד לחוות הדעת הרשמית של המכון לרפואה משפטית.

איני מבין דבר בפתולוגיה ואין לי כל כלים לדעת איזו חוות דעת נכונה. אולם יש סתירה מוחלטת בין הטענה המרכזית של ההגנה, שהירי נעשה מתוך הגנה עצמית בשל תחושת סכנה מיידית, לבין הטענה שהמחבל מת עוד בטרם נורה.

* אחותה התאומה של המשפטיזציה – פעמים אינספור, בשנים האחרונות, יצאתי נגד החקיקיזציה – חקיקת היתר של הכנסת, שרבים מחבריה מתחרים ביניהם בריבוי הצעות חוק למטרות רייטינג וכדי להתהדר במספר הצעות החוק שהציעו, כאילו בכך נבחנת איכות פועלו של ח"כ.

מרבים לדבר על סכנת המשפטיזציה של החברה הישראלית. לעתים הדיון על המשפטיזציה הופך לשיח לעומתי בין תומכי בית המשפט, כביכול, לתומכי הכנסת, כביכול. לכאורה, המשפטיזציה מחזקת את בית המשפט ובכך מחלישה את הכנסת ולכן על הכנסת להיות חזקה יותר, לתפוס את המושכות והדרך לכך היא חקיקה, שלכאורה אמורה לחזק אותה במקבילית הכוחות הזאת.

זאת טעות. המשפטיזציה – גישת "הכל שפיט" וראיית כל דבר בעיניים משפטיות, פגעה ופוגעת בחברה הישראלית בכללה, אך בראש ובראשונה היא הזיקה למעמד בתי המשפט בישראל ובפרט בית המשפט העליון. המשפטיזציה של הפוליטיקה הפכה לפוליטיזציה של המשפט, ובכך דרדרה את בית המשפט ממעמדו הרם והנישא למעמד של שחקן במשחק הפוליטי. החקיקיזציה של הכנסת, עודף החקיקה, רק מעצימה את המשפטיזציה על כל נזקיה, ויחד עם זאת היא גם מדרדרת את מעמדה של הכנסת ולכן גם את כוחה.

המשפטיזציה והחקיקיזציה הן אחיות תאומות הפוגעות בחברה הישראלית; הן מחליפות שיח ציבורי של נורמות, של ערכים, של מוסר, של מחויבות, של זהות, של שכל ישר, בשיח של חוקים, זכויות, פורמליסטיקה. זו תופעה הרסנית.

לאורך השנים מצאתי שותפי דעה רבים במאבק נגד המשפטיזציה, ואכן בתי המשפט היום מאוזנים יותר ובריאים יותר מכפי שהיו בתקופת ברק ובייניש. לעומת זאת, בנושא החקיקיזציה מצאתי את עצמי לאורך השנים כקול בודד.

שמחתי מאוד לשמוע את דבריה הנחרצים בנדון של שרת המשפטים איילת שקד, בכנס המשפט בת"א. דבריה נגד חקיקת היתר מבורכים ועוד יותר מכך - הפעולה שהיא מובילה בפועל לבלימת המגמה.

* פרס ישראל בספורט – התפרסמו התחומים שבהם יחולקו פרסי ישראל ביום העצמאות תשע"ז, ובהם ספורט. אני מציע כמועמדים בתחום הספורט את גדול כדורסלני ישראלי מיקי ברקוביץ', גדול כדורגלני ישראל מוטלה שפיגלר והישראלית הראשונה שזכתה במדליה אולימפית יעל ארד.

            * ביד הלשון

מבוא חמה – בבית העלמין של קיבוץ מבוא חמה בדרום הגולן, היושב על צוק האון, המשקיף על הנוף הקסום של הכנרת, הובא השבוע למנוחות טל שלם. טל שלם היה בנו הבכור של הקיבוץ, ובקיבוץ הולדתו הוא נטמן, אף שהוא בנה את ביתו ומשפחתו במושב כנף, שבמעלות הגולן. טל נפטר מדום לב בשנתו, בקמפינג בטיול משפחתי, והוא בן 47 בלבד.

מה מקור שמו של הקיבוץ, מבוא חמה? את שם הקיבוץ נתן סבא של טל, המשורר והמוסיקאי מתתיהו שלם, ממעצבי החג הקיבוצי. הוא נועד לסמל את מיקומו של הקיבוץ במזרח המדינה, ממזרח לכנרת, בעבר הירדן המזרחי. צד מזרח הוא מבוא החמה; בו זורחת השמש. השם גם משמר את שמה של העיר המקראית חמת; את פרבר מעיינות המרפא חמת של העיר גדר בתקופת בית שני; את העיר היהודית חמת גדר בתקופת המשנה והתלמוד. בערבית שוּמָר שמו העברי המקורי של המקום בשם אל-חמה, ובעברית חודש שמו של האתר, שנמצאים בו שרידי העיר התלמודית - חמת גדר. השמות חמת או חמה מעידים על מעיינות המים החמים באזור.

קיבוץ מבוא חמה הוא היישוב השני שעלה לקרקע בגולן לאחר שחרורו במלחמת ששת הימים (הראשון היה מרום גולן שעלה ב-14 ביולי 1967, חמשה שבועות לאחר המלחמה). חלוצי מבוא חמה היו ברובם בני עמק הירדן, שעלו ב-22.1.68 להקים יישוב על חורבות מוצב עמרת עז א-דין שממנו ירו עליהם הסורים ומיררו את חייהם בכל שנות הכיבוש הסורי של הגולן. הנקודה הזמנית של הקיבוץ בשמונת החודשים הראשונים לקיומו,  הייתה תחנת הרכבת של חמת גדר. אזור חמת גדר היה בשטח הריבוני של מדינת ישראל על פי הסכמי שביתת הנשק, אך הסורים שהפרו את ההסכם, כבשו אותו ב-1951, בתקרית שבה נפלו שבעה חיילי צה"ל.

אחד מחלוצי היישוב היה בנו של מתתיהו שלם, אמיתי, בן קיבוץ רמת יוחנן, אביו של טל. 

* "חדשות בן עזר"

ספר ירמיהו אינו כתוב בסדר כרונולוגי. אחרי שכבר קראנו על מלכות צדקיהו, על חורבן יהודה וירושלים והליכת רוב העם לגלות, על רצח גדליהו בן אחיקם ועד ירידת שארית הפליטה למצרים, אנו חוזרים לשנה הרביעית של מלכות יהויקים.

הפרק עוסק במלחמת העולם בין שתי מעצמות העל – מצרים ובבל. ירמיהו נוגע בפוליטיקה העולמית הגבוהה, משיא בשורות לשתי המעצמות וקובע שבבל תביס את מצרים.

אחרי נבואת הזעם של הנביא למצרים, מסתיים הפרק בנבואת נחמה לישראל; נבואה על סוף הגלות וחיים בשלום וביטחון בא"י. "וְאַתָּה, אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל, כִּי הִנְנִי מוֹשִׁעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת זַרְעֲךָ - מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם. וְשָׁב יַעֲקוֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד".

****

בפרק זה, בתיאור תבוסתה של מצרים, מגיע ירמיהו לאחד משיאיו הרטוריים. "כִּי כְּתָבוֹר בֶּהָרִים וּכְכַרְמֶל בַּיָּם יָבוֹא. כְּלֵי גוֹלָה עֲשִׂי לָךְ, יוֹשֶׁבֶת בַּת מִצְרָיִם, כִּי נֹף לְשַׁמָּה תִהְיֶה, וְנִצְּתָה מֵאֵין יוֹשֵׁב. עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם, קֶרֶץ מִצָּפוֹן בָּא בָא. גַּם שְׂכִרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק, כִּי גַם הֵמָּה הִפְנוּ, נָסוּ יַחְדָּיו לֹא עָמָדוּ, כִּי יוֹם אֵידָם בָּא עֲלֵיהֶם, עֵת פְּקֻדָּתָם. קוֹלָהּ כַּנָּחָשׁ יֵלֵךְ, כִּי בְחַיִל יֵלֵכוּ וּבְקַרְדֻּמּוֹת בָּאוּ לָהּ, כְּחֹטְבֵי עֵצִים. כָּרְתוּ יַעְרָהּ, נְאֻם יְהוָה, כִּי לֹא יֵחָקֵר, כִּי רַבּוּ מֵאַרְבֶּה, וְאֵין לָהֶם מִסְפָּר. הֹבִישָׁה בַּת מִצְרָיִם, נִתְּנָה בְּיַד עַם צָפוֹן".

עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם – הבקר היה חיה קדושה במצרים, והוא תפס מקום מרכזי בפולחן המצרי. פרשת עגל הזהב מעידה על כך ועל השפעת הפולחן המצרי על עם העבדים, בני ישראל, בהיותם במצרים ואף לאחר צאתם ממנה.

בפיוט "מעוז צור", שנכתב לאחר הפוגרומים ביהודי גרמניה בעת מסע הצלב השלישי, כתחינה לאלוהים להתערב בהיסטוריה, להציל את עם ישראל מרודפיו ולנקום בגויים, מזכיר לאלוהים הפייטן, מרדכי, את התערבויותיו למען עם ישראל בפעמים הקודמות בהן היה בצרה וחווה דיכוי ואסון – בגלות מצרים, בגלות בבל, בגזירות המן ובכיבוש הארץ בידי היוונים, שטימאו את בית המקדש. הבית השני, העוסק במצרים, מתכתב עם "עֶגְלָה יְפֵהפִיָּה מִצְרָיִם".

רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי

בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה

חַיַּי מֵרְרוּ בְקֹשִׁי

בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה

וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה

הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה

חֵיל פַּרְעֹה וְכָל זַרְעוֹ

יָרְדוּ כְּאֶבֶן בִּמְצוּלָה.

מַלְכוּת עֶגְלָה = מצרים.

****

הַגִּידוּ בְמִצְרַיִם וְהַשְׁמִיעוּ בְמִגְדּוֹל וְהַשְׁמִיעוּ בְנֹף וּבְתַחְפַּנְחֵס אִמְרוּ: הִתְיַצֵּב וְהָכֵן לָךְ, כִּי אָכְלָה חֶרֶב סְבִיבֶיךָ. מַדּוּעַ נִסְחַף אַבִּירֶיךָ, לֹא עָמַד, כִּי יְהוָה הֲדָפוֹ. הִרְבָּה כּוֹשֵׁל, גַּם נָפַל אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיֹּאמְרוּ: קוּמָה וְנָשֻׁבָה אֶל עַמֵּנוּ וְאֶל אֶרֶץ מוֹלַדְתֵּנוּ מִפְּנֵי חֶרֶב הַיּוֹנָה".

אָכְלָה חֶרֶב = הרגה החרב.

הפסוק מסתיים באוקסימורון מעניין: חֶרֶב הַיּוֹנָה.

היונה היא סמל השלום. למה היא זקוקה לחרב? ולמה המצרים המובסים כל כך חוששים מחֶרֶב הַיּוֹנָה, דווקא, ומפגיעתה הרעה אחרי תבוסתם?

הזואולוגים מפריכים את המיתוס על הזוגיות הנפלאה של היונים ועל החיבור בין היונה והשלום.

פרשנים טוענים שכלל אין המדובר כאן בבעל החיים יונה. אברבנאל והמלב"ם טוענים שחֶרֶב הַיּוֹנָה היא חרבו של נבוכדנצר. רש"י טוען שהיונה היא לשון הונאה. ה"מצודת ציון" פירש "מלשון אונאה וענינו עושק הגוף והממון". וכן ב"מצודת דוד" "זה חרב נבוכדנצר המאנה ואונסת לעשוק הגוף והממון." גם הרד"ק פירש יונה מלשון אונאה בהוראה של "אונסת". המפרשים מביאים ראיות מפסוקים נוספים בהם לשון יונה באה במובן של אונס ועושק.

כלומר, אין כאן אוקסימורון המצרף חרב אכזרית לבעלת הכנף התמימה, סמל השלום, אלא פירוש אחר למילה יונה.

אולם יש משהו אמתי מאוד בחיבור בין היונה והחרב – בהקשר של בעל החיים יונה ודווקא בהקשר של "יונת השלום". יש כאן תפיסה ריאליסטית, על פיו אין שלום שאינו מבוסס על ביטחון, על הרתעה, על צבא חזק, על גבולות בני הגנה ואפילו על הרתעה בלתי קונבנציונלית. שלום אינו הולך עם פציפיזם, ולכן אלתרמן שבתמימותו, אחרי מלחמת העולם הראשונה, כתב את שירו הפציפיסטי "אל תתנו להם רובים", התפכח במהרה, ולאחר פרוץ מאורעות תרצ"ו ובעקבות עליית היטלר לשלטון, כתב ב"זמר הפלוגות":

אֶת שְׁלוֹם הַמַּחֲרֵשָׁה נָשְׂאוּ לָךְ בַּחוּרַיִךְ,

הַיּוֹם הֵם לָךְ נוֹשְׂאִים שָׁלוֹם עַל הָרוֹבִים.

ובהמשך השיר הוא כתב:

כִּי לֹא נָשׁוּב אָחוֹר, וְדֶרֶךְ אֵין אַחֶרֶת,

אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו.

הָלְכָה, הָלְכָה פְּלֻגָּה בַּלַּיְלָה בְּשַׁרְשֶׁרֶת,

פָּנַיִךְ, מוֹלַדְתִּי, הוֹלְכִים אִתָּם בַּקְּרָב!

בכנס היסוד של תנועת "הדרך השלישית" ב-6 ביוני 1994, בסמינר אפעל, ניצבו משני צדי הבמה שתי כרזות גדולות; שני מסרים המשלימים זה את זה. על האחת נכתב: "בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ" ועל השניה: "אֵין עַם אֲשֶׁר יִסּוֹג מֵחֲפִירוֹת חַיָּיו".

אפשר לראות בשילוב בין שני הפסוקים, מתהילים ומאלתרמן, הרחבה של אחת מסיסמאות המאבק על הגולן באותן שנים: "שלום עם הגולן". בסטיקר של הססמה הזאת, צוירה יונה על רקע הרי הגולן.

****

נבואת ירמיהו הייתה ההשראה של ההיסטוריונית אניטה שפירא, במחקרה על הציונות והכוח, בשנים 1881-1948. אניטה מתארת את תהליך ההתפכחות של החלוצים שבאו לארץ ויישבו אותה, מתוך תפיסה פציפיסטית ואמונה שהם נושאים במפעלם את בשורת השלום, להבנת ההכרח באחיזה בחרב והפעלת הכוח כדי להבטיח את קיומו של המפעל הציוני, וכתנאי לכך שניתן בכלל יהיה לדבר על שלום. שמו של הספר: חֶרֶב הַיּוֹנָה.

****

חיבור אקטואלי נוסף של החרב והיונה, הוא המציאות הפוליטית הישראלית והמזרח תיכונית ב-25 שנים האחרונות. שוב ושוב דווקא מדיניות "יונית" הביאה לשפיכות דמים – בעקבות הסכמי אוסלו, בעקבות הצעות ברק בקמפ-דיוויד, בעקבות ההתנתקות. ודווקא פעולות צבאיות כוחניות הביאו לשקט וצמצמו באופן דרמטי את ההרג ושפיכות הדמים – בעקבות מבצע "חומת מגן", בעקבות מלחמת לבנון השניה, בעקבות "צוק איתן".

וכבר מתי כספי היטיב לשאול את השאלה האלמותית, במערכון "מוריס והיונים": אז למה אומרים שהיונה מביאה את השלום?"

* 929