הבלוג של אורי הייטנר

במשך עשרות שנים, מאז מלחמת ששת הימים, נסוב השיח הציבור בישראל סביב שאלת הפשרה הטריטוריאלית. צד אחד בוויכוח שלל את הפשרה מכל וכל, ותבע במפגיע מימוש זכותנו המלאה על א"י המערבית כולה, ללא נכונות לסגת אף שעל. הצד השני בוויכוח, הסכים, למען השלום ובשל הבעיה הדמוגרפית, לפשרה בה ישראל תיסוג משטחים ביו"ש.

מי שהגה את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, עוד במהלך מלחמת ששת הימים, היה יגאל אלון. נקודת המוצא שלו, היתה זכותו של העם היהודי על כל א"י, וזכותה של ישראל, כמדינה שהותקפה והתגוננה, לספח לשטחה את השטחים החיוניים לביטחונה ולמימוש יעדיה הלאומיים. עם זאת, כדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של המדינה, ומתוך נכונות לשלם מחיר למען השלום, ישראל מוכנה לוותר על שטחים. על פי תכנית אלון, היה על ישראל לוותר על כשני שליש מן השטחים.

לצד שתי העמדות הללו, היתה גישה נוספת ששללה את הפשרה, ותבעה נסיגה ישראלית מוחלטת. רק השמאל הרדיקלי, ההזוי, צידד בעמדה זו. זו היתה דרכם של אורי אבנרי ושל רק"ח.

הפשרה הטריטוריאלית היתה עמדתה העקבית של מפלגת העבודה לאורך שנים. יצחק רבין שינה את דעתו בנושאים שונים, כמו למשל בנושא המו"מ עם אש"ף, אך עד יומו האחרון הוא דגל בפשרה הטריטוריאלית. בנאומו האחרון בכנסת, ערב הירצחו, הציג רבין לראשונה את תכניתו להסדר הקבע. היתה זו תכנית של פשרה טריטוריאלית, והיא היא צוואתו המדינית ומורשתו: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

מי שסטה מהדרך ונטש את רעיון הפשרה היה אהוד ברק. בקמפ-דיוויד ובטאבה, ויתר ברק

על הפשרה והציע נסיגה מלאה (ויתור כמעט על כל השטחים, ותמורת אחוזים בודדים שהנסיגה מהם בלתי אפשרית בשל התיישבות ישראלית צפופה, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב). ברק עשה זאת, מתוך אובססיה מגלומנית להיות האיש שישים קץ לסכסוך הישראלי פלשתינאי. כזכור, הצעתו מרחיקת הלכת נדחתה באש, בטרור ובאינתיפאדה קשה.

במקום הצהרה ברורה של ישראל, שהצעות ברק בטלות ומבוטלות, לא שרירות ולא קיימות, הן הפכו להיות דרכה החדשה של מפלגת העבודה. מאז קמפ-דיוויד, אין עוד מי שנושא את דגל הפשרה.

כשקמה "קדימה" ניתן היה לצפות שהיא תחזור ותשא את הדגל הזה. "קדימה" קמה כמפלגת מרכז, ובאופן טבעי סביר היה להניח שבין תפיסת האף שעל לפלשתינאים לתפיסת האף שעל לישראל, היא תחזור ותציג את הפשרה הטריטוריאלית. אני משוכנע שזו היתה כוונתו של שרון. אין לי ספק שלכך התכוונו בוחריה. מסתבר, שאהוד אולמרט וציפי לבני, שהתחנכו על "שתי גדות לירדן", אימצו את הקו הרדיקלי ביותר של השמאל הקיצוני.

ואף על פי שאין מי שנושא היום את דגל הפשרה – זו הדרך השפויה והראויה ביותר. דרושה – מפלגת מרכז, שתשוב ותשא את הדגל.

* "קו למושב"

בהסכמי אוסלו, ניסתה ישראל את שיטת הסדר הביניים. היה היגיון בניסיון הזה. ההיגיון היה, שהפער בין הצדדים גדול מאוד ולכן קטנים מאוד, עד בלתי אפשריים, הסיכויים שניתן יהיה לגשר ביניהם. הסדר ביניים עשוי לשנות את המציאות. הוא יבנה אמון בין הצדדים, הוא יבנה מערכות יחסים של שלום ושיתוף פעולה ובכך ייצור בהדרגה את מציאות השלום. הנחה נוספת שעמדה בבסיס גישת הסדרי הביניים, היתה שבמציאות הקיימת אין לפלשתינאים מה להפסיד ומכאן נובעת קיצוניותם. כאשר יהיה להם נכס ממשי ביד, בדמות השלטון העצמי של הרשות הפלשתינאית על חלק מן השטחים, הם לא ירצו לסכן את היש ולכן יהיו פרגמטיים יותר. בדיונים על הסדר שלום, מתוך המציאות שתיווצר, הם יפגינו גמישות ופשרנות וניתן יהיה להגיע עמם להסכם. וגם אם לא, בכל מקרה יסתיים המאבק המזויין, וייווצר שלום דה-פקטו.

הסכמי אוסלו נחלו כישלון חרוץ. ישראל רומתה. כל שטח ממנו נסוגה היה בסיס לתוקפנות ולפיגועי טרור רצחניים נגד אזרחי ישראל. הצבא הפלשתינאי שקם ("המשטרה" הפלשתינאית) היה לארגון טרור שהפנה את נשקו, שסופק לו בידינו, נגדנו.

הניסיון נכשל, ננסה דרך חדשה. אהוד ברק בחר בדרך הסדר הקבע. מאחר ולמד מניסיון אוסלו שהסכמי ביניים – פירושם ויתורים ישראליים ללא תמורה, הוא הגיע למסקנה שיש לדלג על שלבים אלה, ולעבור היישר לפתרון הקבע. מאחר והוא הבין שאין סיכוי שהפלשתינאים יתפשרו, הוא הרחיק לכת בהצעותיו אליהם, והציע להם את מה שהשמאל הקיצוני ביותר טען תמיד, שברגע שישראל תציע, יבוא שלום עלינו. הוא הכיר בעיקרון של נסיגה מוחלטת לקווי 49', הציע נסיגה בפועל מקרוב ל100% מהשטחים, ותמורת גושי ההתיישבות הגדולים שנסיגה מהם אינה אפשרית, הוא הציע שטחים חלופיים בנגב. הוא הציע לחלק את ירושלים כולל העיר העתיקה, לסגת מבקעת הירדן, הוא שבר את כל הקווים האדומים. הרי מדובר בהסדר קבע, אין טעם להשאיר עוד קלפים. תמורת הצעתו הנדיבה הוא דרש מהפלשתינאים דבר אחד – שלום. הוא דרש מהם להכריז על סוף הסכסוך ועל העדר תביעות נוספות.

ניסיונו נחל כישלון חרוץ. הצעותיו נדחו בדם ואש ותמרות עשן, במתקפת פיגועי התאבדות חסרת תקדים, בלינץ' אכזרי, בירי על שכונת גילה, בפצמ"רים וקסאמים על יישובים ישראליים, בפיגועי ירי רצחניים בכבישים.

הניסיון נכשל, ננסה דרך חדשה. אריק שרון הגיע למסקנה שאין לישראל פרטנר להסכמי ביניים ואין לה פרטנר לשלום והציע את דרך ההתנתקות החד צדדית. ישראל תיסוג מכל רצועת עזה. כך, לא תהיה עוד לפלשתינאים עילה לתקוף אותנו מעזה. כדי להבטיח שלא יהיה להם אפילו תירוץ כלשהו, הנסיגה היתה מוחלטת, עד המילימטר האחרון. עקירת היישובים היתה מוחלטת, עד הבית האחרון, עד היהודי האחרון.

גם הניסיון הזה נחל כישלון חרוץ. השטח שנפל לידי הפלשתינאים היה לבסיס טרור ממנו נורים מידי יום טילים לעבר יישובים אזרחיים בישראל. מסתבר, שאין עוד צורך בתירוץ הכיבוש. ואם יש צורך בתירוץ, התירוץ הוא ש"עזה הפכה לבית כלא אחד גדול" או הבלים מסוג זה.

והנה, הגיע תורו של אולמרט להפיק לקחים מכישלונות קודמיו. אולמרט מצא פטנט חדש – הסדר מדף. כיוון שאין לנו פרטנר להסדר קבע, לא נגיע להסדר קבע. כיוון שהסדרי ביניים אינם מכובדים בידי הפלשתינאים, לא נחתום על הסדר ביניים. כיוון שנסיגה חד צדדית הופכת את השטח ממנו אנו נסוגים לבסיס לתוקפנות נגדנו, נלך לדרך חדשה.

הרעיון הגאוני, הוא להגיע להסדר קבע, אך לא לבצע אותו בשלב זה, עד שהפלשתינאים יבשילו והטרור יפסק ואז לבצע אותו. מה שמדהים בהצעה, הוא שאולמרט כנראה באמת חושב שהפלשתינאים פראיירים ומטומטמים, אחרי שכבר 15 שנים הם מוכיחים לנו שאנחנו פראיירים ומטומטמים.

אולמרט חושב, שמצא פתרון מבריק. ישראל תסכים לנסיגה מוחלטת, לפחות על פי מתווה ברק, ובכך תוכיח לפלשתינאים ולעולם את רצונה הכן בשלום. אולם ישראל לא תבצע את הנסיגה, כיוון שהמצב הביטחוני אינו מאפשר זאת, ויהודה, שומרון וירושלים ישארו בידינו. כך, אנו נהנה מכל העולמות.

גם הניסיון הזה ינחל כישלון חרוץ. אם הוא לא יסתיים בהסכם, ישראל תואשם שלא ויתרה מספיק. אם יהיה הסכם, הוא יהיה בתנאים הגרועים ביותר לישראל. מרגע החתימה עליו, יתחיל מסע הלחצים האדיר לבצע את ההסכם. למסע הזה יצטרפו גורמים בשמאל הישראלי. סוף סוף, הם יספרו לנו, הגענו להסכמה עם הפלשתינאים על שלום. אסור לתת לחלון ההזדמנויות הזה להסגר. מי יודע אם אבו מאזן ישרוד? אם לא נחזק אותו וניתן לו נכסים אמיתיים, החמאס ישתלטו על יו"ש וההסכם יתפוצץ. חייבים למהר ולממש אותו. נכון, יש היום פיגועי טרור, אך הם כאין וכאפס לעומת מה שיקרה אם לא נזדרז לסגת, כפי שהתחייבנו בהסכם. שיטת הסדר המדף היא מלכודת מסוכנת לישראל.

המדהים בתהליך שתיארתי, הוא שאחרי כל כישלון נעשתה למידה, אך הלקחים שהופקו הם טכניים. לא הופק הלקח המהותי – הכישלונות נבעו מסיבה אחת: הפלשתינאים אינם מכירים בזכות קיומה של מדינה יהודית בא"י, ולכן אין להם כוונה להפסיק את מלחמתם, וכל ההסכמים והמשאים ומתנים הם אמצעי של הפלשתינאים להתחזק, בדרכם למימוש מטרתם.

בכמה דם נשלם על הניסיון הזה? מה יהיה הפתרון היצירתי הבא, אחרי שיכשל הסדר המדף?

... מתי הם ילמדו?

* "מקור ראשון"

בנאומו של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרון ברק בפני באי כנס המשפטנים בקיסריה, הוא שב ותקף את יוזמותיו של שר המשפטים דניאל פרידמן ובפרט את יוזמתו החדשה, לשלול את סמכותו של בית המשפט העליון לדון בסוגיות ביטחוניות ותקציביות. דבריו אלה של ברק אינם מפתיעים כלל, אולם משפט אחד בדבריו צד את אוזניי, ואני רואה בו חשיבות רבה. "יתכן", אמר ברק, "שבית המשפט הגזים בהתערבותו בנושאים אלה או אחרים". אמנם הוא הוסיף ואמר שהוא עצמו אינו חושב כך, אך הוא לא שלל את האפשרות הזאת, וקרא לפתוח בדיון ציבורי על הנושא, ולא בדרך של חקיקה.

הדברים האלה, דווקא מפיו של אהרון ברק, חשובים מאוד. ברק, מי שחולל, ללא סמכות, את המהפכה החוקתית; מי שהטמיע בבית המשפט ובציבוריות הישראלית את העיקרון ש"הכל שפיט" וש"מלוא כל הארץ משפט", מי שהסביר שגם שיקול דעת של מפקד אם לאגף משמאל או מימין היא החלטה שפיטה, מוכן לראשונה לפתוח את העיקרון הזה להידברות ולשיח ציבורי, מוכן להטיל ספק ולבחון את האפשרות שבית המשפט הגזים.

דבריו של ברק הם ניצחון גדול לשר המשפטים דניאל פרידמן. ביוזמותיו, הצליח פרידמן להציב אלטרנטיבה לדרך האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק. חרף כל ההשמצות נגדו מצד מתנגדיו, איש אינו יכול לזלזל בו, בהיותו משפטן מזהיר, חתן פרס ישראל למשפט; אי אפשר לפטור בלא כלום את דבריו, להיות אדיש כלפיהם, לזלזל בהם. כמי שבא מן האקדמיה, אינו חבר מפלגה, אינו איש פוליטי ואינו מתכוון להיות איש פוליטי, אין הוא חשוד באינטרס אישי בחיזוק המערכת הפוליטית, ולכן התייחס הציבור לגישתו כגישה משפטית שאינה נופלת במקצועיותה מגישתו של ברק. דבריו חלחלו. הוא נתן לגיטימציה לביקורת על בית המשפט.

אני סבור שעל פרידמן להרים את הכפפה שזרק אהרון ברק לעברו, להקפיא את הצעת החוק השנויה במחלוקת ולפתוח בתהליך הידברות עמוק בנושא. הצעת החוק של פרידמן קיצונית ואינה טובה. שלילה גורפת של יכולת בית המשפט להתערב בסוגיות ביטחוניות עלולה להוות סכנה ממשית לדמוקרטיה ולזכויות האזרח. השלטון עלול לנמק כל מעשה עוול בנימוק שהדבר חיוני לביטחון. אין לכך סוף ואין לתת לכך יד. הרי גם בימים שקדמו לימי האקטיביזם השיפוטי, בימי הזוהר של בית המשפט העליון בישראל, דן בית המשפט גם בסוגיות ביטחוניות. פסק דין "קול העם", למשל, שבו מנע בית המשפט מהממשלה להוציא אל מחוץ לחוק את ביטאון מק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) בטענת פגיעה בביטחון המדינה,  הוא מאבני היסוד של ביצור חופש הביטוי בישראל.

הבעיה שנוצרה בבית המשפט העליון ב-15 השנים האחרונות לא נבעה מחקיקה ואין לתקן אותה בחקיקה. הבעיה היתה העדר ריסון עצמי בקרב שופטי בית המשפט העליון. הם נהגו בשיכרון כוח, כמי שעומדים מעל לרשויות האחרות ומוסמכים באמצעות כוחם לנהל את המדינה. בהצעת החוק שלו, מנסה פרידמן לרסן את בית המשפט באמצעות חקיקה. אני סבור, שיש להגיע להסכמות, שבעקבותיהן בית המשפט ינהג בריסון עצמי, כמתחייב ממעמדו ומרוח הדמוקרטיה.

אין לפגוע בסמכותו של בית המשפט לקבל החלטות גם בסוגיות הנוגעות לביטחון, בעיקר כדי להגן על האזרח מפני שרירות השלטון במסווה ביטחוני. אך על בית המשפט להיזהר מלהכנס לסוגיות מדיניות וביטחוניות פרופר, שכן הוא אינו נושא באחריות לביטחון המדינה.

דוגמה לכך היא סוגיית החשכת רצועת עזה. אין חוק המחייב מדינה לספק חשמל לשטח שאינו באחריותה. אף חוק לא יחייב את ישראל לספק חשמל למצרים, ובוודאי לא לסוריה, שהנה מדינת אויב. ישראל יצאה מרצועת עזה ועקרה את כל יישוביה בעזה, כדי להתנתק מן הרצועה. אין היא נושאת עוד באחריות כלשהי על רצועת עזה. ישאלו המיתממים, איך יכולה ממשלת חמאס להבטיח חשמל לרצועת עזה, הרי אין לה עדיין תשתיות לספק חשמל. נכון, אבל יש לממשלת חמאס תשתית אחת – היכולת להפסיק את הטרור וירי הקסאמים על יישובי ישראל. כל מה שנדרש מממשלת חמאס, הוא לקבל החלטה. ברגע שתתקבל החלטה כזו והטרור יפסק, תחדש ישראל את אספקת החשמל, לא מתוך מחוייבות, אלא מתוך רצון טוב.

זוהי סוגיה מדינית וביטחונית גרידא. זוהי סוגיה בלתי משפטית בעליל. ברגע שעתירה בנושא זה הוגשה לבית המשפט, היה עליו לדחות אותה על הסף, בטענה שאין הוא מתערב בנושאים מבצעיים, מאחר ואין באחריותו להגן על תושבי שדרות ויישובי הנגב המערבי. אולם מרגע שהתקבלה ההחלטה, היה ברור שתוגשנה עתירות לבג"ץ, והן אכן הוגשו. היה ברור לכל, שבית המשפט, שהכל מכירים את גישתו האקטיבית מצד אחד, ואת השקפתם הפוליטית של שופטיו מצד שני, יתערב בנושא ויאסור על ביצוע ההחלטה. גם היועץ המשפטי לממשלה ידע זאת, ולכן הוא הקדים וקיבל החלטה פוליטית, במסווה משפטי, לבטל את החלטת הממשלה בנדון.

את המציאות הזאת חובה לשנות. יתכן שבסופו של דבר לא יהיה מנוס מחקיקה בנושא, אך עדיפה הידברות שתביא לריסון עצמי.

הצד השני של מטבע המשפטיזציה הוא החקיקציה. אנו סובלים מחקיקת יתר, וגם בנושא זה אין מקום לחקיקה. יש להשאיר משהו לשיח הציבורי, להידברות ולשיקול הדעת. גם השופטים וגם המחוקקים צריכים ללמוד לרסן את עצמם.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh