אני שייך לדור שבו למדו עדיין בבתי הספר הממלכתיים את מקצוע תושב"ע, תורה שבע"פ, והשתמשו בו להנחלת ערכים. כיוון שערך העבודה היה ערך עליו חינכו אותנו, זכינו ללמוד מדרשים ואמרות חכמים בנושא. וכך, לצד "על שלושה דברים העולם עומד: על התורה, ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (כשהעבודה אינה עבודת ה' אלא המלאכה), "ובחרת בחיים – זו אומנות", "גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה", "כל שאינו מלמד את בנו אומנות כאילו למדו ליסטות", "זכות מלאכה עומדת במקום שאין זכות אבות יכולה לעמוד", "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו', ו'), "הבטלה מביאה לידי שעמום", "מי שטורח בערב שבת יאכל בשבת", "עשה שבתך חול ואל תזדקק לבריות" וכו' וכו' למדנו את דבריו של שמעיה מתוך פרקי אבות: "אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות".
ואף שהובהר לנו הבהר היטב, שהמונח "רבנות" – אין כוונתו למוסד הרבנות אלא פשוט ל"שררה", קשה היה שלא לקרוא בין השיטין את המסר, שאנו, האמונים על ערכי העבודה, מואסים בדת, שהרבנות היא המייצגת אותה.
... ודומה שהיום, כשההתייחסות לעבודה כאל ערך כבר אינה מה שהיתה באותם ימים, נשארנו עם המחצית השניה של מאמר חז"ל זה. ובאמת, רבים בציבור החילוני אוהבים לשנוא את הרבנות. ואם מישהו מבין מדבריי, שביקורתי היא אך ורק כלפי הציבור החילוני, אני חייב להבהיר שחלק ניכר מן האחריות לכך מוטלת על הרבנות הממסדית, שהשניאה את עצמה על הציבור.
מדוע שונאים את הרבנות? כיוון שהיא מצטיירת ככופה וכפייתית, כבלתי רלוונטית למציאות חיינו, וכיוון שבמקרים בהם ציבור חילוני נתקל ברבנות, לרוב בענייני נישואין, גירושין וקבורה, הוא נתקל לא אחת באטימות, בחוסר רגישות, בהתנשאות ולעתים אף ברדיפת בצע ונצלנות. ניתן לתמצת זאת בשתי מילים: חילול השם.
ומכאן מתבקשת השאלה – מי בכלל זקוק לרבנות? לשם מה קיימת בכלל רבנות ראשית, ממסדית, ממלכתית? האם היא נחוצה? האין היא מוסד אנכרוניסטי?
תשובה אחת לשאלה זו, היא מתחום מדינת הרווחה. השקפת העולם של מדינת הרווחה, רואה את המדינה כמחוייבת לסיפוק צרכי אזרחיה. מאחר ורבים מאזרחי המדינה צורכים שירותי דת, מתפקידה של המדינה לספק להם שירותים אלה, כפי שהיא מחוייבת לספק להם שירותי חינוך, בריאות, ביטחון וסעד. אולם לשם כך אין צורך ברבנות ממלכתית. די בקיומו של משרד הדתות, הדואג לסיפוק צרכי הדת.
התשובה המהותית לשאלה, נוגעת לקשרי הדת והמדינה. בעצם, השאלה האמיתית אינה האם יש צורך ברבנות ראשית, אלא האם יש להפריד את הדת מן המדינה.
****
אחד הביטויים של העידן הפוסט מודרני, הוא עלייתה של ההשקפה הפוסט לאומית, השוללת את הלאומיות בכלל ואת מדינת הלאום בפרט, שהם מאבני היסוד של המודרניזם. אני רואה בכך טרנד חולף. אני מאמין ברעיון מדינת הלאום, ומאמין שמדינת הלאום תחזיק מעמד הרבה אחרי שהאופנות הפוסט מודרניסטיות תחלופנה מן העולם.
הגישה של הפרדת הדת מן המדינה, היא חלק מן המודרניזם, שממנו צמחה מדינת הלאום. אמנם, ברוב מדינות הלאום לא קיימת הפרדה כזאת, אך היא מתקיימת במדינות חשובות, המהוות סמל של הדמוקרטיה, כמו ארה"ב וצרפת.
אלה בתוכנו הקוראים ליישם את רעיון הפרדת הדת מן המדינה גם על מדינת הלאום היהודית, מנסים ליישם תפיסה הזרה לרוח הלאום היהודי. התפיסה הזאת צמחה באירופה הנוצרית, שבה היה קונפליקט בין הדת והלאום. הדת הנוצרית הינה על לאומית. היא פונה אל הפרט מעל ללאום. מבחינת הדת הנוצרית – נוצרי יכול להיות צרפתי, אנגלי, גרמני וכן הלאה. מבחינת הלאום – אין זהות בינו לבין הדת. אין דת צרפתית, דת גרמנית או דת איטלקית. וכך, כאשר הדת והלאום התחרו על הבכורה - כמוקד העיקרי להזדהותו של הפרט, צמחה התפיסה של הפרדת הדת מהמדינה. מאחר ואין זהות בין הדת והלאום, כך כפי שנוצרי יכול להיות צרפתי או גרמני, כך הצרפתי יכול להיות נוצרי, מוסלמי או יהודי.
הלאום היהודי שונה בתכלית מן המציאות הזאת. ביהדות קיימת זהות בין דת ולאום. היהדות היא לאום והיא דת. לא יכול להיות יהודי יהודי, יהודי נוצרי או יהודי מוסלמי. היהדות היא התרבות הלאומית של העם היהודי. התרבות היהודית היא בעיקרה דתית. הדת היא המרכיב המרכזי בתרבות הלאומית של הלאום היהודי. מאחר ואי אפשר להפריד בין הדת היהודית והלאום היהודי, כך אין אפשרות אמיתית להפריד בין הדת היהודית לבין מדינת הלאום היהודית.
היהודי כפרט יכול להיות חילוני לחלוטין, כופר בדת, אינו מאמין באלוהים, אך אין הוא חסר דת. בעצם היותו יהודי, הוא שייך לעם, שיש לו דת אחת - הדת היהודית. זו הדת שלו, גם אם באופן אישי אין הוא מאמין בה ואין הוא חי על פיה.
אשר על כן, הרעיון של הפרדת הדת מהמדינה היהודית הוא רעיון שגוי מעיקרו; הוא מנוגד להיסטוריה היהודית, מנוגד לתרבות היהודית ומנוגד לרוח הלאומיות היהודית. על פי רוח זו, הלאום היהודי והדת היהודית חייבים לדור בכפיפה אחת, ויש למצוא את הדרך הנאותה לשלב ביניהן.
החקיקה הדתית, הכפיה הדתית, הפוליטיקה הדתית כפי שהיא פועלת מאז קום המדינה, היא שגיאה אחת גדולה, שהשניאה על הציבור הרחב את הדת ואת מוסדותיה. מאחר והמוסד הדתי הממלכתי המרכזי הוא הרבנות, היתה הרבנות למוקד ההסתייגות והסלידה. במקום שבו קיים הקלקול הגדול, שם יש לעשות את התיקון הגדול. במדינה יהודית יש מקום לרבנות, אך לרבנות אחרת.
כשידידי, המתמטיקאי הדתי פרופ' אלכס לובוצקי, שירת כח"כ, הוא טען שהתמקדות הפוליטיקה הדתית בחקיקה דתית ובסוגיית א"י היא טעות חמורה. הוא החליט להקדיש תשומת לב רבה לסוגיית הבטיחות בדרכים והמלחמה בתאונות הדרכים. הוא טען, שהוא עושה זאת כאדם דתי, ורואה בסוגיה זאת סוגיה דתית מובהקת של "ונשמרתם לנפשותיכם מאוד".
דוגמה זאת, מתחום הפוליטיקה הדתית, ממחישה את מה שביתר שאת ראויה היה להיות תפקידה של הרבנות הראשית. מן הראוי, שהרבנות תמלא, בתנאים המתאימים לימינו, את תפקיד הנבואה בתקופת המקרא – להיות המוכיח בשער, הנאבק למען הצדק החברתי, נגד העוול, הרשע, העושק, הפשע, הגזענות, השקר, השחיתות, האלימות, הסמים, תאונות הדרכים. מן הראוי, שהרבנות תהיה הקול המוסרי שאי אפשר להתעלם ממנו ושהשפעתו על החברה גדולה ומכרעת. מעמד כזה אינו ניתן בתוקף השררה הממלכתית, אלא הוא נבנה לאורך שנים. אילו השכילה הרבנות ליטול על עצמה את התפקיד הבלתי רשמי הזה, היא היתה זוכה למעמד הזה. אם היא תנהג כך היום, איש לא יקשיב לה, אך אם היא תתמיד ותמצב את עצמה בעמדה זו ובתפקיד זה, נציגיה – הן הרבנים הראשיים והן רבני הערים, יהיו אנשי מופת ומוסר הראויים לכבוד, הראויים להקשבה ומשמיעים את המסר הראוי, היא תקבל בהדרגה את המעמד הזה בקרב החברה, על כל חלקיה.
אולם היא לא תוכל להגיע למעמד זה, אם בנושאים הדתיים המובהקים היא לא תשנה את אורחותיה. היא לא תגיע למעמד זה, אם לא תהיה רלוונטית למציאות חיינו ותספק פתרונות מתאימים לאתגרי ימינו. בראש ובראשונה, על כל הרבנים הממלכתיים להיות ציונים מוצהרים ומובהקים. עליהם להיות בעלי גישה ממלכתית ברורה. על כולם, ללא יוצא מן הכלל, לשרת בצה"ל. אדם שהשתמט מלמלא את חובתו לקיום האומה, אינו ראוי להיות רב, ואין סיכוי שהציבור יתייחס אליו בכבוד. ההשתמטות היא חילול השם, ובמקום שמתקיים בו חילול השם, אין חולקים כבוד לרב, ובפרט לא כאשר הרב הוא שגרם לחילול השם.
שנית, על הרבנות להיות נועזת, יצירתית וחדשנית ולתת פתרונות אמיתיים למצוקות ולאתגרים של התקופה. הרב גורן השכיל לעשות זאת בפתרונות שמצא לסוגיות כמו העגונות אחרי מלחמת יום הכיפורים, פסולי חיתון ועוד. גם הרב עובדיה יוסף, עם כל הסתייגותי ממנו כפוליטיקאי, עשה כן בתחומים שונים, ובהם ההכרה ביהדותם של יהודי אתיופיה.
היום, הרבנות הולכת ומתחרדת, מאבדת את התעוזה, מתיישרת אחרי הקו הקיצוני והמתבדל ביותר, כפי שנוכחנו בצורה מובהקת בפרשת השמיטה. כך, במקום למצוא דרך חדשנית כיצד למנף את רוח השמיטה כמצווה חברתית, דבקים בה כלשונה בדרך שעלולה לשבור את מטה לחמם של חקלאי ישראל.
אחד האתגרים הגדולים של דורנו, הוא קליטת העליה מחבר העמים. עצם התחיה היהודית של מי שחיו במשך 70 שנה תחת המגף הסובייטי שדיכא בכוח הזרוע כל גילוי יהודי, היא נס גדול. במקום למצוא את הדרך לעצב אקט סמלי של קבלה קולקטיבית לחיק היהדות של כל העולים שאינם יהודים על פי ההלכה, הרבנות חוסמת את השערים ועושה הכל כדי להקשות אף על גיור אינדבדואלי של המעוניינים בכך. בכך, אין היא נענית לאתגרי השעה, ובשמרנות חרדית פוגעת בחברה הישראלית ושוחקת את מעמדה שלה. כך, גם בסוגיות אחרות, כמו מסורבות הגט ועוד ועוד. ודאי, שרבנות כזו אינה רלוונטית, בוודאי שרבנות כזו מרחיקה את היהדות מן היהודים, ודאי שרבנות כזו אינה ממלאת את ייעודה וכמובן שרבנות כזו אינה יכולה להיות בעלת מעמד מוסרי וערכי בחברה הישראלית.
בעיני רוחי, הייתי רוצה לראות רבנות שיש בה ביטוי לזרמים השונים ביהדות, החיים זה לצד זה בכבוד הדדי ובהערכה רבה. אני יודע שהיום אין כל סיכוי לחזון הזה. צר לי על כך מאוד.
אך גם רבנות אורתודוכסית בלבד, עשויה להיות אחרת. בשל ההשתלטות החרדית על הרבנות, הרבנות הנוכחית אינה יכולה למלא תפקיד חיובי בחברה היהודית הישראלית. לכן, אין מנוס מהקמת רבנות אלטרנטיבית.
היוזמה של רבני צוה"ר ליצור אלטרנטיבה בנוגע לכשרות השמיטה היא יוזמה ברוכה וראויה.
מן הראוי שרבני צוה"ר ימשיכו בדרך זו, ויקימו רבנות אלטרנטיבית, עם מערך כשרות אלטרנטיבי, עם מערך גיור אלטרנטיבי, עם מערך נישואין וקבורה אלטרנטיבי. עליה להיות כלפי הרבנות הנוכחית, מה שהבד"צים למיניהם היו לרבנות הראשית, רק שהפעם מן הכיוון ההפוך, מתוך מוטיבציה חיובית וראויה. רבנות כזו, גם ללא גושפנקא ממלכתית, תהיה מקובלת על הציבור ותהנה מן הסמכות המוסרית והרוחנית החסרה כל כך בחברה הישראלית. בסופו של דבר, הרבנות הזאת, תקבל גם את המעמד הממלכתי, ותחזיר עטרה ליושנה.
* "נקודה"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
