הבלוג של אורי הייטנר

פסטיבל יגאל עמיר, סביב יום השנה לרצח רבין, לא היה מקרי. קיימת ברית בלתי קדושה בין אוהדי יגאל עמיר בימין הרדיקלי לבין גורמי שמאל, המסרבים להודות בכשל המהותי בתהליך אוסלו – להעצים את המיתוס כאילו עמיר רצח את תהליך השלום.

על פי המיתוס, יגאל עמיר הצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח, דרכו צלחה. זהו מיתוס מסוכן, שעלול לעודד יגאל עמירים חדשים. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאין כל שחר לדברים אלה.

על פי המיתוס הנרקם, אלמלא הרצח, יצחק רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים. 

ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ושמעון פרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לשמעון פרס את השלטון על מגש הכסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו (הדחוק, על חוט השערה) של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96' (פעמיים בקו 18, דיזנגוף סנטר ועוד). התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה דומה לניצחונו של שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השניה. 

שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין בדמותו של יוסי ביילין. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב'. בנאום זה הוא שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר:  "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק. והנה, גם הצעתו של ברק - נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחתה בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים במלחמה, באש ובטרור את תכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את הערים.

יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע יותר מכל; יותר מרבין ומפרס, מנתניהו, מברק ומשרון, אפילו מיוסי ביילין, היה יאסר ערפאת, האיש שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.

יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה ומהחמורים ביותר בתולדות העם היהודי. חומרת המעשה אינה נובעת מהצלחתו, כביכול, להשפיע על האירועים, אלא מעצם העובדה שישראלי, יהודי, ניסה להכריע ויכוח פוליטי לגיטימי ברצח ראש ממשלה. אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח כל השפעה על המהלכים המדיניים. חבל, שרבים בתוכנו מסרבים להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, ומעדיפים להיות שותף בבניית המיתוס המסוכן, לפיו יגאל עמיר רצח את אוסלו, כביכול.

                                                                                                                                * "ישראל היום"

ממסיבת העיתונאים עם אולמרט, אודות מצבו הבריאותי, ניתן לקבוע בוודאות שלא תהיה פגיעה בתפקודו של ראש הממשלה. אולמרט יוכל להמשיך להקדיש את זמנו ומרצו לחקירות הפליליות.

מדינת ישראל היא המדינה היחידה בעולם הנמצאת מיום היוולדה, ללא יום של הפסקה, תחת איום של השמדה. מדינת ישראל היא מדינה במלחמה, מלחמת קיום, לאורך כל שנותיה. לכן, השירות הצבאי הוא מרכיב חיוני ביותר בחיי אזרחיה ובמהות האזרחות בה. באופן נורמלי, הגיוס המלא של כל אזרחיה, על כל שכבותיהם ומגזריהם לצבא, היה מובן מאליו.

והנה, המיעוט הערבי הגדול משוחרר כליל משירות בצה"ל. עובדה זו מפלה את הנער הערבי לעומת בן גילו היהודי והדרוזי. בעוד הללו נדרשים להקריב שלוש משנות חייהם היפות ביותר לשירות צבאי קשה, שלא לדבר על סכנת החיים, סיכון הבריאות וכו', הוא יכול להתחיל באותם שנים את הקריירה העסקית, המקצועית או האקדמאית שלו.

אפליה היא דבר רע, אך במקרה זה היא רע הכרחי. אזרחי ישראל הערבים משוחררים משירות צבאי בצדק – אין זה ראוי ואין זה צודק לצפות מהם לשרת בצבא הנלחם נגד העם שלהם. גם אי אפשר לסמוך על נאמנותם במלחמה כזו (ואיני מציין זו לגנותם. אך טבעי שנאמנותם תהיה לעמם, ולא למדינת הלאום של העם עמו עמם נמצא במלחמה). לכן, אין מנוס מכך, וחרף האפליה הכרוכה בכך, על מדינת ישראל לפטור את אזרחיה הערביים מחובת השירות הצבאי.

אולם כאשר כל אזרחי ישראל נתבעים לשרת שירות צבאי, ראוי היה לדרוש מהאזרחים הערבים לשרת שירות אזרחי במקביל. לא בכדי אני מכנה את השירות "אזרחי" ולא "לאומי" – מתוך התחשבות ברגשות האזרחים שאינם חלק מן הלאום של המדינה. הכוונה לשירות בתחומי הרווחה, הבריאות והחינוך, בעיקר בתוך המגזר הערבי. זהו אינטרס של המדינה, אך לא פחות מכך, זהו אינטרס של הציבור הערבי, הנאבק למען שוויון. אך ישראל אינה מחייבת את אזרחיה (יהודים וערבים) שאינם משרתים בצה"ל שירות אזרחי חלופי. בעיניי זו טעות, הנובעת בעיקר מן הפחד להתעמת עם הציבור הערבי והציבור החרדי. אך עצם העובדה שציבור זה אינו תובע שירות כזה מעידה בעיקר עליו. העובדה שערביי ישראל אינם דורשים הקמת שירות אזרחי, מעידה על חוסר רצון לתרום למדינה, גם בתחומים שאינם מעמידים אותם בפני קונפליקט זהות. עובדה זו מאירה באור ספקני את מיתוס הקיפוח, כביכול, של ערביי ישראל.

ההימנעות מחוק שירות אזרחי חובה היא טעות, אולם ניתן להסבירה בהתחשבות הרבה במיעוט הערבי, בכך שלא תכפה עליו תרומה למדינה המצויה במלחמה עם עמו. הסבר דחוק, אך בכל זאת... הסבר.

אם לא שירות אזרחי חובה, יש לכל הפחות ליצור מנגנונים רציניים של שירות אזרחי בהתנדבות ולעודד התנדבות של בני נוער רבים ככל הניתן לשירות הזה. למרבה הצער, מדינת ישראל לא העמידה עד כה מנגנונים כאלה. ובכל זאת, ישנה אופציה של שירות אזרחי התנדבותי. ולמרבה השמחה, יש בני נוער ערביים הרואים זכות גדולה בהתנדבות לשירות הזה. אני מאמין שעוד רבים נוספים היו שמחים להתנדב, אך אינם מעזים.

הם אינם מעזים, בשל הטרור המופעל בידי הנהגת הציבור הערבי כלפי מי שמעז לחשוב על כך. דברי ההסתה הנלוזים של ח"כ זחאלקה, שאיים כי החברה הערבית תקיא מתוכה את מי שיתנדב ותתייחס למתנדבים כאל מצורעים, הם עדות לטרור הזה. נער ערבי, שירצה להתנדב כאח סיעודי בבית חולים שרוב מטופליו ערבים, עלול לעבור תהליכי חרם והשפלה קשים מצד סביבתו, המוסתת בידי הח"כים וראשי הרשויות הערביים. ההסתה הזאת, היא חציית קו אדום. כאן חייבת להפסק הסובלנות של המדינה כלפי ראשי הציבור הערבי. המדינה חייבת להגן על מי שמתנדב מפני הטרור האלים של זחאלקה וחבר מרעיו.

****

כאשר ארה"ב, הדמוקרטיה הגדולה והחזקה בעולם, נלחמה נגד יפאן, היא כלאה את היפאנים שבתחומה במחנות ריכוז. לא היתה זו מלחמת קיום, איש לא איים להשמיד את ארה"ב, המלחמה היתה במרחק אלפי מילין מארה"ב  ולא סכנה את אזרחיה, היפאנים בארה"ב לא עשו שום פעילות חתרנית ולא שיתפו פעולה עם יפאן. אף על פי כן, כך נהגה ארצות הברית.

כאשר ישראל נמצאת זה 60 שנה במלחמת קיום עם מדינות ערב ובפרט עם העם הפלשתינאי, אזרחיה נמצאים ללא הפסק תחת איום של טרור קשה, אזרחיה הערביים מזדהים בגלוי עם האויב – היא מעניקה שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה הערביים.

בין שתי הדוגמאות הללו – לא הדוגמה האמריקאית היא החריגה. יש לנו כל הסיבות להתגאות בדמוקרטיה הישראלית, המגלה פתיחות וסובלנות שאין ולא היה להן אח ורע בשום מקום בעולם, ומתמידה בכך במשך 60 שנה. גם המרד של ערביי ישראל במקביל לפרוץ מתקפת הטרור הפלשתינאי באוקטובר 2000 וגילויי ההזדהות של מנהיגות ערביי ישראל עם האויב (הפלשתינאי והלבנוני) במלחמתו בנו, ובטרור שהוא מפעיל נגדנו, לא ערערו את הסובלנות הישראלית כלפי המיעוט הערבי.

אולם הדבר עמו קשה במיוחד להשלים, הוא ההתבכיינות הקולקטיבית של ערביי ישראל, שמטפחים את מיתוס הקיפוח. במקום לדרוש חובת שירות אזרחי חלופי לשירות הצבאי, הם לוחמים נגד חקיקה כזו, נלחמים נגד שירות וולונטרי ומתנכלים למי שמעזים להתנדב אליו. שום דבר לא היה מחזק את מעמדם של אזרחי ישראל הערבים יותר מנשיאה כלשהי בנטל, תרומה כלשהי לחברה ולמדינה. אולם בעוד הם משתמטים מכל חובה, מכל תרומה, מכל נשיאה בנטל, אין להם כל בושה להתלונן על חוסר שוויון, כביכול, ולטפח את המיתוס השקרי בדבר קיפוחם, כביכול.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh