הבלוג של אורי הייטנר

לפני 2,500 שנה נרצח גדליהו בן אחיקם בידי יהודי קנאי. גדליהו לא היה מנהיג יהודי אוטנטי. בוודאי לא מנהיג יהודי נבחר. בוודאי לא מצביא של צבא יהודה. הוא היה מושל ממונה בידי השלטון הבבלי על יהודה לאחר חורבן – ממונה מטעם הצורר שהחריב את בית המקדש והגלה את היהודים לבבל. גדליהו בן אחיקם הוא אדם שאין כל סיבה שבעולם שנזכור אותו, אין סיבה ששמו יופיע בתנ"ך. אך עד היום, מידי שנה, בג' בתשרי, צמים יהודים רבים בצום גדליהו. הסיבה לכך היא עובדת הרצח. מי שקבעו את התענית, עשו זאת מתוך הבנה שרצח פוליטי מאיים על עצם הקיום של העם היהודי, ולכן יש לזכור את האסון הזה לדיראון עולם כדי להעביר לקח לדורות – לעולם לא עוד.

12 שנים חלפו מאז נרצח יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל הנבחר, מנהיג לאומי עתיר זכויות, מצביא שפיקד על צה"ל בגדול שבניצחונותיו ומי שניהל מדיניות שנויה במחלוקת, שאני הייתי בין המתנגדים לה, אך עשה זאת מתוך פטריוטיות גמורה ומתוך אמונה שהיא משרתת את טובת העם והמדינה. 12 שנים בלבד, ודומה שיום הזיכרון הממלכתי שנקבע לזכרו, הולך ונשחק. מן הראוי היה שיום הזיכרון הממלכתי יהיה במעמד דומה ליום השואה וליום הזיכרון לחללי צה"ל ומערכות ישראל. ביום השואה אנו מתמודדים עם האסון שהמיטה עלינו הגלות, בניסיון להפיק את הלקח הראוי מכך. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אנו מתמודדים עם המחיר הכבד שגובה מאיתנו המלחמה על זכותנו לקיים מדינה יהודית עצמאית במולדתנו. יום הזיכרון לרצח רבין ראוי להיות היום שבו נתמודד עם האיום הכבד על קיום המדינה – סכנת הקרע הלאומי, הסכנה לקיום הדמוקרטיה, סכנת מלחמת האחים, חלילה. אולם בניגוד לשני ימי הזיכרון האחרים, יום זה הולך ומאבד משנה לשנה את מעמדו המרכזי והמשמעותי בקרב הציבור הישראלי.

למה זה קורה?

הסיבה העיקרית לכך, היא האופי שנקבע ליום הזה ובכלל לזכר רבין, מאז הרצח ועד היום. צמד המילים המצוי בחוק עצמו – "מורשת רבין" הוא הגורם לשחיקה הזאת. הניסיון ליצור יום ממלכתי של הזדהות עם דרך פוליטית מסויימת, מדירה מן היום הזה את מי ששללו ושוללים את המורשת הזאת. הדרה זו היא אקט אנטי דמוקרטי, והיא מנוגדת תכלית הניגוד ללקחי הרצח. הלקח המרכזי שעלינו להפיק מן הרצח, הוא הכבוד לכל עמדה פוליטית, הלגיטימיות של כל עמדה פוליטית, היכולת להתמודד עם דעה אחרת בדיאלוג חופשי ודמוקרטי. מי שמנסה ליצור דה-לגיטימציה להתנגדות לדרכו של רבין, לא הפיק את הלקח. במאבק על נפשה של הדמוקרטיה, הלגיטימיות לכל עמדה היא קו פרשת המים בין דמוקרטיה לאנטי דמוקרטיה. מי שיוצר דה-לגיטימציה לעמדת היריב, נמצא בצד הלא דמוקרטי של קו פרשת המים, בצד שהקצה שלו הוא יגאל עמיר.

גם ההתמקדות ברבין האיש שגויה מעיקרה. אין יום אבל ממלכתי לזכר בן גוריון, חיים ויצמן, מנחם בגין ושאר מנהיגי המדינה שהלכו לעולמם. אילו הלך לעולמו בדרך כל בשר – לא היה יום ממלכתי לזכרו של רבין. יום האבל לזכרו של רבין נקבע אך ורק בשל העובדה שנרצח בידי יהודי, אזרח ישראל, שהתנגד לדרכו הפוליטית וניסה לעצור אותה בכוח. מותר לא לאהוב את רבין, מותר להתנגד לו, מותר לא להעריך אותו, בדיוק כפי שרגשות אלו לגיטימיים כלפי כל מנהיג. אולם גם מי שמתנגד לרבין האיש ולדרכו בכל ישותו, חייב להוקיע את הרצח בדיוק כמו גדול מעריציו. פולחן האישיות שנעשה לרבין מאז הרצח ועד היום, פגע במשמעות האמיתית של האירוע הנורא הזה בתולדות מדינת ישראל והעם היהודי.

הפיכת יום האבל על הרצח ליום הזדהות עם המורשת שלילית בכל מקרה, ובמיוחד כאשר מדובר במורשת פיקטיבית. בנאומו האחרון בכנסת (5.10.05), פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון על הסכם אוסלו ב', הציג רבין לראשונה את עקרונותיו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זו מורשתו של רבין וצוואתו המדינית. הניסיון של השמאל הקיצוני להפוך את רבין לתואם ביילין הוא שכתוב ציני של ההיסטוריה. הניסיון של אהוד ברק וכעת של אהוד אולמרט להציג עצמם כממשיכיו של רבין, כאשר הם מובילים את היפוכה הגמור של דרכו – חלוקת ירושלים, נסיגה מבקעת הירדן, חזרה לקווי 4.6.67 היא הונאת הציבור.

כל הניסיונות להשתמש בטראומת רצח רבין כקרדום לחפור בו לקידום דרך פוליטית מסויימת, שחקו בתודעה הציבורית את המשמעות של רצח רבין. יש לצקת תוכן חדש ביום הזיכרון – להפכו מיום הזיכרון לרבין ליום הזיכרון לרצח. כמו צום גדליה, יש להפוך את יום הזיכרון לרצח רבין – יום לדורות, יום של שבועה: לעולם לא עוד.

* "שישי בגולן"

תגובה לשחר אילן – "מורשת רבין בימין: אולמרט ונתניהו מתחרים מי היורש", "הארץ"  25.10.07)

שחר אילן כותב בנימה בלתי מוסתרת של לעג, על ניסיונו של אולמרט להצטייר כיורשו של רבין. הלעג הוא במקום, אך לאו דווקא מן הכיוון אליו התכוון אילן.

בנאומו האחרון בכנסת (5.10.05), פחות מחודש לפני הירצחו, בדיון בו הציג את הסכם אוסלו ב' הציג רבין לראשונה את עקרונותיו להסדר הקבע עם הפלשתינאים: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים - לא כולם - כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים  מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון".

זו מורשתו של רבין וצוואתו המדינית. אהוד אולמרט אינו הולך בדרכו של רבין, למרבה הצער. להיפך, הוא חוצה את כל הקווים האדומים של רבין – הוא מוביל לחלוקת ירושלים, לנסיגה מבקעת הירדן ולנסיגה לקווי 4.6.67 (בשינויים קלים). איפה הוא ואיפה רבין.

* "הארץ"

נאום בערב לציון 12 שנה לרצח רבין, קצרין י"ב בחשוון תשס"ח

 12 שנים חלפו מאז אותו רגע מר ונמהר, בו יהודי, אזרח ישראל, רצח את יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל. רוצחו של ראש הממשלה ניסה לסיים מחלוקת פוליטית לגיטימית באמצעות כדורי אקדח. רצח רבין אחד מרגעי השפל בתולדות העם היהודי ובתולדות מדינת ישראל.

רצח רבין הוא אירוע האלימות הפוליטית החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל, אך האלימות הפוליטית בישראל לא החלה בו, ולדאבוננו הרצח לא שם קץ לאלימות הפוליטית. רק לאחרונה נחשפנו לאירועים חמורים של אלימות פוליטית, כמו מסכת ההתנכלויות והאיומים על חייו של אלוף פיקוד המרכז לשעבר יאיר נווה, חבורת המתפרעים רעולי הפנים שיידתה אבנים על חיילי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל מעל גגות בעיר חברון, והמתפרעים מידי יום ו' בכפר בלעין, שניסו למנוע באלימות ובכוח את הקמת גדר הביטחון, רגמו באבנים את חיילי צה"ל ובסוף גם קיבלו מבית המשפט העליון פרס על אלימותם.

מידי שנה אנו מתכנסים לציין את יום השנה לרצח רבין. איננו הופכים את יום השנה לרצח ליום הזדהות עם דרכו הפוליטית של רבין – הדרך הזו היתה שנויה במחלוקת, המחלוקת קיימת עד היום, כל הדעות במחלוקת הזו לגיטימיות ואין זה ראוי להפוך יום זיכרון ממלכתי להזדהות עם דרך פוליטית מסויימת. איננו הופכים את יום השנה לרצח ליום זיכרון אישי ליצחק רבין. מנהיגים רבים הלכו לעולמם, וכפי שיום מותם של בן גוריון, חיים ויצמן, מנחם בגין ואחרים לא היו לימי זיכרון לאומיים, כך גם יום מותו של רבין לא היה יום זיכרון לאומי, אלמלא הנסיבות הנוראיות של מותו – רצח פוליטי.

מן הראוי שיום השנה לרצח רבין יהיה יום של חשבון נפש לאומי, שבו נבחן את דרכה של החברה הישראלית, את חוסנה של הדמוקרטיה, את חוסנו של החוק, את רמת הסובלנות, את היכולת לקיים דיאלוג בוגר ואחראי על המחלוקות בתוכנו, את רמת האלימות, את האחדות הלאומית, את הסולידריות החברתית. בשנים שעברו דנו בערב זה בסוגיות הנוגעות לדמוקרטיה הישראלית. כאשר עסקנו באלימות התמקדנו באלימות פוליטית, וכאשר עסקנו בהפרת החוק התמקדנו בעבריינות אידאולוגית.

השנה החלטנו להרחיב את היריעה מעבר לסוגיה הפוליטית, והקדשנו את ערב יום השנה לנושא האלימות בחברה הישראלית. די לאלימות! כך הכתרנו את הערב, ונעסוק בו באלימות על גווניה השונים.

רצח ראש הממשלה זעזע את אמות הסיפים בחברה הישראלית. הוא התקבל בזעזוע ובחוסר אמון – היתכן שאצלנו תעשה כנבלה הזאת? אצלנו, במדינה היהודית, במדינה הדמוקרטית?

לפני קרוב לשנה, נרצחה כאן, בגולן, בקצרין, מאות מטרים ספורים מכאן, הילדה תאיר ראדה. רצח תאיר זעזע את אמות הסיפים בגולן. הוא התקבל בזעזוע ובחוסר אמון – היתכן שאצלנו תעשה כנבלה הזאת? כאן, אצלנו, בגולן, במקום השקט והשלו הזה, במקום שבו אין נועלים את הדלתות?

אחרי רצח רבין, היו שאמרו שמקרה כה מזעזע לא יכול לחזור שנית. תגובת הציבור על הרצח היתה בעוצמה כה גדולה, המחסנת אותנו מפני רצח נוסף. לעומתם, היו שאמרו שהפעם הראשונה הפכה את הרצח הפוליטי לאופציה. הפעם השניה תהיה הרבה יותר קלה.

חודשים ספורים אחרי רצח תאיר, ארע רצח שני בגולן, בקצרין. רצח משה יינן עבר בתוכנו בשקט, וכמעט ולא הותיר סימן. כאילו... התרגלנו. כאילו משהו קהה בנו.

האם מקרה שני של רצח מנהיג יתקבל בתוכנו באדישות דומה?

זילות חיי אדם בחברה הישראלית, היא תופעה שאין להשלים עמה; שחובה להיאבק בה. ערב זה נועד להשמעת קול ברור נגד כל גילוי של אלימות, פיסית ומילולית. את אבלנו על רצח רבין נבטא בקריאה ברורה – די לאלימות!