הבלוג של אורי הייטנר

בחוק סדרי השלטון והמשפט התשס"ט 1999 נאמר (סעיף 2): "החלטת ממשלה לפיה המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל לא יחולו עוד על שטח, טעונה אישור של הכנסת בהחלטה שתתקבל ברוב חבריה [כלומר לפחות 61 ח"כים. א.ה]". בסעיף 3 נאמר: "החלטת ממשלה, שאושרה ע"י הכנסת, כאמור בסעיף 2, טעונה גם אישור במשאל עם שיתקבל ברוב הקולות הכשרים של המשתתפים במשאל".

ראש הממשלה מנהל בימים אלה מו"מ אינטנסיבי עם יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס (אבו מאזן) על חלוקת ירושלים. נושא זה אמור להיכלל בהצהרת העקרונות של ועידת אנאפוליס. ירושלים היא שטח ריבוני של ישראל, עליו חלים המשפט, השיפוט והמינהל של מדינת ישראל. מי מוסמך להחליט על כך?

החוק אומר זאת במפורש – 61 ח"כים ומשאל עם. משום מה, שאלת הפורום המוסמך לקבל החלטה כזו, נעלמה מהשיח הציבורי.

מיד יסבירו חסידי ראש הממשלה ודובריו, שמדובר בסה"כ בנייר שאינו מחייב, אין זה חוזה מדיני, מימוש ההצהרה מותנה בתנאים רבים שהפלשתינאים רחוקים מלקיימם וכד'. החוק מתמודד עם ההתחכמות הזאת ומגדיר במפורש את המילים "החלטת ממשלה": "החלטה של הממשלה, בדרך של אישור אמנה או הסכם או בדרך אחרת, לרבות התחייבות לעתיד והתחייבות המותנית בתנאים".

פורמלית, חובת משאל העם עדיין אינה בתוקף, שהרי תחולתה, על פי החוק, היא "ביום תחילת תוקפו של חוק יסוד אשר יסדיר את עריכתו של משאל עם". משמעות הסעיף הזה היתה, שעל הכנסת לחוקק את חוק היסוד הזה בהקדם האפשרי. אולם 8 שנים חלפו מאז, והממשלות התחכמו, התחמקו ממילוי החוק, מזמזו ומסמסו כל יוזמה לחקיקת חוק היסוד. לאחרונה קיבלה הכנסת בקריאה טרומית תיקון לחוק, המבטל את התניית המשאל בחקיקת חוק יסוד, וקובע שוועדת הבחירות המרכזית תקבע את נהלי משאל העם. ראש הממשלה עושה כל מאמץ כדי למסמס את העלאת החוק לקריאה ראשונה בכנסת וכדי להכשיל את קבלתו. מעשהו הינו צפצוף בוטה על רוח החוק ועל הדמוקרטיה.

החוק המחייב רוב מוחלט בכנסת ומשאל עם, נועד למנוע מצב שבו החלטה כה הרת גורל ובלתי הפיכה תתקבל ברוב מקרי בקוניוקטורה פוליטית זמנית זו או אחרת. דומני שאפילו יוזמי החוק לא העלו על דעתם סיטואציה, בה ראש ממשלה המסובך עד מעל לראשו בחשדות לפלילים ובחקירות  משטרה, שאין לו אמון הציבור, ירשה לעצמו לדחוף מהלך כזה בלי ללכת לעם. במצב כזה ראש הממשלה אינו נהנה מלגיטימציה למעשיו, אלא אם כן הציבור יתמוך בדרכו במשאל עם.

חוסר הלגיטימיות מובנה גם במעטה השקרים המכסה על התהליך. אחד השקרים הבוטים, הוא מצג השווא לפיו כביכול אין מדובר בחלוקת ירושלים, אלא בוויתור על מספר שכונות קצה ומחנות פליטים בלבד. "האם כאשר התפללנו בכל הדורות לציון ולירושלים, התכוונו לשועפט ולאבו דיס?" מיתממים דובריו של ראה"מ, ומציינים שסיפוח אותם כפרים ומחנות פליטים לבירה היה משגה. אכן, לא על שועפט ערגנו ולא לאבו דיס כמהנו. אך האם מובילי התהליך מתחייבים לשמור על ריבונות ישראל על העיר ירושלים עצמה? למשל, על השטחים בירושלים שהיו חלק מן העיר בתקופת השלטון הירדני או בתקופת המנדט הבריטי? האם הם מתחייבים לשמור על העיר העתיקה? האם הם מתנערים מהצעות ברק בקמפ-דיוויד, שכללו נסיגה מן העיר העתיקה זולת הרובע היהודי? וכאשר הם מדברים על "מעמד מיוחד" לאגן הקדוש, אין פירוש הדברים ויתור על ריבונות ישראל על הר הבית? אז מה, גם הר הבית אינו "ירושלים עליה חלמנו"?

הדרך בה מוביל ראש הממשלה לחלוקת העיר היא בלתי לגיטימית. מן הראוי שסוגיה כה כבדת משקל, תוכרע במשאל עם, כבמתוקנות שבמדינות.

* "הארץ"

הנשיא בוש ומזכירת המדינה רייס צודקים. ההכרה בטבח שערכו התורכים בעם הארמני במלחמת העולם הראשונה כרצח עם, מנוגדת לאינטרס האסטרטגי של ארה"ב. תורכיה היא מדינה חשובה מאוד והיא שותפה אסטרטגית של ארה"ב במאבקה בציר הרשע, במלחמתה בעיראק, באינטרסים שלה במזרח התיכון. ארה"ב יודעת בוודאות שההכרה ברצח העם יפגע קשות ביחסיה עם תורכיה ובשיתוף הפעולה של התורכים עם האינטרסים האמריקאיים. אין ספק, שההחלטה מזיקה לאינטרס האמריקאי, לביטחון הלאומי של ארה"ב, למעמדה במזרח התיכון ולמעמדה הבינלאומי.

אלמלא הפגיעה הוודאית באינטרס האסטרטגי שלה, לא היה מתעורר כל ויכוח בארה"ב אודות ההכרה ברצח העם. הדיון הציבורי והפוליטי בארה"ב כלל אינו עוסק בשאלת רצח העם, כיוון שאין ספק באשר לעובדה שהיה רצח עם. הדיון הציבורי נסוב סביב שאלה אחת בלבד – האם ראוי להקריב אינטרס אסטרטגי ברור למען המחוייבות המוסרית?

התשובה לשאלה אינה חד משמעית. יש מקרים בהם האינטרס האסטרטגי גובר על מחוייבות מוסרית. אולם בדרך כלל, יש להעמיד את השיקול המוסרי במקום גבוה בשיקולי מקבלי ההחלטות, גם כאשר השיקול הפרגמטי מנוגד לו, וגם במחיר פגיעה באינטרסים אלה או אחרים.

כן, חרף הפגיעה הוודאית, שאין לזלזל בה, ראוי שמעצמת על כארה"ב תעדיף את המחוייבות המוסרית ולא תיתן ידה להכחשת רצח העם הארמני. החלטת ועדת הקונגרס האמריקאי ראויה לשבח ויש לקוות שמליאת הקונגרס והסנט ילכו בעקבותיה.

ובישראל?

בישראל הדילמה גדולה אף יותר. ישראל אינה מעצמת על, ומשבר ביחסים עם תורכיה יפגע בה הרבה יותר מבארה"ב. ישראל היא מדינה מוקפת אויבים (כן, כולל המדינות שחתמו עמה על הסכמי שלום) שאינם מכירים בזכות קיומה, מבודדת במרחב הגיאוגרפי שבו היא חיה. תורכיה היא המדינה היחידה באזור המקיימת עם ישראל יחסי ידידות אמיצים. אמנם היחסים עם תורכיה נפגעו מאז עליית מפלגת העם האסלאמית לשלטון, אולם באופן בסיסי השותפות האסטרטגית נותרה בעינה. היחסים הביטחוניים עם תורכיה הנם בעלי חשיבות רבה ביותר. תורכיה עשויה לשתף פעולה עם ישראל במאבק נגד תכנית הגרעין האיראני ובעד אינטרסים נוספים במזרח התיכון. איש לא יפול מהכיסא, אם בקרוב נשמע "ממקורות זרים" שתורכיה היתה מעורבת גם בפעולת חיל האוויר בסוריה ב-6 בספטמבר.

הכרה ברצח העם הארמני תגרום, ללא ספק, לפגיעה קשה ביחסים עם תורכיה. הנזק האסטרטגי לישראל עלול להיות כבד ביותר. האם ראוי לשלם את המחיר, למען המחוייבות המוסרית כלפי העם הארמני?

אני מאמין שהמחיר ראוי. ישראל, כמדינה יהודית, מחוייבת לערכי המוסר והצדק לאור חזונם של נביאי ישראל, כפי שנכתב במגילת העצמאות. אך יותר מזה, כמדינת העם שחווה אך לפני 65 שנה את השואה הנוראה, ואת שתיקת העולם "בשל האינטרס האסטרטגי" של מדינות העולם, ישראל מחוייבת לעמוד בראש כל מאבק למניעת פשעים נוראים כאלה נגד האנושות. בדיוק מסיבה זו ישראל מחוייבת לסייע לפליטי דרפור. הכחשת הפשעים וגימודם, מעודדת חזרה עליהם. ישראל, התובעת מכל העולם להיאבק נגד הכחשת השואה, אינה יכולה לעמוד מנגד מול הכחשת רצח העם הארמני. קיים, אמנם, הבדל מהותי בין השואה לבין מעשי רצח העם בארמנים ובדרפור, אך עם שחווה שואה, מחוייב להיאבק נגד כל מעשה של רצח עם. מדינה, שעד היום שכנותיה שוללות את עצם קיומה וחותרות להשמדתה, חייבת לגלות רגישות יתר לנושא של רצח עם.

אני מאמין, שבסופו של דבר הדבקות במחוייבות המוסרית תשרת גם את האינטרס האסטרטגי ארוך הטווח של ישראל.

* הפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh

אורית נוקד היא מופת של שליחת ציבור – נבחרת ציבור שאינה רואה עצמה רק כמי שעוסקת בענייני המקרו של המדינה, אלא גם בטיפול בצרכי הציבור אותו היא מייצגת, הציבור הקיבוצי. היא עושה זאת היטב, ואני יכול להעיד על כך באופן אישי, כמי שהפנה בעיה לטיפולה ונהנה מטיפול מהיר ומסור. אולם סוג זה של שליחות ציבורית עלול ללקות גם בפופוליזם ופרובינציאליות. כך הוא מאבקה של אורית למתן פטור מחבישת קסדה ברכיבה על אופניים בקיבוצים ובמושבים. פעילותה זו פופולארית בקרב הציבור אותו היא מייצגת, אך אין היא משרתת אותו באמת. הרי די בילד אחד שיפגע בעת רכיבה בקיבוץ והקסדה תציל את חייו, כדי להצדיק את החוק ואת החלתו על הקיבוצים.

כשהייתי ילד, נהגתי לשבת בנסיעות על ברכיי, עם הפנים אחורה, צופה במכוניות שמאחורינו. אני זוכר את עצמי קופץ ומשתולל במהלך הנסיעות. על חגורה לא שמעתי ובוודאי שלא על כיסא בטיחות. אם מישהו היה מדבר אתי על אפשרות חגירתי בחגורה, הייתי מתייחס לכך כאל גזירה שאי אפשר לעמוד בה. הילדים שלי, כמובן, חגורים ולפחות עד גיל 9 יושבים על כסא בטיחות. בעבורם – זה מובן מאליו. אין הם מכירים כלל אפשרות אחרת. ההבדל במודעות הוא פרי האמצעים הטכניים שנכפו בחוק.  

התוצאות – חד משמעיות. בשנת 2006 נהרגו בתאונות דרכים 446 ישראלים. מספר גדול מאוד, גדול מידי, אך זה המספר הנמוך ביותר מאז שנת 1968. המדידה הסטטיסטית של הנתונים החלה ב-1967. בשנה זו נהרגו 406 ישראלים. ב-39 השנים האלה אוכלוסיית ישראל כמעט שילשה את עצמה. מספר המכוניות הכפיל את עצמו בשיעור גדול מאוד. מספר ההרוגים ביחס לכלל האוכלוסיה, ובוודאי ביחס למספר המכוניות, ירד במשך השנים האלה באופן משמעותי. אין לכך כל הסבר, זולת החקיקה, אמצעי הבטיחות והמודעות שהם יצרו.

קצב החקיקה של חוקים מצילי חיים אלה איטי להחריד. חובת חגירת חגורת בטיחות במושבים הקדמיים בנסיעות בין עירוניות הוחלה ב-1.7.75. חלפו 12 שנים (!) עד שהחובה הוחלה גם על נסיעות עירוניות. עוד 13 שנים חלפו עד שהחובה חלה גם על המושבים האחוריים. כמה חיים קופדו בשל אותה איטיות? הנה, מזה מספר שנים רב חלה חובת הדלקת אורות ביום בתקופת החורף. כמה שנים יחלפו עד שחובה זו תחול לאורך כל השנה? כמה חיים יקופדו בשל האיטיות הזאת?

כאשר חוקק החוק המחייב חגירת חגורת בטיחות (במתכונת המינימליסטית – מושבים קדמיים בנסיעות בין עירוניות) היה על כך ויכוח ציבורי חריף. המתנגדים הסבירו עד כמה החגורה מסכנת את הנוסע, שלא יוכל לחלץ את עצמו במקרה של תאונה ועוד. כאשר חוקקה חובת חבישת קסדה בנהיגה על אופנועים, נהגי האופנועים התנגדו לה ונאבקו בה. בסופו של דבר כולם התרגלו, וחיים רבים ניצלו.

היום מתנגדים רוכבי אופניים רבים לחובת חבישת הקסדה. גם הם רואים את נוחות הרגע, אך אינם מייצגים את האינטרס העליון שלהם ושל הציבור אותו הם מתיימרים לייצג – לשמור על חייהם. במקרה זה ההתנגדות מגוחכת ממש, לנוכח העובדה שמדובר בקסדות קלות מאוד, שאינן מכבידות באמת.

חוק חובת הקסדה הוא ביטוי של "ובחרת בחיים". ההתנגדות לו – אבסורדית.

אין כל סיבה לפטור את הקיבוצים והמושבים מן החוק. אמנם הכבישים ביישובים הכפריים אינם סואנים כמו כבישים עירוניים ובין עירוניים, אך בקיבוץ ובמושב של 2007 נוסעות מכוניות בכבישים והסכנה קיימת. לפיכך, ראוי להגן על רוכבי האופניים. אין כל סיבה להתנגד לכך.

מה, חבר קיבוץ היוצא מביתו לחדר האוכל יחבוש קסדה?! אכן, זה נשמע מוזר מאוד. אז מה? מתרגלים...

* "הקיבוץ"