הבלוג של אורי הייטנר

הלב מתרחב, בימים האחרונים, למראה עשרות אוטובוסים, עמוסים בבני נוער, נעים מידי יום ברחבי הגולן, באתרי הגבורה ומורשת הקרב, כמידי שנה בתקופת ימי הזיכרון למלחמת יום הכיפורים.

כמו כל דבר טוב ויפה בארץ, יש מי שמקלקל. מי שהפעם קפץ בראש הוא אלון ליאל, שמינה עצמו ליו"ר קבוצה קיקיונית המכנה עצמה "התנועה לשלום ישראל - סוריה", או משהו כזה. במכתב לשרת החינוך מכנה ליאל את מבצע הטיולים בעקבות לוחמים "פרובוקציה פוליטית" ו"פרובוקציה מדינית נגד סוריה". הפרובוקציה, הוא טוען, "עלולה לפגוע באינטרסים של ישראל", "חותרת תחת אושיות השלום", "כלי תעמולה פוליטי בתמיכת משרד החינוך" ועוד דברי בלע מסוג זה. הוא פונה לשרת החינוך, "שזוהתה עד כה פוליטית עם מחנה השלום בישראל" ("עד כה" – רמז מאיים, שאם לא תממש את התכתיב, היא הוציאה את עצמה מהמחנה), וקורא לה למנוע את השתתפות בתי הספר ב"פרובוקציה הפוליטית".

הרהרתי ביני לביני, מה תגובתה של שרת החינוך למכתב. על סמך פועלה עד כה, אני משער שהיא תפסה את ראשה בין ידיה ומלמלה לעצמה: "איך לא חשבתי על זה קודם?". הרי מה טבעי יותר, כהמשך להחלטותיה הפוליטיות, כמו למשל ההחלטה לקשקש על מפות ישראל הרשמיות את גבולות הפנטזיות הפוליטיות שלה, שבהן הגולן הוא סורי, כמובן, מלאסור על תלמידים לטייל בגולן? אין זה מן הנמנע, שבקרוב נשמע על החלטה של השרה למנוע טיולים כאלה, בדרכה הז'דנוביסטית הידועה. השאלה היא, אם זה יספק את אלון ליאל וחבר מרעיו. אני מציע להם, בחינם, עוד מספר הצעות ברוח פועלם המבורך: למנוע השמעה בכלי התקשורת של שירים כמו "שם הרי גולן", "ביתי אל מול גולן", "מלכות החרמון", "ילדה מגדות" ועוד שירים בהם מוזכר שם הגולן. מה, מכספי המיסים שאנו משלמים ישדרו כלי התקשורת הממלכתיים שירים פרובוקטיביים נגד השלום?! ניתן גם למחוק מן התנ"ך את האזכורים לגולן, למחוק מן המשנה את דבריהם של התנאים שחיו ופעלו בגולן ועוד. הרי הדמוקרטיה וחופש הביטוי חייבים להישמר, ומה יותר דמוקרטי מלמחוק דברי הסתה פרובוקטיביים, המסכנים את השלום, מתוך ספרים שעלולים להשפיע לרעה על נפשות ילדי ישראל. אגב, אפשר גם לשרוף את הספרים הללו.

זכותו של אלון ליאל לתמוך בנסיגה מהגולן. אולם אילו הוא היה דמוקרט אמיתי ואדם הגון, היה עליו לתמוך בכך שתלמידים רבים ככל הניתן יבקרו בגולן, יכירו את הגולן, יצפו לעבר הגבול עם סוריה, יראו את היישובים ויפגשו עם התושבים וכך תהיה להם אפשרות הבחירה האמיתית, מתוך ידע והיכרות עם הנושא. אך כפי שאמרתי: אילו הוא היה דמוקרט אמיתי ואדם הגון. דומה, שזו דרישה מוגזמת.

אני מבין את אלון ליאל. מבחינתו, הוא צודק בהתנגדותו לחשיפת ילדי ישראל לגולן. הוא יודע היטב, שדברים שרואים מכאן משפיעים יותר מכל הסברה פוליטית. הוא יודע, אמנם, שאין כל הסברה פוליטית בסיורים בעקבות לוחמים, אך הוא מבין שעצם הנוכחות בגולן עושה משהו לאנשים, תעשה משהו לנוער. את זה הוא רוצה למנוע.

הגדרתו של ליאל את הגולן, במכתבו, היא "שטח השנוי במחלוקת קשה בינינו לבין הסורים". אגב, "בינינו" – זו הגדרה מעניינית, מצד מי שבמחלוקת הזאת נמצא בצד הסורי. כיוון שכך, אסור שכף רגלם של ילדי ישראל תדרוך בשטח זה.

אך יש דרכים אחרות להגדיר את הגולן. למשל, שטח ריבוני של מדינת ישראל, עליו החיל המוסד העליון של הדמוקרטיה הישראלית את החוק, המנהל והמשפט הישראלי כבר לפני 26 שנים.

למשל, חבל בארץ ישראל, רווי בהיסטוריה יהודית, באתרים ארכיאולוגיים יהודיים, בשרידי כפרים יהודיים ובתי כנסת עתיקים.

למשל, אזור התיישבות ישראלי יהודי פורח, אזור ישראלי לעילא ולעילא.

למשל, שטח בעל חשיבות אסטרטגית עליונה לביטחון ישראל.

ומה שרלוונטי במיוחד לנושא שלנו – מקום בו נערכו קרבות קשים על הגנת המדינה מפני התוקפנות הסורית, ושאין מתאים ממנו לחינוך על ערכים של פטריוטיות, מסירות, הקרבה וגבורה.

את כל ההגדרות האלה, ניתן לתמצת במילה אחת – מולדת. התחושה של מי שחי בגולן ושל מי שמבקר בגולן, היא תחושה של מולדת. וזה בדיוק מה שמפחיד את אלון ליאל.

וכדי שילדי ישראל לא יחושו אהבת מולדת לגולן, מנסה ליאל בדרך אנטי דמוקרטית, למנוע מהם לבקר בגולן.

ניתן היה להתייחס בביטול למכתבו של ליאל. מהו מכתב הזוי אחד לעומת מציאות של רבבות תלמידים המטיילים באתרי הקרבות בגולן? אולם לנוכח החלטותיה של שרת החינוך בשנה האחרונה, אני מציע להיות ערניים, ולוודא שהמכתב ההזוי הזה לא יהיה בקרוב למדיניות משרד החינוך.

* "אומדיה", "שישי בגולן"

דברי השר ליברמן, שהשווה את מגישי התלונות נגד קציני צה"ל בארצות אירופה ל"קאפו" בזמן השואה, הובילו לתגובה פאבלובית, של "זעזוע" מצד גורמי השמאל הקיצוני, שהתחרו ביניהם מי יגנה אותו בלשון חריפה יותר, וכמובן קראו לפיטוריו.

לא בכדי הכנסתי את התיבה "זעזוע" למירכאות. כן, יש מי שיודעים לזייף זעזוע. יש כאלה שאף מתמחים בכך. כאשר אני שומע את גורמי השמאל הרדיקלי מזועזעים מ"זילות השואה", כביכול, בהשוואה שערך ליברמן, הם טובלים ושרץ בידם. שהרי מי אם לא הם, מוזילים את השואה ומשתמשים בה ככלי יום יומי בשיח הפוליטי שלהם.

הרי ההשוואה הנואלת של חיילי צה"ל לנאצים היא לחם חוקם באופן קבוע. הרי אין יום שאיננו שומעים מפיהם ביטויים כמו "זה מזכיר ימים אחרים בתקופות אפלות בתחילת המאה ה-20". הסרבנים ותומכיהם מרבים להשתמש כלפי חיילי צה"ל שאינם עורקים מהמלחמה בביטויים כמו "אנחנו מכירים היטב את הביטוי 'רק מילאתי פקודה'" ושאר הגיגי הסתה מסוג זה.

הרי גורו העל של השמאל הרדיקלי בכל הזמנים, פרופ' ישעיהו לייבוביץ', כינה בחוצפתו את צה"ל "צבא יהודו-נאצי", ואלה שכל כך "מזדעזעים" מדבריו של ליברמן הריעו לו. כש"האם המייסדת" שולמית אלוני השוותה את הרמטכ"ל יעלון, בתקופת ההתגוננות האקטיבית בפני מתקפת הטרור הרצחני למוסוליני, הם שכחו "להזדעזע". גם לא שמעתי אותם קוראים להחרים את אברהם בורג שהשווה את ישראל לגרמניה הנאצית.

אילו היתה בישראל נורמה ציבורית, לפיה השוואות לשואה הן מחוץ לתחום בשיח הפוליטי, ניתן היה לקבל את הגינויים. אך כאשר הגינויים באים מפיהם של אלופי השימוש שבמושגים הללו, זוהי צדקנות צבועה, מלאכותית ומזוייפת.

עלי מי, בעצם, מגוננים אופיר פינס, יוסי ביילין, זהבה גל-און וחבריהם, שלא פסחו על אף מיקרופון כדי להוקיע את ליברמן? על אותם מנוולים שאינם בוחלים בשום אמצעי, בניסיונם להכשיל את המאבק הישראלי בטרור. על המנוולים הנקלים, הרודפים אחרי קציני צה"ל, שמגינים עליהם ועל כולנו מפני הטרור הרצחני, ומגישים נגדם תלונות בתחנות משטרה בחו"ל. על אותם מנוולים נבזים, המסיתים להחרמת האוניברסיטאות הישראליות בעולם, להחרמת תוצרת ישראלית מעסקים שמעבר ל"קו הירוק".

אולי זה לא פוליטיקלי קורקט, אבל אין במילון ביטויים אחרים לתיאור המנוולים הללו, מלבד בוגדים ומשתפי פעולה עם האויב בזמן מלחמה.

עם זאת, אני מסכים שההשוואה לקאפו אינה מוצלחת. הקאפו עצמם הנם קורבנות השואה. הם אכן היו בוגדים ומשתפי פעולה, אך הם עשו זאת בכפיה, מתוך פחד. ואילו אותם מלשינונים, עושים זאת מרצונם החופשי, בהתנדבות, בהתלהבות ובשמחה.

כל הקופצים בראש לגנות את ליברמן, לא מצאו מילה לגנות את מחוללי הסערה, אותם גורמים מקארתיסטים שקראו להחרים את הטובים שבאמני ישראל, ובהם אהוד בנאי, אתי אנקרי ואחרים, על שהופיעו בגוש עציון. ציד המכשפות הזה חמור אלף מונים מדבריו של ליברמן. אך כנראה שאת גל-און, ביילין, פינס ושות', אבירי חופש הביטוי, ציד המכשפות הזה אינו מטריד.

והערה לסיום – לפני כשנה, התראיינו יחד ביילין וליברמן בארוחת בוקר משותפת, הרעיפו זה על זה מחמאות הדדיות וסיפרו על חברותם, המגשרת מעל חילוקי הדעות הפוליטיים החריפים ביניהם. היה זה בעיניי ביטוי יפה של דמוקרטיה ופלורליזם. אולם הראיון הזה הזיק לביילין במיליה המרצי. כתוצאה מכך, אין הוא מחמיץ כל הזדמנות כדי להשתלח בבוטות ובארסיות בליברמן, בניסיון לנקות את ה"כתם" ולהתחרות במתמודדת נגדו, זהבה גל-און; להיות יותר גל-און מגל-און. חבל על המאמץ. הוא לעולם לא יצליח להתחרות בארסיות שלה.

* "אומדיה"

את המאמר הזה כתבתי לפני 3 שנים בפורטל לשוויון זכויות וצדק חברתי bsh. אני מפרסם אותו שנית עם מותו של ישראל סגל, לזכרו ולעילוי נשמתו.

****

מנהיג "שינוי" טומי לפיד התארח בתכניתו של ניסים משעל, מיד לאחר פיטוריו מן הממשלה. ישראל סגל, עורך התכנית, שהיה שותף לראיון, מחה באוזניו על התבטאותו הבוטה, המשפילה והנפסדת אודות ה"קניידלאך לרבנים". לפיד לא התבלבל, וצעק על סגל: "מי אתה שתטיף מוסר? הרי בספר שלך גרמת לחרדים נזק יותר מכל מה שאני יכול לגרום בכל ההתבטאויות שלי" וכו' וכו' וכו'.

סגל ההמום ישב מולו כילד נזוף, ובקושי הצליח להוציא הגה מפיו. שוב נקט הדמגוג המנוסה בדרך המוכרת לו כל כך, לפיה ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. הוא, איש הציבור, הנושא באחריות ציבורית, מתחמק משאלת עיתונאי על סגנונו הבוטה, תוך שהוא משתמש ביצירה אמנותית של השואל כטיעון בוויכוח. עיתונאי השואל שאלה, אמור לייצג את הציבור המצפה לתשובה. הציבור לא קיבל תשובה. לפיד "ניצח" בוויכוח.

ישראל סגל כתב בדם לבו את הרומן האוטוביוגרפי "וכי נחש ממית?", בו התעמת עם הקרע במשפחתו, ובעיקר הקרע בינו לבין אחיו. אחיו, "הצדיק", אדמו"ר חשוב, מראשי הציבור החרדי, כפה על משפחתו לנדות את בן דמותו של ישראל סגל, "הרשע", בעקבות עזיבתו את הדת והפיכתו לחילוני. הספר כתוב ברגישות רבה ובכאב עמוק. בהפיכת הספר לכלי במאבק הפוליטי-תקשורתי בידי לפיד, ובעיקר בהפיכתו לכלי לנגח את הסופר, שבתפקידו כעיתונאי הקשה עליו בשאלה ממנה רצה להתחמק, התנהג לפיד כפיל בחנות חרסינה, בחוסר רגישות קיצוני, אך אופייני.

אכן, החברה החרדית יוצאת רע מאוד מהספר של סגל. אולם הפרשנות של לפיד מחטיאה לחלוטין את המסר של הספר. סגל אינו תוקף את החברה החרדית על אמונתה, על דרכה, על אורח חייה. סגל תוקף אותה על חוסר סובלנותה ועל אי נכונותה לקבל את זכותו לחיות באורח חיים שונה. ישראל סגל אינו מנסה לשנות את אורחותיה של החברה החרדית. הוא מבקש לקבל אותה כמות שהיא. הוא מכבד אותה, הוא כותב אודותיה בערגה ובגעגוע, וחרף הסבל שסבל בעטיה הוא מכיר ומוקיר את הטוב שבה. כל חפצו הוא, שהחברה החרדית תכבד אותו ותהיה מוכנה לקבלו כמות שהוא.

כל הספר הוא תאור ייסורי הנתק של המספר מאחיו, ממשפחתו, מקהילתו. לאורך כל הספר מופיעה הערגה של המספר לשוב לחיק משפחתו, ובלבד שיוכל לחזור אליה כמות שהוא. המספר אינו מחמיץ כל הזדמנות לנסות לשוב ולהתקרב.

בניגוד אליו, אחיו "הצדיק" מתנכר אליו, ובזדון לב מכשיל כל ניסיון פיוס, שאינו כרוך בחזרתו של אחיו אל "הדרך הנכונה". הביקורת החריפה שמשמיע סגל על החברה החרדית היא פצעי אוהב. אין הוא שונא את אחיו, וכשהוא מבטא שנאה – השנאה היא אך ורק תגובה לגילויי הניכור של אחיו כלפיו.

מהתנפלותו של לפיד על סגל, ניתן להסיק מהי פרשנותו לספר. על פי פרשנות זו, שני האחים מייצגים את העולמות. האח החילוני מייצג את העולם החילוני והאח החרד מייצג את העולם החרדי. האח החילוני הוא הטוב והאח החרד הוא הרע. האח הטוב מייצג את הטובים והאח הרע מייצג את הרעים. מאחר והוא, טומי לפיד, הוא הלוחם הראשי ברעים, הרי הוא הטוב שבטובים. מאחר וישראל סגל כתב ספר "נגד החרדים", הרי שספר זה הוא חלק ממלחמת גוג ומגוג של החילונים בחרדים, שהוא, לפיד, מצביאו. כל כך פשטני. כל כך אופייני לתפיסת עולמו הפשטנית עד פרימיטיבות של לפיד.

מי מבין שני האחים, גיבורי הספר, דומה יותר לטומי לפיד? האם האח "הרשע", זה שכל חייו מתייסר על הקרע, מייחל לאיחויו, מכבד את האחר, את אמונתו, את דרכו ואת אורח חייו, או האח "הצדיק", המתנכר לאחיו, המוציא אותו אל מחוץ למחנה, המחרים אותו, שאינו מוכן לגלות שמץ של סובלנות כלפיו?

לאיזה מן האחים דומה יותר לפיד המחרים את החרדים ושולל את עצם זכותם של ליטול חלק בקואליציה בישראל? בדרכו של מי הוא נוקט, בבוז ובשנאה שלו כלפי מי שמעז לחשוב ולחיות אחרת ממנו? כמו מי מן האחים הוא מתנהג, כאשר אין הוא מוכן לקבל כלגיטימית כל דרישה של החרדים, ומיד מציג אותה כסחטנות?

השוני הגדול בין שני האחים בספר, אינו בין מי שאורח חייו חרדי למי שאורח חייו חילוני, אלא בין אדם סובלני ונאור לפנאט קיצוני, חסר סובלנות ומלא שנאה. זה קו השבר האמיתי בספר. בקו השבר הזה, טומי לפיד אינו נמצא בצד של המספר, ישראל סגל, אלא בצד של אחיו, "הצדיק". טומי לפיד הוא תמונת הראי החילונית של האח "הצדיק".