הבלוג של אורי הייטנר

בחלקו הראשון של המאמר, סיפרתי על פרויקט הגמר של קבוצה מתלמידי הקורס למִנְהל עסקים קיבוצי (קורס מרכזי משק) ברופין ב-1977, שנה לפני עליית אורטל לקרקע – תכנון קיבוץ אורטל. יוזם הפרויקט היה אמנון אבן נור ז"ל מבית השיטה. אגב, באמצע שנות ה-80, אשתו תמר הייתה המלווה החברתית של אורטל מטעם בית השיטה. שוחחתי עמה השבוע, לקראת פרסום המאמר. היא זוכרת היטב את המיזם, שבו אמנון וחבריו השקיעו שעות רבות בסיורים בשטחים המיועדים לחקלאות בקיבוץ המיועד, לצורך בניית התכנית.

החוברת עסקה בעיקר בתכנון משקי, אך היו בו גם נגיעות לצד הדמוגרפי והחברתי. את חלקו השני של המאמר אקדיש לסוגיה מעניינת – כיצד רואים המתכננים את הייחוד של הקמת אורטל באמצעות חבורות?

****

אורטל קמה בצורה ייחודית, בידי חבורות של בוגרי צבא שהתארגנו באמצעות מודעות בעיתונים, ביוזמת מרום גולן, עין זיוון ובית השיטה. זו הייתה שיטה חסרת תקדים להקמת יישוב. אגב, מרום גולן הייתה היישוב הראשון שפרסם מודעות קליטה בעיתונים, עוד קודם לכן. אולם הקמת קיבוץ חדש בידי חבורה שלא צורפה בכור תנועת הנוער (בארץ או בחו"ל) ולא התגבשה כגרעין חינוכי של התנועה, הייתה חסרת תקדים. עורכי החוברת לא יכלו שלא להתייחס לייחודיות הזאת.

בחוברת מופיע תיאור דמוגרפי של "חבורת הגולן" – מספר חבריה, החלוקה בין בנים ובנות, מקורותיה ברחבי הארץ, השכלת חבריה וכד' וכן תיאור תהליך הקמתה והכשרתה.

עורכי התכנית התייחסו לאופי החדשני של הקמת הקיבוץ. "הקמת קיבוץ אורטל הוא ניסיון חדשני של התנועה הקיבוצית לארגן הקמת קיבוץ. זהו ניסיון שלתוצאותיו תהיינה השלכות שונות ורבות לגבי אופי ההתיישבות הקיבוצית והקמת נקודות חדשות. חשוב על כן, לדעתנו, לנסות ולצפות מראש את התהליכים החברתיים, הארגוניים והאידאיים של הניסיון הזה. ... התנועה הקיבוצית הינה תנועה וולונטרית, שצמחה מבסיס של תנועת הנוער החלוצית, הגרעין וההכשרה, וכל זה מלווה בלבטים אידאיים וארגוניים עד התגבשות גרעין המקים קיבוץ חדש. קבוצת החברים הייתה בדרך כלל בעלת מוצא אידאלי חברתי דומה ומשותף. היה קשר חזק מאוד לתנועה ההתיישבותית, אשר התבטא בקשר רעיוני, ארגוני ורגשי חזק. בשנים האחרונות אנו עדים בתוקף תנאים אובייקטיביים שונים במדינה, להיחלשות כוחן של תנועות הנוער החלוציות והאטה משמעותית בהקמת יישובים חדשים. כאן יש האתגר הקשה של הקמת יישוב קיבוצי בדרך שונה מהמקובל".

מתיאור עובדתי זה, הם יצאו לבחינת המעלות והבעיות בשיטה החדשה.

היתרון הוא היכולת להגיע "לאלפים ואולי רבבות" ישראלים שרוצים לחיות בקיבוץ ואין להם דרך לעשות זאת. הם מציגים סקר של התנועה הקיבוצית, על פיו אחוז גבוה מאוד (לא צוין נתון מדויק) מאזרחי ישראל מעוניינים להכיר את התנועה הקיבוצית מקרוב ואחוזים נכבדים רוצים לנסות את התאמתם לחיי קיבוץ. השאלה היא איך מגיעים אליהם. אחד הרעיונות היה פרסום בכלי התקשורת.

יש לציין שאכן, באותן שנים, התנועה הלכה לכיוון זה, כולל תשדירי שירות בטלוויזיה (בערוץ היחיד) תחת הכותרת (הפופוליסטית והמטומטמת, יש לציין) "אל תהיה לחוץ – בוא לקיבוץ". המגמה הזאת הביאה לגל גדול של קליטה לא מתאימה שפגעה בקיבוצים.

כמובן שיש הבדל מהותי בין קליטה זו, לבין גיבוש חבורה חלוצית להקמת קיבוץ חדש, על אף הדמיון בעצם השימוש במדיה. מבחינות מסוימות החבורה דומה יותר לגרעין נח"ל, בכך שמדובר באנשים צעירים, שעברו מיון ולאחר מכן תקופת הכשרה, אידיאולוגית, חברתית ותעסוקתית, בבית השיטה, לקראת העליה לגולן. ואכן, גם התכנית מדגישה את העובדה הזאת: "קבוצת חברים, אשר מתגבשת כתוצאה ממודעה בעיתון, יש לה מכנה משותף – הרצון לצאת מן העיר ולהתנדב למשימה חלוצית, תוך רצון לבנות בית משותף חדש". עם זאת, הובע חשש, שבוגרי הצבא הם מבוגרים יחסית, וש"יש להניח שאינם מודעים לפרובלמטיקה של הקמת קיבוץ צעיר והחיים בתוכו". ומכאן נובעת "השאלה הגדולה איך יתמודדו עם האתגרים שיוצבו בפניהם ואיך יעמדו במשימה זאת".

הכותבים העלו 5 בעיות אפשריות.

1. בעיית ארגון ודמוקרטיה – הם הביעו חשש לגבי היכולת לסגל את "המסגרת הארגונית הבלתי פורמלית, התובעת אחריות הדדית רבה, נכונות לקבל מרות ושיתוף פעולה. האם תקופת ההכשרה, הקצרה יחסית, בבית השיטה ספקה בידיהם כלים מספיקים? או האם בכוונתם לארגן את ביתם אחרת, שונה, ואולי ישאלו האם בכלל מסגרת ארגונית של קיבוץ? האם נהירה לחברים המשמעות האמתית של דמוקרטיה קיבוצית, שבה הרוב הוא הקובע ואפילו 'כופה' את ההחלטות ומרותו על המיעוט? האם הפרט הנמצא במיעוט מודע לכך, שעליו לקבל מרות הרוב גם אם הדבר בניגוד לדעתו?"

2. מסלול ההכשרה – כותבי התכנית הביעו ספק אם תקופת הכשרה קצרה בקיבוץ גדול מאוד וותיק בעמק חרוד, יכול להכין את החבורה להתמודדות עם "הפרובלמטיקה הקיבוצית ... הצפויה להם הם עלייתם על הקרקע כיישוב עצמאי וקטן מאוד". הם העלו הצעה להוסיף לחבורה תקופת הכשרה בקיבוצי הגולן הצעירים. בפועל, זה מה שקרה באמת, כיוון שבתום ההכשרה בבית השיטה טרם נבנו בתי אורטל, והחבורה ישבה במרום גולן והחלה לעבד משם את שטחי החקלאות של אורטל.

הצעה נוספת הייתה לפצל את החבורה ולשלוח את חבריה להשתלמות בענפים המתוכננים לאורטל בקיבוצים שונים, על אף המחיר החברתי הכרוך בכך, כדי שיהיה להם הידע הדרוש להקמת ענפי אורטל.

המתכננים הציגו דילמות לגבי מהות הליווי של החבורה לאחר עלייתה לקרקע – האם לשלוח מגויסים מן התנועה? האם הליווי צריך להיות גם חברתי? מה תפקיד המדריכים והמלווים ובאיזה גיל עליהם להיות? כמה זמן יש ללוות את הקיבוץ? את השאלות הללו הם הותירו פתוחות.

3. היחס לרכוש – בנושא זה אציג את הדילמה בלשונם, בשלמותה. "החבורה עולה להתיישבות בגולן ולידיה מופקדים אמצעי ייצור ומחיה ע"י עם ישראל. למרות שלבטח יהיו ויכוחים רבים על קצב הזרמת המשאבים להקמת היישוב, בין הקיבוץ למוסדות המיישבים, הרי ברור שיושקע בנקודה סכום עתק של מיליונים כל שנה [הכוונה למיליוני לירות. עשר ל"י היו לשקל ואלף שקלים – שקל חדש אחד]. והנה מופקדים סכומים כאלה בידי אנשים צעירים חסרי ניסיון. האם ידעו לתפעל נכון את שניתן להם? אין ספק שהשיטה הנקוטה היום ע"י המוסדות המיישבים היא יעילה וטובה. אולם האם אינה עלולה להביא לזלזול ברכוש שנמסר לרשותם, לבזבז משאבי העם? האם הקלות היחסית שבה ניתן להם הכל, לא עלול להביא להקטנת התביעה מעצמם, למאמץ יתר, לרמת חיים צנועה? אלו שאלות קשות ויש לשאלן ולהביאן בפני החבורה. אם יזלזלו ברכוש ויחיו ברמת חיים מעל יכולתם הריאלית, יהיו אלו פגמים שתוך שנים לא ניתן לתקנם.

יותר מזה - האם אפשר לסמוך עליהם שיוכלו לנהל מערכת כה מורכבת?"

4. בעיות עבודה – כאן כותבי התכנית העלו את החשש שבעונות רבות לא יהיה מתח בעבודה. ומכאן הבעיה היא איך "לא ליצור, בגלל עודף עובדים, נורמות בענפים השונים, ובמיוחד בענפי השירות [ענפי הקהילה בלשוננו היום], שיהיו נורמות בזבזניות ובשלב הבא לא יוכלו לרדת מהן ולהגיע לפריון ותפוקה גבוהים ליום עבודה".

5. בעיות פוליטיות – עלה החשש מפני הגעה לקיבוץ בדרך של חבורה המתארגנת בצורה זו, של אנשים בעלי רקע אידיאולוגי מנוגד לתנועת העבודה. הדבר עלול, הם כתבו, להוות סכנה לקיבוץ. "הנה, כאן ביישוב חדש זה שאנו שוקדים על הקמתו אין כל סלקציה פוליטית. האם יש כאן חשש לקשיים על רקע אידיאולוגי שיערמו על דרכו? האם יש צורך בסלקציה פוליטית בכלל? האם ייתכן שבקיבוץ צעיר כזה תהיה קשת רחבה שעלולה להביא לסכסוך ולעימות חריף? אנו צופים בחרדה רבה להתפתחות הפוליטית בארץ עם הקמת ממשלה בעלת גוון אידיאולוגי ימני. האם אין צורך עתה בגיבוש פוליטי חזק יותר בתוך כל הקיבוץ ובוודאי בקיבוץ צעיר? האם הוצגה הבעיה בפניהם? האם ידעו להתמודד עם הבעיה?"

לאחר הצגת חמש הבעיות, ניתן לצפות מהכותבים להצגת מסקנה. האם למרות החששות נכון להקים כך קיבוץ או לא?

אולם אין להם מסקנה ברורה. הם השאירו את השאלות פתוחות: "אנו רואים שאופי ההתיישבות החדש מעורר בעיות רבות ובחלקן מיוחדות לשיטה זו. אין ספק שחלק מהבעיות האלה, חייב לעלות לדיון בחבורה ומחוצה לה, ולמצוא פתרונות מראש. לעומת זאת, יש להניח שהרבה תשובות תתקבלנה, תוך ניסיון החיים של החברים והתמודדותם עם הבעיות. השאלות שהצגנו לעיל הן רק חלק ממכלול הבעיות, וניתן להוסיף עליהן עוד כהנה וכהנה. שאלות שמהותן בתחום איכות החיים, אורחות חיים, שאלות משק וחינוך".

****

הרבה שמרנות קיבוצית, הייתי אומר אף מרובעות, ניתן לראות ביחסם לרעיון של הקמת קיבוץ בשיטה חדשנית. עם זאת, היא מבטאת דאגה אמתית הנובעת מאחריות. בסך הכל, ניתן לראות בחוברת אהדה רבה לעצם הרעיון של המשך ההתיישבות הקיבוצית בגולן.

בראייה לאחור, לא יהיה זה נכון להציג את אורטל כקיבוץ שקם בידי החבורות, אלא כקיבוץ שקם משילוב של החבורות עם גרעיני הנח"ל של תנועת הצופים. השילוב הזה – הוא החדשנות והייחוד של אורטל, ודומני שהזיווג הזה הוליד את הדנ"א המייחד את אורטל עד היום.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

* הם לא מהגרים – מדינת ישראל אינה מדינת הגירה. היא מדינת עליה. היא מדינתו של העם היהודי ויהודי העולה אליה, הוא יהודי השב אל ביתו.

הביטוי העיקרי לכך הוא, כמובן, חוק השבות ומתן האזרחות האוטומטית לעולים, ברגע שמימשו את זכותם להיות אזרחי מדינתם.

אולם הקליטה החברתית חשובה לא פחות. ותפקידה של המשטרה משמעותי ביותר בקליטה הזאת.

היהודים יוצאי אתיופיה כבר אינם עולים. למעלה מ-25 שנים עברו מאז מבצע "שלמה". למעלה משלושים שנה חלפו מאז מבצע "משה". אך מפכ"ל המשטרה רואה בהם "מהגרים". טוב שלא כינה אותם מסתננים.

כאזרח מדינת ישראל התביישתי לשמע דבריו של המפכ"ל. תגובתו, שלא התכוון לפגוע, מעידה על חוסר מודעות עצמית. אני בטוח שהוא לא התכוון לפגוע, אולם בדבריו הוא חשף תמונת עולם מעוותת, הסותרת את מהותה של המשטרה במדינה יהודית דמוקרטית. והוא פגע, אף שלא התכוון.

דבריו המבישים, מצטרפים ללא מעט סימנים המעוררים ספק באשר לכשירותו לתפקיד. יתכן שהוא קצין שב"כ מעולה, אולי אפילו האדם המתאים ביותר לראשות השב"כ, אך ספק רב אם הוא מתאים לעמוד בראש ארגון חברתי קהילתי, כמו משטרת ישראל.

* חוש הריח של סמוטריץ' - לא הופתעתי מכך שח"כ סמוטריץ קפץ בראש לתמוך בדברי המפכ"ל. יש לו חוש ריח מפותח, הגורם לו להידבק לכל מה שמדיף ריח של גזענות.

* וידוא הריגה – יש משהו יפה ומכובד במנהג של "אחרי מות קדושים אמור", עד גבול מסוים. אין לשקר. אין להלביש על אדם תכונות שלא היו לו. ניתן ורצוי להזכיר שלא היה מושלם, ואפשר גם לציין את חולשותיו. אולם מן הראוי, בעיקר בשעות הקשות שאחרי המוות, להתמקד בצדדיו החיוביים של המנוח, בתרומתו, בתכונותיו הטובות.

בדמותו של פואד בן אליעזר יש צדדים בעייתיים ביותר, אך הייתה לו גם תרומה גדולה למדינת ישראל. נכון להזכיר גם את הצדדים השליליים, אך ראוי להדגיש בשעות אלו בעיקר את תרומתו.

מופע האימים של יוסי ביילין בערוץ הראשון, עוד בטרם התקררה גופתו של פואד, היה מכוער ומזעזע. הוא לא הכין את מראיינו ההמום למופע, ואם הבנתי נכון בין השורות, הוא יזם את הזמנתו לאולפן "מבט" כדי לספוד לפואד. הוא פתח ואמר שהוא לא בא לכאן כדי להצטרף ל"אחרי מות קדושים אמור" ופתח במסע קיטרוג משתלח, קשה, חריף, חסר מעצורים, רווי שנאה. היה זה מופע מביש.  

* העבריין הנמלט מהלוויית אביו - העבריין הנמלט אופיר בן אליעזר אינו מכבד את זכר אביו ובחר לא ללוות אותו לדרכו האחרונה, כי הוא פוחד מחקירת משטרה. כנראה שהוא יודע היטב למה הוא מפחד מהחקירה ומעדיף לשבש אותה באמצעות הימלטות מהארץ. כנראה שנחישותו לשבש את החקירה חזקה יותר מהרצון להיפרד מאביו. ובעזות מצח הוא מאשים את גורמי החוק במות אביו.

* חרם פיפיות - "בריסל איירלנס" ביטלו את החלטתם להחרים את חלווה "אחווה" המיוצרת באזור התעשיה ברקן. מה קרה? המוצר והמפעל הפסיקו להיות מיוצרים בשטח "קבוש"? או שמא בעלי החברה שינו את עמדתם הפוליטית?

לא ולא. החרם לא נבע מעמדה פוליטית, אלא מכניעה ללחץ מסחרי של אויבי ישראל. ביטול ההחלטה נבע מכניעה ללחץ נגדי וההודעה של יהודים וישראלים רבים שיחרימו את החברה.

זאת הדרך להילחם בחרם – חרם נגדי.

* נתניהו במדי SS – הסמל להסתה שהובילה לרצח רבין הוא הפצת תמונתו במדי SS. כאילו לא למדנו דבר, התופעה הזאת חוזרת ובגדול, ובאמצעי הטכנולוגיה והמדיה של ימינו, תפוצתה גדולה לאין ערוך ולכן השפעתה מסוכנת הרבה יותר.

הפוסט של תחקירנית ערוץ 10 רות אלבז, המשווה בין נתניהו להיטלר, הוא שילוב של הסתה בוטה והכחשת השואה. השילוב הזה הוא טרנד במחוזותינו. הטרנד הזה הוא תופעה ממארת.

מן הראוי שהחברה הישראלית תתעלה מעל המחלוקות בתוכה ותתאחד למיגור התופעה החולה הזאת.

* שתיקת הטרוריסטים - "ידיעות אחרונות" חשף מחנה אימונים של כנופיות להב"ה, קו-קלוקס-קלאן הישראלי. בין השאר לומדים חיילי הכנופיות איך לשבש חקירות, לעמוד בלחצים ולהמשיך לשתוק בחקירה. והחוליגנים הללו מצליחים בכך היטב, כפי שנוכחנו בחקירות רוצחי משפחת דוואבשה וחבר מרעיהם. 

* פסטיבל שלום חנוך - 1 בספטמבר אינו רק יום פתיחת שנת הלימודים תשעז, אלא גם יום הולדתו ה-70 של גדול הרוקרים בתולדות המוסיקה הישראלית, שלום חנוך. כבר בשבוע שעבר הקדימו העיתונים לפצוח בפסטיבל חגיגי, עטור כתבות ענק על שלום וסביר להניח שבימים הקרובים מגמה זו תגבר. האירועים יגיעו לשיאם במופע האיחוד של להקת "תמוז" ב-15 בספטמבר.

זה משמח מאוד. בדרך כלל, פסטיבלים כאלה נהוגים אחרי מותם של אמנים, כפי שנוכחנו רק לאחרונה, עם מותו של נחום היימן. גם אחרי מות הדבר חשוב ויפה, כיוון שגדולתו של אמן היא שיצירתו ממשיכה לחיות גם אחריו. הבעיה היא, שהוא עצמו אינו זוכה ליהנות מן החגיגה. שלום חנוך זכה וכולנו התברכנו. 

            * ביד הלשון

כאוות נפשך – פרשת השבוע היא פרשת "ראה". בפרשה זו מופיע צירוף המילים "כאוות נפשך". אם לדייק, בפרשה הוא מופיע ללא כ"ף הדמיון, כלומר לא "כאוות נפשך", אלא "אוות נפשך". "כאוות נפשך" היא הצורה המקובלת בעברית העכשווית.

הנה המקור: "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח, וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים יב, טו) ... אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי-תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל-אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר" (דברים יב, כ).   

איווה פירושו ביקש, רצה, השתוקק. מכאן – "מאוויים" = רצונות, משאלות. וגם – תאווה = תשוקה.

אוות נפשך = הנפש שלך משתוקקת.

כאוות נפשך = כפי שהנפש שלך משתוקקת. ככל שאתה רוצה.

* "חדשות בן עזר"

* באין מנהיג לעולם החופשי – באופן תיאורטי, ההסכם בין ארה"ב, רוסיה וסוריה בנושא הנשק הכימי היה סביר פלוס. בהסכם, סוריה התחייבה להתפרק מנשקה הכימי. הסכם זה, אילו קוים, היה טוב יותר מכל פעולה צבאית, שכן סביר להניח שאף פעולה לא הייתה מנקה את סוריה באופן טוטלי מכל מצבור הנשק הכימי. ההסכם הזה, היה המודל הרצוי להסכם עם איראן – פירוקה המוחלט מיכולת ייצור נשק גרעיני. הרי מלכתחילה, זאת הייתה מטרת הערוץ הדיפלומטי שפתח אובמה עם איראן, כפי שזו הייתה מטרת הסנקציות על איראן.

מה קרה במציאות? לא זו בלבד שסוריה לא מילאה את חלקה ולא השמידה את כל הנשק הכימי שלה, אלא בהתרסה בוטה היא שבה והשתמשה בו בפועל. היא עשתה זאת, כיוון שהבינה שאובמה הוא נמר של נייר. סוריה פירשה את ההסכם עם ארה"ב, כביטוי לחולשתה של ארה"ב, ולחולשתו של נשיא ארה"ב, שנרתע מפעולה צבאית כפי שהתחייב לבצע אם סוריה תחצה את הקו האדום שקבע - שימוש בנשק כימי. והנה, היום ארה"ב אפילו אינה מזהירה את סוריה, שהפרה ברגל גסה ובמופגן את ההסכם וחצתה בבטחה את הקו האדום. למה סוריה נהגה כך? כי היא מזהה את חולשת המערב, בהנהגתו של אובמה.

בניגוד להסכם עם סוריה, שלפחות על הנייר היה הסכם טוב, ההסכם עם איראן הוא הסכם רע ומסוכן, המאפשר לאיראן להיות מעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות. משטר הסנקציות על איראן הוסר. האם איראן תמלא את מחויבויותיה בהסכם? לנוכח תגובת ארה"ב על ההפרה הבוטה של בת בריתה – סוריה, התשובה ברורה.

* מנוחת הלוחם – שמחתי לשמוע על החלטתו של הרמטכ"ל להגדיל את מספר ימי החופשה של החיילים מ-15 ל-18. הייתי שמח יותר אילו שמעתי על החלטה של הרמטכ"ל להבטיח שהלוחמים הקרביים אכן יקבלו את 15 הימים שמוקנים להם.

* אינפלציית הדגל – בנסיעותיי ברחבי הארץ אני נתקל בתופעה רחבה למדיי, של תרנים או מוטות ועליהם דגל ישראל קרוע. לעתים ניתן לראות חצי מגן דוד. ולפעמים גם זה לא. הסיבה לכך, היא שהדגל מתנופף ברוח שאוכלת בו, מורטת אותו ומסמרטטת אותו. מי שאינו מסוגל להחליף את הדגל כאשר הוא רק מתחיל להיקרע, שלא יתלה אותו. אין זה לכבוד הדגל ולא לכבוד מה שהוא מסמל ומייצג.

קדושה היא ייחוד. אנו מקדשים דבר מה מיוחד. השבת היא יום בשבוע, אין לנו שבעה ימי שבת בשבוע. אין לנו 365 ימי חג בשנה. ואין גם כל סיבה שהדגלים יתנופפו בכל ימות השנה. הדגל צריך להיות חגיגי ומקודש, ולכן עליו לכבד אירועים ממלכתיים, אירועים חגיגיים ואת יום העצמאות. אני תולה את דגל ישראל ביום העצמאות, וכעבור ימים אחדים מוריד אותו, מקפל אותו יפה עד יום העצמאות הבא. בדיוק כפי שאני מפרק את הסוכה למחרת סוכות, ומדליק את החנוכיה רק בשמונת ימי חנוכה, כך איני תולה את הדגל, אלא ביום העצמאות.

כל הצעות החוק הטיפשיות של מי שרוצים להוכיח כמה הם פטריוטים, לחיוב הנפת הדגל בכל עת ובכל שעה, מוזילים את הדגל ואת ערכו. זאת משמעותה של אינפלציה.

אותם ח"כים רוצים להביך את חבריהם, שלא יהיה להם נעים להתנגד ולהצטייר כפחות פטריוטים. הם בינתיים זוכים בליטרת הרייטינג. ומי שנותר מבויש הוא הדגל, ובעיקר מה שהוא מייצג.

* במובן הרחב ביותר של המושג – לעתים תכופות אני נוהג לצטט את נאומו המדיני האחרון של רבין, שבו שטח בפני הכנסת והציבור את מורשתו המדינית – הקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים על הסדר הקבע.

אני עושה כך בעיקר כדי להגן על ההיסטוריה מפני מי שאונסים אותה כדי שתשרת את האג'נדה הפוליטית שלהם ולמען זכרו של רבין, שאחרי מותו סיפחו אותו שלא על דעתו ל"שמאל" הקיצוני.

בין שאר הקווים האדומים שהציג רבין, מהם אסור לישראל לסגת בהסדר הקבע, הוא ציין את בקעת הירדן, והוסיף משפט נלווה: "במובן הרחב ביותר של המושג". למה הוא התכוון? לשם מה הוא היה צריך לומר זאת? למה לא מספיק לומר "בקעת הירדן"?

רבין הבחין בבעייתיות במושג בקעת הירדן, שעלול להיות מפורש במובן מינימליסטי של "הירדן יהיה גבול הביטחון של ישראל", כלומר שליטה לאורך הנהר בלבד או לכל היותר עד ממערב לכביש 90.

אך לא זו הייתה כוונתו. הוא התכוון לבקעת הירדן ברוח תכנית אלון. יגאל אלון הגה את תכניתו בעיצומה של מלחמת ששת הימים. אלון, שהאמין ברעיון א"י השלמה, נוכח במלחמת ששת הימים, שבניגוד למלחמת השחרור הפעם רוב הפלשתינאים נשארו במקומם. הוא מיהר להסיק את המסקנה המתבקשת, שכדי להבטיח את צביונה היהודי והדמוקרטי של ישראל, לא יהיה מנוס מפשרה טריטוריאלית, שבה ישראל תוותר על חלקי א"י שחיה בהם אוכלוסיה פלשתינאית צפופה, ולהשאיר בידיה את האזורים הפנויים להתיישבות יהודית וחיוניים לביטחון ישראל. אבן הראשה של התכנית הייתה בקעת הירדן.

אולם כבר אלון נאלץ להתמודד עם אי ההבנה שבמושג בקעת הירדן. לימים, הוא התחרט על ההגדרה הזאת, שניתן להבינה באופן מצומצם. באחד מנאומיו בוועידת הקיבוץ המאוחד בשפיים ביוני 1976, הוועידה שבה לראשונה הקיבוץ המאוחד ויתר על שלמות הארץ ואימץ את תכנית אלון (ועידה יקרה לי במיוחד, כיוון שבה הוחלט על הקמת הקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל בגולן, וזו גם הסיבה שחקרתי את הוועידה הזאת), הוא הציג את תכנית ההתיישבות, כולל ההתיישבות בבקעת הירדן, ושטח את תסכולו מאי ההבנה סביב הגדרת הבקעה:

"לגבי שמה של בקעת הירדן, אני מודה שיש כאן בעיה. כאשר אנחנו מדברים על בקעת הירדן, הכוונה היא לרצועה רחבה למדי שבאגפה המזרחי היא נשענת על הנהר, ובאגפה המערבי היא נשענת על גב הבקעה שגובהו, במקומות מסוימים, אינו נופל מגב ההר המאוכלס בצפיפות במרכז השומרון, ובחלקו אולי עולה עליהם בגובהו. הרצועה היא בהחלט אינה רק בקעתית".

אלון נהג להזכיר, לצד בקעת הירדן, את מדבר יהודה, וכך הגדיר אותו באותו נאום: "מדבר יהודה, כפי שאני מגדיר אותו, זה מקריית ארבע עד ים המלח, ומאזור כביש יריחו ירושלים עד לנגב. זה מדבר גדול, דליל אוכלוסין, עם אפשרויות התיישבותיות לא מבוטלות ואנחנו כללנו אותו בתחומים שראויים ליישוב".

שלוש שנים קודם לכן, ב-11 באפריל 1973, שמע יגאל אלון באחד מדיוני הממשלה את הדיבורים על "הירדן כגבול הביטחון" והוא מיהר לשגר פתק לראש הממשלה בזו הלשון:

"גולדה! אף פעם לא אמרנו כי נהר הירדן לבדו יהווה את קו ההגנה המזרחי שלנו. אדרבא – מדובר על מערך לעומק, הנשען על הנהר, על הבקעה ועל ההרים השוממים שממערב לבקעה. זה יספק גם את צרכי הרדרים".

הנה, לכך התכוון רבין בנאומו האחרון. זו מורשת רבין.

* כמו צמח בר – לאחר מותו של נחום היימן, הושמעו בתחנות הרדיו הקלטות ישנות של תכניות עמו. כך שמעתי מפיו שתי גרסאות שונות על נסיבות כתיבת הלחן לשיר "כמו צמח בר". על פי גרסה אחת, הוא ישב באמצע חדר האוכל הומה האדם בבית אלפא, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא שלף מפית, ניתק עצמו מן ההמולה והרעש שסביבו וכתב את הלחן. על פי גרסה שניה, הוא הלך לאסוף את בתו סי מהגן, ולפתע נחה עליו ההשראה. הוא הושיב את סי על ברכו השמאלית ועל ברכו הימנית הניח פיסת נייר וכתב את הלחן.

איזו גרסה היא הנכונה?

א. מה זה חשוב? שני הסיפורים יפים וכל אחד ראוי להיות סיפור כתיבתו של השיר.

ב. שניהם נכונים. הוא החל לכתוב את השיר בחדר האוכל, רץ לקחת את סי מהגן ומיהר לכתוב את ההמשך.

ג. שני הסיפורים נכונים, אולם רק אחד מהם הוא סיפורו של "כמו צמח בר", השני מספר את כתיבתו של שיר אחר, ונחצ'ה התבלבל באחת התכניות.

ד. כל התשובות נכונות.

* זריעת פאניקה – איזו פאניקה נזרעה לקראת אולימפיאדת ריו בנוגע למגפת הזיקה המאיימת על כל הספורטאים והאוהדים. ארגון הבריאות העולמי הודיע שבמהלך האולימפיאדה לא היה אפילו מקרה אחד של הידבקות בנגיף.

מה שמזכיר לי את זריעת הפאניקה מפני שבטי בבונים התוקפים בני אדם בדרום אפריקה, לקראת הגביע העולמי 2010.

מיהם זורעי הפאניקה? מה המניע שלהם? מה הם מרוויחים מזה? ולמה התקשורת תמיד מתמסרת להם?

* להסיר מכשול – כדי להסיר מכשול בפני הקוראים, לבל יתבלבלו בבלבולו של מי שזכרונו כנראה בגד בו, אבהיר: אין מתחם המכונה "בית המכס העליון והתחתון". יש מתחם המכונה בית המכס העליון, שאכן שימש כבית מכס. יש מתחם המכונה "בית המכס התחתון", סמוך לגשר בנות יעקב, שלא שימש כבית מכס. כל כך פשוט.

            * ביד הלשון

ראשת הממשלה הרביעית – בכותרת משנה ב"מקור ראשון" נכתב "גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעית של ישראל". אם היא הרביעית, מי הייתה ראשת הממשלה הראשונה? בן גוריון? אולי בת גוריון? אולי בת גוריונה?

אז אולי נכון היה לכתוב "ראשת הממשלה הראשונה"? אבל זה היה מבלבל, כי ניתן להבין מכך שהיא הייתה... ראש הממשלה הראשון.

כל כך מופרכת ההגדרה של "ראשת הממשלה", כל כך זרה לעברית, כל כך כפויה על העברית...

ראש הממשלה הוא האיש העומד בראש הממשלה, או היא האישה העומדת בראש הממשלה. בניגוד למנהיגה, מלכה, נשיאה, נביאה, מצביאה, שופטת, שרה, רבה, אלופה, קצינה, מנהלת, סגנית וכו', שהם צורת הנקבה של אותם תפקידים, למילה ראש אין צורת נקבה, ראש הוא זכר, כמו שרגל היא נקבה, גב הוא זכר ובטן היא נקבה. לכן, דליה איציק הייתה יושבת ראש הכנסת, כי היא ישבה בראש הכנסת, ולא יושבת ראשת הכנסת.  

גולדה מאיר הייתה ראש הממשלה הרביעית של ישראל. היא האישה הראשונה בישראל (ובינתיים היחידה),שכיהנה כראש הממשלה. היא האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד, והראשונה שנבחרה בזכות עצמה ולא בשל היותה בת לשושלת. היא הייתה ראש הממשלה הגברת גולדה מאיר. היה זה אך טבעי שראש הממשלה אמרה, ראש הממשלה עשתה. היא הייתה ראש הממשלה ולא "ראשת" הממשלה, כפי שבן גוריון היה ראש הממשלה ולא ראש הממשל. מה, ממשלה היא בת, אז למה קוראים לבן ראש הממשלה?

ישראל גלילי היה יד ימינה של ראש הממשלה גולדה מאיר. אבל יד היא נקבה. אולי היה צריך להגדיר אותו כ... מה צורת הזכר של יד? אולי יֶד? אולי... מרפק? בעצם, למה לא ידה?

כל העניין הזה פשוט פאתטי; מרב מיכאליזציה של השפה.

אני מכבד מאוד את האקדמיה ללשון עברית, שעשתה ועושה גדולות ונצורות להאדרת השפה העברית והנחלתה, להתאמתה לשינויי הזמן ומגלה יצירתיות בהענקת שמות עבריים חדשים למילים לועזיות. חלק ניכר מהצעות האקדמיה נקלטות בשפה ומתאזרחות בתוכה, וחלק אחר מתנדף ונשכח. אני מקווה מאוד שההמצאה המוזרה של "ראשה" תשתייך לקטגוריה השניה, כי זאת ממש נפילה של האקדמיה.

* אם מחר יהיה ראש ממשלה צעיר, אפשר יהיה לקרוא לו ראשן.

* "חדשות בן עזר"