הבלוג של אורי הייטנר

במוקדם או במאוחר תתבצע עסקת חילופי שבויים וגלעד שליט ישוחרר תמורת שחרור מחבלים, האסורים בישראל. העסקה תעורר מחלוקת פוליטית וציבורית חריפה. מתנגדיה יעתרו לבג"ץ. בג"ץ יאשר את העסקה והיא תתבצע. התסריט הזה הוא כמעט ודאי.

מבחינה משפטית, הדבר המשמעותי בתסריט זה, אינו החלטת בית המשפט, אלא עצם נכונותו לדון בנושא, כפי שהוא דן בו בעבר. האחריות להחזרת השבוי היא בידי הממשלה ולא בידי בית המשפט. אפשר ורצוי להתווכח על הדרך לשחרר אותו. אך זוהי סוגיה ציבורית ופוליטית, לא משפטית. בדמוקרטיה מתוקנת, בית המשפט היה דוחה על הסף את העתירה, בטענה שסוגיה זו אינה מעניינו של בית המשפט. בכך שיאשר את העסקה, כפי שאישר את כל העסקאות בעבר, קיבל בית המשפט החלטה פוליטית מובהקת, והעמיד עצמו בעניין מדיני וביטחוני מובהק מעל הדרג המדיני הנבחר, שלכאורה זקוק ל"אישורו" של בית המשפט, כדי למלא את תפקידו. הוא הדין במקרה (שלא יקרה) שבית המשפט יקבל את העתירה.

חסידי האקטיביזם המשפטי נוהגים לטעון, שבעצם בית המשפט העליון אינו אקטיביסט – עובדה, הוא פסל מעט מאוד חוקים. אולם האקטיביזם אינו מתבטא רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון בנושאים פוליטיים. המשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, מקעקעת את הדמוקרטיה.

הנה, שלוש דוגמאות לכך משנת תשס"ז. על פי החוק, הקמת ועדת חקירה ממלכתית או ממשלתית, או עצם הקמת ועדת חקירה, היא בסמכות מלאה של הממשלה. אם הממשלה מסרבת להקים ועדת חקירה, תומכי החקירה רשאים להיאבק בה בכנסת, בתקשורת וברחוב. בית המשפט אינו צד בעניין. והנה, כאשר הוגשו עתירות נגד הקמת ועדה ממשלתית ובתביעה להקים ועדה ממלכתית, במקום לדחותן על הסף, בית המשפט דן בהן. אמנם הוא אישר את החלטת הממשלה, אך כיוון שאין זה מעניינו, גם האישור הוא שבירת הכלים הדמוקרטיים וביטוי קיצוני של האקטיביזם השיפוטי. מקרה זה חמור במיוחד. מאחר וועדת חקירה ממלכתית ממונה בידי נשיא בית המשפט העליון, והמסורת היא שבנושאים מרכזיים כאלה הוא ממנה לראשה את עצמו (כך היה בוועדות אגרנט וכהן), יש ניגוד עניינים מובהק בנכונות לדון בסוגיה. על בית המשפט היה לפסול עצמו ממעורבות בנושא זה.

דוגמה שניה, היא החלטת בית המשפט לחייב את הממשלה למגן את בתי הספר בשדרות. סוגיה זו לחלוטין אינה משפטית, אלא ביטחונית וכלכלית. שאלות הביטחון והתקציב הן באחריות מוחלטת של הממשלה ובסמכותה. בית המשפט אינו נושא באחריות למשמעויות של החלטותיו בנושאים אלה. סמכות טוטאלית ללא כל אחריות היא סכנה חמורה. ואף על פי כן, בית המשפט לא היסס להתערב ולפסוק בסוגיה זו.

דוגמה שלישית, והטריה ביותר, היא החלטת בית המשפט לשנות את תוואי גדר ההפרדה בבלעין. מעבר לפרס שנתן בית המשפט לגורמים העוינים שנאבקו באלימות קשה כלפי כוחות הביטחון ומקימי הגדר, שהפכו את בלעין לסמל למלחמתם בגדר, שנועדה לאפשר את חידוש פיגועי ההתאבדות - בית המשפט העמיד עצמו מעל הממשלה כאחראי על ביטחון אזרחי ישראל. בכך הוא גם קידם אינתיפאדה משפטית, בדמות אין ספור בג"צים נגד כל ק"מ בגדר.

המקרה הקיצוני ביותר, של קבלת החלטה מדינית ופוליטית של בית המשפט, נגד מדיניות הממשלה הנבחרת, בסוגיה שבינה לבין משפטים אין ולא כלום, היתה החלטת השופטת בדימוס דליה דורנר, בשנת 99', למנוע מממשלת ישראל להפסיק את פעילות מרכז אש"ף בירושלים, האוריינט האוס.

האידאולוגיה שעומדת מאחורי החלטות אלו, נוסחה בידי אהרון ברק בשתי ססמאות: "מלוא כל הארץ משפט" ו"הכל שפיט". גישה זו מעמידה את בית המשפט מעל לדמוקרטיה ולמוסדותיה הנבחרים.

אם בית המשפט עוסק בסוגיות פוליטיות, מן הראוי שבחירת חבריו תבטיח ייצוג לדעות הפוליטיות השונות בציבוריות הישראלית. אולם בית המשפט צבוע בצבע כמעט אחיד, וכך נוצר מצב, שבו העמדה הפוליטית של חבריו, היא כביכול אמת משפטית מוחלטת, ופסיקה על פיה עומדת מעל להחלטות המוסדות הנבחרים של המדינה. יתר על כן, לשופטי בית המשפט יש כמעט מונופול ולבטח זכות וטו, על בחירת חבריו, וכך נמנעת הצטרפות בעלי דעות שונות, גם כאשר מדובר בעילוי משפטי כפרופ' גביזון, שתרומתה הפוטנציאלית לבית המשפט וליוקרתו לא תסולא בפז.

המשפטיזציה הזיקה מאוד גם למלחמה בשחיתות. הריצה לבית המשפט על כל התנהגות מושחתת, לא ראויה, לא תקינה ולא מוסרית, סירסה את השיח הערכי והמוסרי בציבוריות הישראלית. היא יצרה מצב, שבו כל מה שאינו פלילי - מותר. כל התנהגות של פוליטיקאי, נואלת ככל שתהיה, שלא היו די ראיות כדי להרשיעו בבית המשפט, מקבלת הכשר אוטומטי. וכך, אישים שסרחו ולא הורשעו, יצאו כגיבורים וכצדיקים וחזרו לתפקידיהם ואף שודרגו.

הדמוקרטיה הישראלית נפגעת קשות מהמשפטיזציה הזאת, פרי "המהפכה החוקתית" שאהרון ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הכריז עליה, ללא סמכות. אך מי שנפגע מכך יותר מכל, הוא בית המשפט עצמו, ההולך ומאבד את אמון הציבור בו ובהחלטותיו.

שר המשפטים דניאל פרידמן, חתן פרס ישראל למשפט ומשפטן מבריק ומוערך מאוד, בעל שם עולמי, עזב את מגדל השן האקדמי ולקח על עצמו שליחות ציבורית – לבצע רפורמה במערכת המשפטית, שתחזיר שפיות לדמוקרטיה הישראלית ותשיב לבית המשפט את מעמדו.

עוד בטרם מונה לתפקידו, חסידי האקטיביזם המשפטי פתחו במלחמת חורמה נגד המינוי, מלווה בהשמצות אישיות ובהתקפות פרועות. הגדיל לעשות השופט בדימוס מישאל חשין. "בית המשפט הוא הבית שלי", הוא אמר, ולקח בעלות אישית על המוסד שאמור להיות ביתם של כל אזרחי ישראל. "מי שירים את ידו על הבית שלי, אני אגדע את ידו", הוא איים. אפשר לתמצת את ההגיג הזה בשתי מילים: דין רודף. אילו השמיע איום כזה, מי שבאמת הרימו יד על ביתו, אנו יודעים היטב איך זה היה נגמר.

פרידמן הוא רפורמטור. הוא בא להנהיג רפורמה במערכת המשפט הישראלית. אולם עוד בטרם החל לטפל במארת האקטיביזם השיפוטי, הוא פתח ברפורמות קטנות, שנועדו לייעל את בתי המשפט ולצמצם את התלות של שופטי בתי המשפט בנשיאת בית המשפט העליון. ניתן לחלוק על הצעותיו בדיון משפטי מקצועי ותרבותי, אך את הדיון הזה החליפו התקפות פרועות על השר, בטענה שהוא בא להרוס את בית המשפט. לא נשמעו בדיון הזה נימוקים רציניים נגד הצעות השר; מתנגדי ההצעות לא הסבירו לציבור מדוע ההצעות שגויות, ולבטח לא הובהר במה הן הורסות את בית המשפט. ההתקפות הללו היו קריאת אזעקה לשבט, להתגונן מול המתקיפים אותו, בלי לשאול שאלות. שהרי זו מלחמת קיום ובמלחמת קיום אין שואלים שאלות. חסידי "המהפכה החוקתית" נוהגים על פי ההלכה, שבעת גזירות שמד, גם סוגיות של שרוך נעל הן "יהרג ובל יעבור".

מינויו של דניאל פרידמן לשר המשפטים והרפורמות שהוא מוביל, היו האירוע המרכזי של תשס"ז. לפיכך, איש השנה תשס"ז הוא דניאל פרידמן. האם יהיה בכוחו להנהיג בהצלחה את הרפורמה הדמוקרטית החיונית כל כך, בתשס"ח?

"שישי בגולן"

החלטת הנשיא לקצוב את עונשם של רוצחי הילד דני כ"ץ אינה חריגה. כך נהוג בישראל ובמדינות דמוקרטיות רבות. גם הגרועים שברוצחים, שנגזר עליהם מאסר עולם – לאחר כ-25-30 שנה עונשם נקצב וכך ניתן לקצר את עונשם בשליש על התנהגות טובה.

הסוגיה העקרונית הזו ראויה לדיון ציבורי. מצד אחד, כבוד האדם וחירותו נוגעים לכל אדם, גם לשפל שבפושעים. שלילת חירות היא עונש כבד, ואחרי עשרות שנים ראוי לנהוג במידת הרחמים. יש גם עניין ציבורי בכך שאותם אסירים לא יחושו וינהגו כמי שאין להם מה להפסיד. מצד שני, הצדק הטבעי נפגע כאשר רוצח מסתובב חופשי, וככל שהרצח אכזרי יותר, העוול מקומם יותר. שחרור רוצחים פוגע ברגשות קרובי הנרצח וגם ברגשות קרובי נרצחים אחרים. הדיון הציבורי הזה אינו ייחודי לפרשת קציבת עונשם של רוצחי דני כץ.

מה שייחודי לפרשה זו, הוא העמדה שנשמעה בימים האחרונים בזכות החלטת הנשיא, שנומקה בכך שמדובר במאסר שווא, של אנשים שהורשעו שלא בצדק. עמדה זו נשמעה מצד אנשים שונים, שהבולט שבהם הוא תום שגב, שהביע אותה הן מעל גלי האתר והן מעל דפי העיתון.

שופטים הם בני אדם, הם עלולים לשגות והם שוגים לא אחת. מותר וראוי למתוח ביקורת על שופטים ועל החלטותיהם, ואף אני עשיתי זאת לא אחת, כולל מעל במה זו. אולם במקרה זה, הביקורת היא ביזיון בית המשפט.

יש לזכור, שהדיון בנושא זה נערך בכל ערכאה אפשרית, כולל משפט חוזר. בכל הערכאות, ההרשעה היתה חד משמעית, מעבר לכל ספק סביר. משפט חוזר הינו הליך חריג במיוחד. במשפט החוזר, נדונה הפרשה כולה מתחילתה, וכל הטענות כנגד ההרשעה נבחנות בה בכובד ראש, כולל כל ההוכחות שבידי תום שגב. אחרי כל כך הרבה ערכאות ומשפט חוזר, כשכל השופטים שדנו בסוגיה הגיעו לאותה מסקנה, דרושה עזות מצח בטענה שמדובר בהרשעת שווא.

איך מסביר תום שגב את טענתו שכל אותם שופטים בכל אותן ערכאות טעו ואילו הוא צודק? הסברו, הוא בזיון בית המשפט בהתגלמותו. תום שגב טוען, שהנאשמים הורשעו כיוון שהם ערבים.

זו האשמה חמורה ביותר – תום שגב טוען, שכל השופטים, בכל הדרגים, כולל בית המשפט העליון, כולל הנשיאים לשעבר מאיר שמגר ואהרון ברק, נגועים בגזענות כל כך קשה, עד שהם מוכנים לשלוח חמישה אנשים תמימים וישרי דרך למאסר עולם על עבירה שלא עברו, כשכל חטאם הוא היותם ערבים. האשמה זו היא אבסורדית ומרושעת.

הפוסל במומו פוסל – בעצם טענתם, מעידים שגב ואלה שהתבטאו כמותו, שעמדתם אינה נובעת משיקולים טהורים, אלא מרצון לטהר את הרוצחים, בשל היותם ערבים.

אחת הרעות החולות של מערכת החינוך הישראלי היא הכיתות הגדולות, שמקשות על יכולת הלמידה ועל העבודה האישית עם כל ילד, בחינת "חנוך לילד על פי דרכו". אם עד היום, קברניטי מערכת החינוך נימקו זאת בחוסר תקציב, אך לא היה ויכוח על כך שלימוד בכיתות קטנות עדיף, היום שרת החינוך מטיפה ללימוד בכיתות גדולות. היא חזרה מביקור יח"צני בדיקטטורה הסינגפורית, מלווה בכתבת צמודה וצלם צמוד, וחזרה עם תובנות מזעזעות רבות, ובהן התלהבות ממורה המלמד באמצעות רמקול את 40 תלמידיו בכיתה, ומשליט משמעת ברזל. התקנים של משרד החינוך נוקשים, והוא משליט אותם בנחישות ביורוקרטית.

בבית הספר "אביטל", למדו הילדים עד לאחרונה בכיתות קטנות. זאת בשל התפיסה החינוכית, אך בעיקר בשל המציאות הדמוגרפית. מספר הילדים במחזור איפשר קיומן של שתי כיתות קטנות. הצמיחה הדמוגרפית המבורכת, הגדילה את מספר הילדים במחזור, אך לא איפשרה עדיין תקן של שלוש כיתות, וכך נוצרה מציאות של כיתות גדולות, בניגוד למסורת בית הספר.

בכיתות ג' ילמדו בתשס"ח 35 ילדים בכיתה. זאת, לאחר שבכיתה א' ו-ב' היו במחזור שלוש כיתות קטנות. מצב זה הקפיץ את ההורים, ובצדק. בשבוע שעבר, השתתפתי במפגש הורים עם שלומית, שיוחד לנושא זה. שלומית תארה בצורה מפוכחת מאוד את המציאות. היא סיפרה כיצד הצליחה, באיגום משאבים יצירתי במיוחד ולא על פי הנהלים היבשים (והעבשים) לפתוח 3 כיתות בשנתיים האחרונות, וכיצד משרד החינוך התערב וכפה עליה שינוי מצב זה. היא תארה את המאבק שניהלה, בגיבוי המועצה, בהחלטה זו, שנחל כישלון. היא פרטה אילו פתרונות יצירתיים מצאה על מנת לצמצם את הנזק. מתוך 38 שעות שבועיות, 8 שעות הן במסגרת "תוסס" – שעות העשרה בקבוצות קטנות (בהנחה שההורים ישלמו). 8 שעות תהיינה מפוצלות, כלומר הכיתה תתפצל לשני חדרים נפרדים, וכל חצי כיתה תלמד בנפרד, עם מורה אחרת (אמנות, אנגלית, מחשבים ומדעים). בעוד עשר שעות תהיינה שתי מורות בכיתה – מורה וסייעת. רק 12 שעות תעשנה בכיתה הגדולה, ובהן ספורט ומוסיקה – מקצועות שניתן ללמד אותם היטב גם בכיתה גדולה.

לעניות דעתי, אחרי הסקירה הזו היה על ההורים להצדיע לשלומית ולשבח אותה על האקטיביזם היצירתי למען ילדינו. במקום זאת, החלה מתקפת הורים על שלומית, וסגנון של "אנחנו ואתם", כלומר ההורים, שרק להם חשובים הילדים ורק הם יודעים מה טוב ומה נכון בצדו האחד של המתרס, ובית הספר מצד שני. אני יצאתי להגנת שלומית ובית הספר ונתתי להם את הקרדיט המגיע להם. דומני שהצלחתי להטות במקצת את הלך הרוח בהמשך הישיבה. אולם יצאתי ממנה מוטרד מאוד. מה גורם ללעומתיות הזאת, למיליטנטיות הזו?

****

מן הישיבה הזו לא נפקדה, כמובן, המנטרה השחוקה ש"בית ספר 'אביטל' זה לא מה שהיה פעם". יש מין טרנד כזה בקהילה; אנשים חוזרים על האמירה הזאת כיוון שזוהי מנטרה טרנדית, "כי כך אומרים כולם", והדבר יוצר אווירה בעייתית ועלול להיות לנבואה המגשימה את עצמה.

לפני 20 שנה הייתי חבר בהנהלת פרוייקט ההקמה של בית הספר, ומאז ועד היום ישבתי במרבית השנים בהנהלת בית הספר, כמזכיר אורטל או כמנהל המתנ"ס. בשבע השנים האחרונות אני מלווה את בית הספר גם כאבא. מניסיוני הרב אני חייב לציין, שאין שחר לדברים. נכון, בשנים הראשונות הילדים נהנו מהיתרון לקוטן – חממה אינטימית. אך היום הם נהנים מהיתרון לגודל – מגוון חברתי רב יותר, משאבים גדולים יותר (כיוון שמשאבים רבים ניתנים פר ילד). לילדיי היו (לפחות עד עתה) מחנכות מצויינות ומרבית המורות היו טובות. התחום אותו אני מכיר מקרוב – "תוסס", שהוא בעיניי ספינת הדגל של "אביטל", הולך ומשתפר משנה לשנה; אין להשוות את "תוסס" היום לשל לפני 5 שנים, ובוודאי לא לשל לפני עשר שנים. גם הפיכת בית הספר לשמונה שנתי היטיבה עמו, בוודאי מעתה, כשכל היישובים יטלו בכך חלק. בשלוש השנים האחרונות, מאז כניסתה של שלומית לתפקיד, בית הספר מנוהל בתקינות ובשקיפות – שינוי חשוב, במיוחד במוסד חינוכי שעל מנהליו לשמש מופת.

ואכן, יש תחומים שבהם חלו שינויים לרעה, שיצרו אווירה שלילית בקהילה, סביב בית הספר. השינוי המרכזי, הוא בנושא תשלום הורים. עד לפני שלוש שנים, הנהלת בית הספר, המורכבת מנציגי היישובים, החליטה ברוב קולות על תשלום ההורים. מרגע שההחלטה התקבלה, הנושא ירד מסדר היום. לפני שלוש שנים, עקב שינויי חקיקה שאינם נובעים מבית הספר אלא הם ארציים, אין עוד אפשרות לגבות מעבר לסכום המאושר בידי ו' החינוך של הכנסת, אלא כתרומה אישית, שכל הורה מחליט עליה.

לשינוי הזה יש צדדים חיוביים – וולונטריות, מעורבות הורית, תחושה טובה של הורה שאין הוא משלם מתוך כפיה אלא מתוך בחירה. אך יש לו גם צד שלילי - התשלום עצמו והשירותים שהוא נועד לממן, היו לסוגיה ציבורית המתמשכת לאורך השנה והשנים, הגוזלת זמן יקר, מאמצים ומשאבים נפשיים מהנהלת בית הספר, על חשבון העשיה החינוכית. על כל נושא מתפתח ויכוח ציבורי, היוצר אווירה שלילית. יש הורים שאינם רוצים לשלם (והם יודעים שילדיהם יהנו מהשירותים באותה מידה כמו הילדים שהוריהם שילמו). יש הורים שמוכנים לשלם, אך כיוון שראו שהשכן שלהם לא שילם, הם אינם רוצים להיות "פראיירים". יש הורים ששילמו בשנה שעברה, אך משראו שאחרים לא שילמו, הם התנו את התשלום בכך שקודם יראו ש-x% שילמו וכן הלאה. הדבר פגע מאוד בבית הספר ובאווירה סביבו. על כך ניתן להוסיף את חוסר הניסיון של בית הספר בתחומים של שיווק וגביה.

השפעה שלילית היתה גם למאבק הקיבוצים נגד המעבר לבית ספר שמונה שנתי. העובדה שמחלוקת לגיטימית לא הסתיימה בהכרעה שהכל מכבדים אותה, אלא הפכה למלחמה קשה ומיליטנטית, יצרה מתחים רבים בקהילה, האשמות הדדיות ואווירה קשה. כמובן שהמאבק הזה יצר אנטגוניזם של ילדי הקיבוצים כלפי בית ספרם. שהרי אי אפשר לספר לילדים שהחל בכיתה ז' בית הספר הוא ארץ גזירה, ולצפות שיתייחסו אליו בחיוב בכיתה ו' ואפילו בכיתה א'. אני מקווה שלפחות הסאגה הזאת, שללא ספק השפיעה לרעה גם על תשלומי ההורים, היא כבר מאחורינו.

****

שינוי נוסף הוא בתחום מעורבות ההורים. בעבר בית הספר נוהל בידי נציגי היישובים. המבנה החדש כולל ועד הורים, מועצה ציבורית שבה הן נציגי היישובים והן נציגי ועד ההורים, המהווה את הנהגת בית הספר והחל מהשנה – ועדי הורים כיתתיים.

אני רואה זאת כשינוי מבורך ביותר. אני רואה את בית הספר כמרכז חשוב ביותר של הקהילה, ומעורבות ההורים, החיבור שלהם לבית הספר, לקיחת אחריות מצדם, היא חשובה מאוד ומועילה מאוד. אולם היא עלולה להיות גם חרב פיפיות. מעורבות הורים עשויה להיות במתכונת של הנהגת בית ספר, של הורים הרואים עצמם שותפים לאחריות יחד עם המנהלת והמורים, הורים הנותנים אמון, מפרגנים, מסייעים, מארגנים אירועים, מגייסים משאבים, שותפים בפעילויות ואף מעבירים ביקורת בונה שנועדה לשפר. מעורבות הורים עלולה להיות במתכונת של ועד עובדים לעומתי, המייצג את ההורים כבעלי אינטרס מנוגד ל"ממסד" בית ספר, ניצב מול המנהלת והמורים ומותח ביקורת הורסת, הרסנית וקנטרנית.

זהו הבדל של יום ולילה, שתלוי בהרכב של ועדי ההורים. אין לי ספק שרוב מניינה ובניינה של הקהילה היתה רוצה את המתכונת החיובית. הבעיה היא, שלא אחת אלה שמתנדבים לפורומים האלה, הם ההורים המיליטנטים שרוצים ללמד את המנהלת מאיפה משתין הדג. כמו במשל יותם, במקום שבו התאנה, הגפן והזית מוותרים על המנהיגות, היא נופלת בידי האטד.

בסך הכל, ועדי ההורים בבית הספר "אביטל" הם מהזן החיובי. את האירוע הקהילתי הגדול והיפה בפארק הירדן בסוף שנה"ל שעברה, ארגנו בהתנדבות חברי ועד ההורים והורים נוספים, בסיוע המתנ"ס. ועד ההורים עסק בגביית כספים וגיבה בדרך כלל את מנהלת בית הספר. אולם יש גם תופעות של מנהיגות שלילית. כך בדוגמת הורי ג' שהזכרתי בתחילת המאמר. הדוגמה הקיצונית ביותר, בעיניי, היתה הורים לילדים העולים לכיתה א' שמחו על כך שהמחנכת של ילדיהם בהריון (הייתם מאמינים? זו אינה המצאה).

בסופו של דבר, עתיד בית הספר תלוי במידה רבה בזהותה ואופיה של הנהגת ההורים. זה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו.

****

 לסיום – התייחסות קצרה לדבריה של אהובה במידף הקודם. הן בבית הספר והן במתנ"ס יש מנגנונים מקצועיים לטיפול בסוגיה הרגישה של משפחות במצוקה כלכלית, כולל מתן הנחות ופטור. כמובן שדבריי בנוגע לתשלום הורים לא התייחסו להורים אלה.

העובדה שבשנה שעברה בית הספר לא הצליח לגבות מההורים תרומה בסך 300 ₪ לשנה (30 ₪ לחודש!!!) למטרות טיולים ותרבות, לא היתה כלל ועיקר מסיבות כלכליות. בצבא נהגנו לומר ש"לא יכול" זה "לא רוצה". במקרה זה, ההורים שלא שילמו אפילו לא תרצו זאת בחוסר יכולת. את התופעה הזאת יש לעקור מן השורש.

טענתה של אהובה, שאותם הורים שכביכול אינם יכולים לשלם, היו רוצים מאוד שילדיהם ילמדו ביום לימודים ארוך כדי שישארו בעבודתם עד שעה מאוחרת ויתפרנסו בכבוד, אינה רלוונטית, כיוון שעם "תוסס" ובלעדיו, בכל מקרה יתקיים יום חינוך ארוך. אם לא יהיה "תוסס", פשוט המורות תשארנה בכיתות עד 15:15 ותנסנה ללמד בשעות הקשות ביותר.

החדשות הטובות – מסתמנת נכונות מרשימה מאוד של ההורים לשלם על "תוסס".

* מידף