הבלוג של אורי הייטנר

עם פרסום כוונתה של שרת החינוך יולי תמיר לצמצם את מספר בנות השירות המלמדות יהדות וציונות בבתי הספר, כיוון שהן "ימניות" מידי, הזדרזה השרה להתראיין לרדיו ולהסביר את צעדה. בהסברה, דיברה תמיר בשבח החינוך ליהדות פלורליסטית, והציגה את צעדה כמנוגד למונוליטיות של החינוך היהודי, שכולו מבוסס על כיוון אחד ביהדות, והצורך לפתוח את בתי הספר לרוחות נוספות.

דברי ההסבר, או ליתר דיוק - תירוציה של תמיר, הכעיסו אותי אפילו יותר מהעניין עצמו. זאת, דווקא כמי שדוגל בחינוך יהודי פלורליסטי וכמי שמוביל תהליכים של התחדשות יהודית בקהילה על בסיס פלורליסטי. שהרי אם אכן זו היתה כוונתה של תמיר, לא היתה כל סיבה שתחליט לקצץ במספר בנות השירות המלמדות יהדות, אלא היה עליה להקצות משאבים לבתי המדרש הפלורליסטים, למכינות הקדם צבאיות, לחברה למתנ"סים ולכל הארגונים המקדמים את היהדות הפלורליסטית בארץ. אדרבא, שתיתן השרה לכל הפרחים לפרוח. שתאפשר לכל בית ספר ממלכתי את האפשרות לבחור בין בנות שירות דתיות, לבית מדרש חילוני ואולי קצת מזה וקצת מזה. האם כך נוהגת השרה?

בית הספר "אביטל" בגולן, מעניק לתלמידי כיתה ז' סמינר איכותי מאוד בנושא בר המצווה. הסמינר הוא של המדרשה ב"אורנים", בית המדרש הפלורליסטי הראשון בישראל, ואחד המובילים בין בתי המדרש. את הסמינר מנחים בפועל חניכי המכללה הקדם צבאית ע"ש רבין, שליד המדרשה. אין זה מקרה. המכינות הקדם צבאיות, המבוססות על צעירים בוגרי י"ב שהחליטו לדחות בשנה את גיוסם ולהקדיש את השנה ללימוד מעמיק של זהותם היהודית, הציונית והישראלית לצד עשיה למען הקהילה, הם המתאימים ביותר לקידום תכניות בתחום מורשת ישראל והזהות היהודית בבתי הספר החילונים.

אך הנה, אותה שרת חינוך, שבידה האחת מנסה לקצץ בבנות השירות הדתיות, מקצצת בידה השניה את המכינות הקדם צבאיות. בכל השנים הקשות של הקיצוצים בתקציב החינוך, הקפידו קברניטי המשרד שלא לפגוע במכינות הקדם צבאיות, שגם כך תקציבן זעום בעוד אין ערוך לתרומתם ולחשיבותם. הקיצוץ המתוכנן, עלול להוות מכה קשה ביותר למכינות, עד כדי ספק ביכולת להמשיך לקיים את המפעל היפה והחשוב הזה.

בבית הספר "אביטל", פועלות גם בנות שירות לאומי דתיות, בתפקידים שונים של סיוע והנחלת מורשת ישראל. הן פועלות מטעם המרכז לזהות יהודית ישראלית בגולן, שהינו מרכז פלורליסטי, שבין מוביליו אנשי חינוך דתיים וחילונים בצוותא (ובהם כותב שורות אלו). וכך, שרת החינוך, שרוממות החינוך היהודי הפלורליסטי בגרונה, מנסה לכרות במקביל את שני הענפים עליהם יושב החינוך היהודי הפלורליסטי.

יתר על כן, אחד המקורות הכספיים לקידום הפעילות היהודית הפלורליסטית שאנו מקיימים, הוא האגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. והרי החדשות – גם האגף הזה עומד לקראת קיצוץ משמעותי. למה? כי זאת המדיניות של השרה.

למה היא עושה זאת?

בראיון שהעניקה במהלך ביקורה היח"צני לסינגפור, זילזלה שרת החינוך בתכנית 100 המושגים של קודמתה לימור לבנת, תכנית שנועדה להקנות לתלמידים ידע בסיסי, לפחות, ביהדות, בציונות, באזרחות ובדמוקרטיה. המושגים הללו לא יסייעו לתלמיד לפתור בעיה במתמטיקה, היא הסבירה למראיינת.

אני האחרון שאזלזל בחשיבות פתרון בעיה במתמטיקה, אך כאב לילדים במערכת החינוך, חשוב לי הרבה יותר שיהיו להם מושגי יסוד ביהדות ובציונות. מאחר וגם השרה יודעת, שהכרת מושגי היסוד הללו לא תפגע, חלילה, ביכולתם של התלמידים לפתור בעיות במתמטיקה, סביר להניח שיותר משהמתמטיקה מעניינת אותה, חשוב לה לצמצם את העניין של מערכת החינוך ביהדות ובציונות. למה? מאותן הסיבות שחשוב לי שהילדים יקבלו חינוך יהודי וציוני – חיזוק מחוייבותם לערכי היהדות והציונות ואמונתם בזכותנו על ארץ ישראל. כנראה, ששרת החינוך רואה בחינוך יהודי וציוני איום על מה שהיא מייצגת.

קו ישר מחבר בין התנכלותה של יולי תמיר לחינוך היהודי, לבין הנהגת לימודי הנכבה ושרטוט הקו הירוק על המפות במערכת החינוך.

פגיעתה הרעה של יולי תמיר בחינוך היהודי, מצטרפת לפגיעתה הרעה ברפורמות חברתיות במערכת החינוך, ובראשן רפורמת דוברת. אם היא תמשיך להשתולל, היא עלולה לגרום נזק בלתי הפיך לחינוך ילדי ישראל.

 * "מקור ראשון"

מאמרי הקודם בטור זה, "האב הרוחני של סרבני חברון", עורר מבול של תגובות. אחת התגובות, בחתימת "אבא של חייל", מצדיקה המשך העמקה בנושא, כיוון שהיא ממחישה את המדרון החלקלק של הסרבנות, ואיך הסרבנות הורסת את צה"ל ואת מדינת ישראל.

תקציר הפרקים הקודמים – בעקבות סירובם של לוחמים ביחידת "דוכיפת" להשתתף בפינוי מתנחלים בחברון, פירסם דודו פלמה, מראשוני הסרבנים במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה, מאמר תחת הכותרת "סירוב טוב וסירוב רע", בו התקומם על ההשוואה שעושים בין הסרבנות "הטובה" של חבריו ושלו, לסרבנות הרעה של הצד השני של המתרס הפוליטי. במאמר תגובה, טענתי שאכן יש הבדלים בין סרבנות לסרבנות (ולאו דווקא לטובת מי שמסרבים להלחם נגד אויב הנלחם בנו) אך המשותף גדול מהמפריד – הרמת יד על הדמוקרטיה הישראלית וקעקוע היסודות של ריבונות המדינה. אלה ואלה משתמשים בדיוק באותה טרמינולוגיה – דיבור על נאמנות למצפונם, לאמת המוחלטת שלהם, למוסר, ובוז לחיילים "הקונפורמיסטים" ש"פועלים כאוטומט" ו"רק ממלאים פקודות" (רמז גס, תרתי משמע). אלה ואלה מדברים על סירוב אישי מצפוני, אך למעשה יוזמים סרבנות פוליטית מאורגנת שנועדה ליצור מסה קריטית שתסכל את מדיניות הממשלה הנבחרת. אלה ואלה עיוורים לעמדה אחרת, ואינם מסוגלים לזהות את השתקפותם בסרבני הצד השני.

הטוקבק של "אש"ח – אבא של חייל"  כלל את השורות הבאות: "האם תקבל בהבנה סירובו של בן 18 להתגייס לשירות צבאי במדים, כאשר שכנו לישוב, או חברו לביה"ס, או בן של מכרים, או עמית של אחיו הבוגר נמצא בשבי-אוייב יותר משנה, וההתרשמות היא שהמוסמכים ובעלי-היכולת הממונים על הצבא אינם עושים את המתבקש והניתן כדי להחזירו הביתה? שלא תעמוד בפני הדילמה הזאת, אבל יש מי שעומדים, ואומרים לעצמם או לבניהם: לצבא כזה לא ראוי להתגייס! תבין אותם?"

לא! לחלוטין לא אבין אותם! השתמטות זו משירות בצה"ל גרועה אף יותר ממעשיהם של סרבני לבנון / חברון ושות', אף שהיא צאצאית ישירה שלהם. ההשתמטות החצופה הזאת, בתירוץ הנבוב הזה, היא תוצאת הלגיטימציה לסרבנות ופרי באושים שלה.

לפני חודשים אחדים, בשיא מתקפת הקסאמים על שדרות, הודיעה קבוצה של חיילי מילואים משדרות שהם יסרבו לשרת במילואים, במחאה על אזלת היד של הממשלה במלחמה בטרור הקסאמים. אני בהחלט מבין את תחושתם ואף שותף לביקורתם, אך הודעה זו חמורה ביותר. אפשר להתווכח על דרך המלחמה בטרור, אך אין ספק שההחלטה על כך היא בסמכותה של הממשלה. אין ספק שהממשלה, מצדה, עושה מאמץ להפסיק את הירי, גם אם ניתן להתווכח אם דרכה נכונה, ואי אפשר להתווכח על כך שהיא אינה מצליחה בינתיים. אך איום של אזרחים, שחיילי צה"ל מגינים עליהם מידי יום, שהם יסרבו לצאת למילואים בשל ביקורתם על דרכה של הממשלה, מבטאת חוסר הבנה של יסודות האזרחות והדמוקרטיה. אך אם מותר למי שמתנגד למלחמה בלבנון, או למי שמתנגד למלחמה בטרור, או למי שמתנגד להתנתקות לסרב – התוצאה היא סירוב של מי שחושב שהממשלה אינה בוחרת בדרך הנכונה להלחם בירי הקסאמים.

וכאן אני מגיע לסוגיית השבויים. אין מדינה בעולם הפועלת למען שבוייה כמו ישראל. במלחמה נגד מדינות ריבוניות, ישראל לא עשתה כל חשבון של מספרי שבויים, ושחררה את כל השבויים שבידה תמורת שבוייה. כאשר השבויים נמצאים בידי ארגוני טרור, באחריות פושעי מלחמה, המצב מורכב הרבה יותר.

ישראל יצאה למלחמה למען שבוייה (זו לא היתה הסיבה היחידה, אך אחת המרכזיות למלחמה). איך ניתן לומר עליה שאינה עושה די כדי לשחרר את השבויים? הטענה שצריך לעשות "הכל" כדי לשחרר את השבויים היא דמגוגיה פופוליסטית.

מה פירוש לעשות "הכל"? אם יש אפשרות לחלץ את השבויים בפעולה צבאית, יש לעשות כן, גם אם הדבר כרוך בסיכון חיי אדם. אבל אם פעולה כזו תביא בוודאות למותם של 20 חיילים, האם גם אז יש לבצעה? לדעתי לא. ואם היא כרוכה במותם של 50 חיילים? מן הסתם איש לא יתמוך בה.

מה פירוש לעשות "הכל"? אם הארגונים המחזיקים בשבויים ידרשו ויתורים מדיניים, נניח נסיגה מחוות שבעא, אני מניח שאף אדם אחראי לא יתמוך בצעד כזה. הרי אין לכך גבול! הרי כניעה כזו תהפוך באחת את כל חיילי צה"ל ואזרחי ישראל לחטופים בפוטנציה, במטרה לכופף את המדינה ולכפות עליה ויתורים.

מה פירוש לעשות "הכל"? יש קונסנזוס בישראל שאם אין דרך צבאית לחלץ את השבויים, יש לשחרר מחבלים תמורתם. השאלה היא את מי וכמה? חיילים רבים מסכנים את חייהם כדי ללכוד מחבלים ובכך מצילים חיי אזרחים במניעת הפיגועים. האם חייהם של אותם חיילים סמוקים פחות מחייו של השבוי? 80% מהמחבלים ששוחררו בעסקות העבר חזרו לעסוק בטרור. האם חייהם של האזרחים שנרצחו בידי מחבלים ששוחררו יקרים פחות מחייו של חייל שבוי? וחייהם של החיילים שמסכנים את חייהם כדי ללכוד מחדש את המחבל ששוחרר? בעסקת ג'יבריל ובעסקת טננבוים ישראל נסחפה בשחרור סיטונאי של מחבלים ובהם רוצחים, ושילמנו על כך מחיר יקר, כולל מחיר דמים יקר.

כל חייל יודע שהוא מסכן את חייו, שהוא עלול להיהרג, להיפצע או ליפול בשבי. כל הורה שילדיו הולכים לצבא יודע זאת. בקרבות בהם הלכו בשבי גלעד שליט, אלדד רגב ואודי גולדווסר נהרגו חיילים, חבריהם ליחידה. המחשבה שעל המדינה להשתגע כדי לשחררם בכל מחיר, היא אבסורדית. משמעותה היא שישראל חדלה להיות מדינה, מוותרת על ריבונותה.

אפשר, כמובן, להתווכח על המחיר ועל הדרך לשחרור השבויים. אני, למשל, סבור שאסור היה לצה"ל להסיר את המצור הימי מעל חופי לבנון, בטרם ניתן, לפחות, אות חיים מהשבויים. אני סבור, שעל ישראל להפסיק את הביקורים אצל האסירים הפלשתינאים עד שאנשי הצלב האדום יורשו לבקר את גלעד שליט.

אך מוויכוח זה, עד שימוש בנושא השבויים כתירוץ להשתמט משירות בצה"ל, הדרך ארוכה. אבא של חייל אחד יטיף לו להשתמט בטענה שלא עושים מספיק כדי לשחרר שבויים. אבא של חייל אחר יסית אותו להשתמט בתירוץ שהממשלה לא שומרת על חיי החיילים. אבא של חייל שלישי יעודד אותו להשתמט בטענה שיש יותר מידי תאונות אימונים. לאן נגיע?

הסרבנות היא סרטן, המסכן את צה"ל ואת המדינה, את ביטחון ישראל ואת הדמוקרטיה הישראלית. היא החלה במלחמת לבנון הראשונה וגרורותיה מאיימות להרוס את רקמות החברה הישראלית, את יסודות הסולידריות החברתית. האבא החצוף של החייל, הוא גרורה נוספת של אותו סרטן.

* "שווים"

תגובה לנחום שור, "אלף פרחים בעיתון אחד", "הקיבוץ"  17.8

במאמרו, מעלה נחום שור על נס את הגישה הפלורליסטית של עיתון "הקיבוץ", וכדוגמה הוא מציין את העובדה שהוא דר בעיתון זה, בכפיפה אחת אתי, אותי הוא מגדיר כ"איש ימין מובהק".

דבריו עוררו בי גיחוך. במקרה, בדיוק בשבועיים הללו כתבתי מאמרים חריפים נגד הסרבנות והאלימות בחברון ונגד פייגלין בכלי תקשורת ימניים ("מקור ראשון" ואתר "אומדיה"), והדברים עוררו תגובות קשות על כך שנותנים פתחון פה לאיש שמאל מובהק כמוני.

קובץ טוקבקים למאמרים בטור שלי ב"אומדיה", מן השבועיים האחרונים:

"אתם, אנשי השמאל, רועדים מפחד לאור כוחו והצלחתו של האיש. הצלחתם במרמה ובכוונה להוריד למטה למטה". "ברגע זה האתר נמחקקקק. ובאתרים שאני כן כותב, אציין כמה שאתר זה שמאלי שכותב דברים רק לטובת השמאל". "עלוב שכמותך. מי שבא לגרש יהודים שיצפה לקרב חזק. החיילים שמשתתפים בפינויים צריכים לקבל שכל ולהפסיק להיות כלי משחק בידיהם של השמאל הקיצוני". "תלמד היסטוריה אורי. מוזר שיש לך במה ב'אומדיה'. חשבתי שזה אתר לחושבים. מוזר שב'אומדיה' נותנים במה לאורי, השם עצמו שליח לסיים מלאכתם של רוצחי תרפ"ט".

האירוניה, היא שבדיוק באותו שבוע פירסמתי באתר "שווים" מאמר שבו טענתי שהסרבנים מימין הם תלמידיהם המובהקים של הסרבנים משמאל. על כך הותקפתי במבול טוקבקים, באותו סגנון מתלהם, קיצוני ועיוור, והוצגתי בו כאיש ימין קיצוני.

וזה ממש לא מפתיע. זה המאפיין פנאטים – אין להם היכולת לחשיבה מופשטת, מורכבת, שקולה. אין הם מבחינים בניואנסים. יש אצלם "אנחנו" ו"הם". מי שאינו מזוהה עם ה"אנחנו", בהכרח שייך ל"הם". "הם", תמיד אנשי "הימין הקיצוני" או ה"שמאל הקיצוני".

כמו שור, אני אוהב את הרעיון של אלף הפרחים, אם כי בניגוד אליו איני רוצה לצמצם אותם לעיתון אחד; אדרבא, שיקומו גם עיתון שלישי ורביעי. אך, בבקשה, תנו לפרחים לא רק לפרוח, אלא גם להגדיר לעצמם את ערוגותיהם. לי יש ערוגה משלי, ואיני רואה אותה לא כערוגת שמאל ולא כערוגת ימין, אלא כערוגה יהודית, ציונית, דמוקרטית, קיבוצית.

התיוג ל"שמאל" ו"ימין" הוא אנכרוניסטי ולא רלוונטי למציאות האקטואלית. אני סולד מהמגירות הללו בכלל, ומהכנסתי אליהן בפרט.

בצדק מציין נחום שור שיש לי אפשרות לכתוב ב"הקיבוץ" בחופשיות מלאה, אך עליי לציין שב"הדף הירוק" אני מוצא בדיוק אותה פתיחות.  

 * "הקיבוץ"