הבלוג של אורי הייטנר

איני יודע אם שושלת אסד היא נכס לסוריה. אני יודע שהיא נכס לישראל.

כל עוד סוריה אינה מוכנה לשלום אמת בתנאים סבירים, כלומר על בסיס הגבול הנוכחי בין המדינות ותוך כיבוד הדדי של ריבונותה של כל מדינה, המצב האסטרטגי הטוב ביותר לישראל, הוא מצב של לא שלום ולא מלחמה. אין כמו שושלת אסד להנצחת המצב הזה.

כאשר התקיים המו"מ בין ישראל לסוריה, נמנע חאפז אסד מכל מחווה נוסח סאדאת או מחווה טקטית (שקרית) כמו ערפאת, שתעורר אמון בציבור הישראלי ותגרום לו לתמוך בוויתורים כלפיו. ההיפך הוא הנכון - אסד, בחמיצותו, לא חסך בכל צעד שירחיק את הציבור מתמיכה בוויתורים כלפיו. לא זו בלבד שהוא לא העלה על דעתו לבוא לירושלים או להזמין את ראש ממשלת ישראל לדמשק; כשכבר נאנס לשלוח את שר החוץ שלו פארוק א-שרע (היום סגן הנשיא) לפסגת שפרדסטאון, הוא אסר עליו ללחוץ את ידי ראש ממשלת ישראל. התנהגותו של אסד חיזקה את תמיכת הציבור הישראלי בגולן ואת התנגדות הציבור לנסיגה מהגולן. ראשי הממשלה שחתרו לנסיגה הבינו שצפוי להם כישלון במשאל העם וכך סייע אסד לאינטרס הישראלי האמיתי, המובהק - שמירה על הגולן בריבונות ישראל.

התנהגותו החשדנית, ההססנית, השמרנית של אסד וסלידתו מדרמות גדולות, ממהפכים ומקפיצות מדרגה, לא באו לידי ביטוי רק בדרכו במו"מ, אלא גם בדרכו הביטחונית. לאחר מלחמת יום הכיפורים, בה על אף תנאי פתיחה מעולים והפתעה אסטרטגית חסרת תקדים הוא סיים בתבוסה כואבת, כשצה"ל עצר 40 ק"מ מדמשק, הבין אסד שמלחמה אינה רצויה לו. לאחר המלחמה הבין, שגם האסטרטגיה לפיה עצם יציאתו למלחמה, תהיינה תוצאותיה אשר תהיינה, תגרום לתהליך שיביא לנסיגה ישראלית מהגולן, נכשלה. אמנם הוא קיבל את קונייטרה, אך הגולן נשאר בידי ישראל. עם כל הכבוד לקונייטרה, ודאי שקבלתה אינה מצדיקה את המחיר הכבד ששילמה סוריה במלחמה.

הלקח של אסד היה, שכל עוד ישראל יושבת על הגולן ועל החרמון, במרחק יריקה מדמשק, לא כדאי לו להלחם בה. וכך, במקביל להצהרות על חתירה לאיזון אסטרטגי עם ישראל, כבר למעלה מ-33 שנים הגבול השקט ביותר של ישראל הוא גבולה עם סוריה; שקט יותר אף מגבולותיה עם מצרים וירדן. אותו אסד, שלא היסס להפר את כל הסכמיו עם השכנות – לבנון, ירדן ותורכיה, לא העז להפר את הסכם הפרדת הכוחות עם ישראל. היום, שבע שנים אחר מותו וכניסתו לתפקיד של בנו בשאר, דומה שבאופן כללי היורש ממשיך את דרכו.

יש לישראל אינטרס מובהק בהמשך שלטון שושלת אסד בסוריה. לכן, תמוהים מאוד דברים שאמר השר לאיומים אסטרטגיים אביגדור ליברמן, שבראיון למוסף "7 ימים" איים להרוס את סוריה. בדברים מתלהמים, שאינם הולמים מדינאי, איים בחיסולו של אסד ובהרס ארמונו ושלטונו ובהחרבת התשתיות הלאומיות של סוריה, כמו בתי הזיקוק, שדה התעופה, בנייני הממשלה ועוד. הוא גם טען שהיתה זו טעות לא לתקוף את סוריה במלחמת לבנון השניה, כאילו רק זה מה שהיה חסר לנו במלחמה הכושלת הזאת (מעניין שמי שעוד הציע לתקוף את סוריה, היה ידידו של ליברמן יוסי ביילין). ומה יקרה אם ישראל תחסל את שלטון אסד? האם יהיה בה שלטון דמוקרטי ושוחר שלום? אם כן, הוא עלול לגרום לציבור בישראל לצדד בנסיגה מהגולן. אך סביר יותר להניח ששושלת אסד תוחלף בשלטון אסלאמיסטי ג'יהאדיסטי, שעלול להביא להידרדרות מתמדת בגבול עם ישראל.

ובכלל, איזה היגיון יש בייזום מלחמה? לעתים אין ברירה אלא לצאת למתקפת מנע ולהקדים תקיפה של האויב. אולם באופן בסיסי, האינטרס הישראלי הוא למנוע מלחמה, או לדחות אותה ככל הניתן בתקווה שתמנע. קשה להבין את ההיגיון שבדברי ליברמן.

בחודשים האחרונים היה ניסיון ליצור תמונה של מלחמה בדרך, מתוך רצון לקדם בציבור הישראלי אג'נדה של נסיגה מהגולן. הניסיון הזה הביא להסלמה ביחסים בין ישראל לסוריה, עד כדי חשש למיסקלקולציה – התקפה סורית מתוך הבנה שגויה של כוונות ישראל וחשש שישראל עומדת לתקוף אותה. בשבועות האחרונות התעשתו מנהיגי ישראל, והם עושים מאמץ להרגיע את הרוחות ולהעביר לסוריה מסרים המבהירים שאין בכוונתה לתקוף (אם כי קשה להבין מדוע שר הביטחון אהוד ברק צריך לטפס על טנק בתרגיל בגולן, כשהוא מעביר מסרים מרגיעים). הם גם מרגיעים את הציבור בישראל ומסבירים שגם פניה של סוריה אינם למלחמה. מה דוחף את ליברמן, בעיצומם של  מאמצי ההרגעה הללו, ללבוש את החליפה של האיומים ולאיים על סוריה במלחמה? הרי תפקידו כשר לאיומים אסטרטגיים הוא להגן על ישראל מפני האיומים האסטרטגיים עליה, ולא לאיים על שכנותיה.

גם מבחינה פוליטית פנימית, ההצהרות הללו הן טעות. ליברמן מכריז שאסור לסגת מהגולן, אך דבריו מחלישים את העמדה הזאת. שוחרי הנסיגה מהגולן מנסים לשכנע את הציבור בטענת שווא לפיה הברירה של ישראל היא נסיגה או מלחמה. האינטרס של מי שתומך בריבונות ישראל על הגולן הוא להפריך את דברי ההבל הללו. והנה, בא השר ליברמן ומחבר את הגולן בתודעת הציבור עם מלחמה. איזו איוולת!

לצד האיומים המתלהמים על סוריה וההכרזות על חשיבות הגולן, מדבר ליברמן בחוסר אחריות על הסכם של חכירת הגולן מידי סוריה ל-99 שנים. הגולן הוא שטח ריבוני ישראלי, ואין כל היגיון בכך שישראל תחכור משכנותיה שטח ריבוני שלה. עצם הדיבור על חכירה "עד שיוכח שסוריה היא מדינה שוחרת שלום", מחליף את העמדה הצודקת, לפיה הגולן הוא שלנו, ולכן עליו להיות תמיד שלנו, בעמדה ביטחוניסטית פרגמטית לפיה עלינו להישאר בגולן רק מסיבות ביטחוניות, עמדה שיש בה מרכיב של זמניות, כפי שמוכח בהצעת החכירה.

השיר הראשון שביאליק פירסם היה "אל הציפור". בשיר זה, ביטא המשורר הצעיר את כמיהתו לארץ ישראל ואת געגועיו לנופיה. "הירד כפנינים הטל על הר חרמון / אם ירד ויפול כדמעות? / ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים / ושלום כל ההרים הגבעות?".

הגעגוע הזה לחבלי מולדת, הזכות שלנו על ארץ ישראל, הם הקושאן שלנו על הגולן. נכון שהיום יש חשיבות ביטחונית רבה לישיבתנו על הגולן, אך אל לנו לבסס רק על החשיבות הזאת את ישיבתנו בגולן. עליה להתבסס בראש ובראשונה על צדקת דרכנו.

* "אומדיה"

61%, כמעט שני שליש מחברי הליכוד הדירו רגליהם מהקלפיות (שרדפו אחריהם בכל רחבי הארץ) ולא השתתפו בפריימריס. מדובר בציבור, שאמור להיות בעל מודעות פוליטית גבוהה, שבעטיה התפקד לחברות במפלגה ומשלם דמי חברות. והנה, הציבור הזה לא השתתף בפריימריס. רק 39% השתתפו, וראשי הליכוד ובעקבותיהם התקשורת חוגגים את ההצלחה הגדולה, את אחוז ההצבעה הגבוה. אפשר להסביר זאת בחשש מפני אחוז הצבעה נמוך הרבה יותר. אך זו שמחה פאתטית למדיי.

לא פחות פאתטית שמחת הניצחון של נתניהו. גם אילו נבחר נתניהו בהפרש של קול אחד, הוא היה זוכה בכל הקופה, כיוון שלמפלגה יש רק יו"ר אחד. אולם המשמעות המרכזית של תוצאות הבחירות, היא העובדה שכמעט רבע מן הבוחרים בחרו בפייגלין. בבחירות המקדימות לרשימת הליכוד, הכוח הזה יצביע כאיש אחד על פי פקודתו של איש אחד, כשמנגד -  תפזורת של אינטרסים ונאמנויות רבות. כוח כזה הוא בעל השפעה אדירה. יש להניח, שבעקבות הצלחתו, מספר המתפקדים של פייגלין יגדל. זוהי סכנה גדולה מאוד לליכוד.

הליכוד הוא מפלגת מרכז-ימין לאומית ליברלית, שקולה, שפויה, בעלת שורשים עמוקים בחברה הישראלית והיסטוריה מפוארת בתולדות הציונות והמדינה. קבוצת פייגלין היא קבוצת ימין רדיקלי פוסט ציונית ואנטי דמוקרטית. אין כל קשר וכל זיקה ולו סמלית, בין קבוצה זו לבין דרכו של הליכוד. בדיוק באותה שיטה בה קבוצת פייגלין מנסה, בהצלחה מרובה, ליצור השתלטות עויינת על הליכוד, היא יכלה לעשות זאת גם במפלגת העבודה, למשל. מצד שני, גם קבוצת שמאל רדיקלי יכלה להתפקד לליכוד ולהשתלט עליו בדרך זו. הדמוקרטיה המפלגתית חייבת למצוא את הדרך להתגונן מפני תופעות כאלו.

תופעת ההשתלטות העויינת היא פרי הבאושים של שיטת הפריימריס, בין אם מדובר בפריימריס בין כלל המתפקדים או בפריימריס במרכז המפלגה (שזו השיטה הגרועה ביותר). תופעה שלילית זאת מצטרפת לתופעות שליליות נוספות הקשורות לפריימריס – שחיתות, מגיפת מינויים פוליטיים, "מפקדי ארגזים", עבירות אינסופיות על חוק מימון המפלגות, תלות בלתי נסבלת של הח"כים והשרים בעסקנים וקבלני קולות, קשר מושחת בין הון ושלטון ועוד. שיטת הבחירות המקדימות נועדה לחזק את הדמוקרטיה בישראל, אך היא פגעה בה קשות.

שיטת הוועדה המסדרת, עם כל מגבלותיה, היתה הרבה יותר ישרה והגונה, הרבה יותר עניינית, והנבחרות שיצאו ממנה היו טובות לאין ערוך מהנבחרות היום. מן הראוי שהמפלגות תנהגנה צורה זו או אחרת של ועדה מסדרת לבחירת רשימותיהן.

וכל עוד מתעקשות המפלגות לדבוק בשיטת הפריימריס – יש למצוא דרך למנוע את ההשתלטויות העוינות. דרך מומלצת היא החתמת המועמדים על התחייבות לנאמנות לעקרונות יסוד. אם פייגלין ואנשיו ידרשו להתחייב בכתב על דבקותם בדמוקרטיה ועל התנגדות מוחלטת לסרבנות ולכל פעולה המנוגדת לחוק, הם לא יוכלו להישאר בליכוד (או שהם לא יהיו עוד פייגלינים).

* "ישראל היום"

73% בפריימריס על ראשות המפלגה – זה אמור להיות חלומו של כל מנהיג. והנה, בנימין נתניהו הגיע להישג זה, וזה ניצחון כל כך עצוב. נתניהו נושם היום נשימת רווחה. זה עלול היה להיות הרבה יותר גרוע. ללא המאמץ המרוכז העילאי של נתניהו ואנשיו בימים האחרונים, התוצאה היתה עלולה להיות עגומה, עגומה מאוד. אך תוצאות הפריימריס רעות לליכוד, רעות ליו"ר הליכוד.

הליכוד הוא מפלגת מרכז-ימין לאומית ליברלית שפויה, שורשית, בעלת היסטוריה מפוארת. כאשר במפלגה זו איש ימין רדיקלי, פוסט ציוני, הרחוק ת"ק פרסה מהאידאולוגיה של הליכוד, מדרכם של ז'בוטינסקי ובגין, מצליח לגרוף רבע מן הקולות, זו מכה לליכוד, זו מכה ליו"ר הליכוד.

בהתמודדות על ראשות מפלגה, יש מנצח אחד. גם אם הוא זוכה ברוב של קול אחד, הוא זכה בכל הקופה, ובוודאי מי שניצח ברוב של 73%. אולם משמעות הישגו של של פייגלין, היא מפגן הכוח המעמיד אותו בעמדת השפעה משמעותית ביותר לקראת בחירת הרשימה לכנסת. הציבור שהעניק לפייגלין כמעט מן הקולות בבחירות, ציבור שאינו תומך בליכוד ואינו מצביע בעדו בבחירות לכנסת, הוא ציבור מגובש וממושמע, שבבחירת הרשימה יבחר כאיש אחד את הרשימה שמנהיגו יכתיב לו. מול הפיצול בקרב שאר המצביעים, גוש כזה הוא כוח אדיר, שעלול לגרום לשינוי דרסטי בזהותו של הליכוד.

אך אין זה הסיפור כולו. הפרק הבא בסיפור, הוא המשך פעולת ההתפקדות של הפייגלינים. כאשר החל פייגלין את מסעו להשתלטות על הליכוד, אנשי הימין הקיצוני שהנם קבוצת ההתייחסות שלו, התייחסו לטקטיקה הזאת בזלזול ומיעטו להתפקד. ככל שכוחו התעצם, כך ציבור הולך וגדל החל להאמין בטקטיקה שלו. הישגו הגדול בפריימריס, ימריץ את הציבור הימני הרדיקלי להתפקד בהמוניו ולהגדיל את כוחו.

הישגו הגדול של פייגלין צריך להדיר שינה מעיניו של נתניהו, אך גם לגרום לו לחשבון נפש. נתניהו, בשורה של טעויות פוליטיות של טירון, הוא שגרם לתוצאה הזאת.

השנה האחרונה היתה שנה מצויינת לנתניהו. לפני מעט יותר משנה הוא הוביל את הליכוד לכישלון חסר תקדים – 12 מנדטים בבחירות, רבע מכוחו לפני שנות דור. מצבו הפוליטי היה קשה ביותר ונראה חסר תקנה. והנה, כעבור מלחמה אחת ושנה אחת, נתניהו מוביל בבטחה בכל הסקרים, והליכוד בראשותו זוכה לניצחון גדול בסקרים. כתוצאה מכך, התמיכה בו בין חברי הליכוד הלכה וגדלה, ונתפסה כהימור על סוס מנצח בוודאות. ניצחונו על סילבן שלום בבחירות המקדימות, היה ודאי וברוב גדול.

מתוך נקודת השיא הזאת, נתניהו ביצע שגיאות קריטיות, שבעטיין הוא נאלץ להלחם מלחמת הישרדות מול ... פייגלין. נתניהו צריך היה להבין, שעצם קיומה של ההתמודדות בינו לבין סילבן שלום, בנסיבות הללו, משרתת את האינטרס הפוליטי שלו. ניצחון של 60%-65% על יריבו העיקרי הקורא תגר על מנהיגותו ובונה עצמו כאלטרנטיבה למנהיגותו, היה מגמד את שלום ומעצים את כוחו ומעמדו של נתניהו.

נתניהו עשה שגיאה קריטית, כאשר דחק את סילבן שלום אל מחוץ להתמודדות. היה עליו ללכת לקראתו בבחירת מועד מוסכם לפריימריס. יתכן ששלום היה מחפש תרוץ לפרוש, לנוכח ההפסד הצפוי, אך אז איש לא היה מאשים את נתניהו. סביר להניח ששלום היה מתמודד ומפסיד בגדול.

אך נתניהו לא יכול לגבור על ייצרו. לנוכח מצבו בסקרים, רצה הכרעה מהירה ככל הניתן, בעיתוי הנוח לו, לכאורה. בפזיזותו הוא התעלם לחלוטין מהאיום הפייגליני, כפי שהתעלם מלוח השנה וקבע בחירות בשיא עונת החופשות והנסיעות לחו"ל. וכך, במו ידיו, הוא יצר את המצב, שעלול היה להביא את פייגלין להישג של 40% בבחירות. וכך, הוא נאלץ לעשות כל תרגיל אפשרי, החל מהארכת שעת הבחירות, דרך מתן אפשרות לכל מתפקד להצביע בכל מקום וכלה בהצבת קלפיות באזורי המלונות, וריצה אובססיבית מתחנת טלוויזיה לתחנת רדיו, בהתמודדות מול מי שנחשב עד לאחרונה כקוריוז. נתניהו נפל לבור שהוא כרה לסילבן שלום. זו הגאונות הפוליטית של מי שכונה "הקוסם"? דומה שמאז בחירות 96', נתניהו נופל לכל בור אפשרי.

הישגו הגדול של פייגלין, מציב בפני נתניהו אתגר מנהיגותי של ממש. עליו למצוא את הדרך להחזיר את הליכוד לליכודניקים, ולהוציא את הפייגלינים מן הליכוד.

 * "אומדיה"