הבלוג של אורי הייטנר

מאבקה של התנועה הקיבוצית נגד החלטת הממשלה לאשר את המסלול שמאפשר לקיבוץ החפץ בכך להפוך למושב, היא מלחמת מאסף פאתטית. מבחינה ציבורית, אי אפשר לעמוד מאחורי ההתנגדות הזאת, ואין כל טיעונים שישכנעו בצדקתה. לכן, המאבק הזה מתמקד בטענות כוחניות פוליטיות, כמו הזעם על אהוד ברק ושרי העבודה על שהתעלמו מעמדת מזכירות התנועה הקיבוצית, עם קריצה מרומזת לפריימריס.

איך אפשר להסביר את ההתנגדות? הרי אין בהחלטה זו כפיה על קיבוץ להפוך למושב, אלא יצירת מצב המאפשר לקיבוץ שמרבית חבריו מעוניינים בכך לעשות כן. זכותו של יישוב להגדיר את עצמו ולעצב את דרכו היא זכות בסיסית בדמוקרטיה. הרי מניעת זכות זו, לא תוכל לעמוד בבג"ץ (אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, אך במקרה כזה התערבות בג"ץ תהיה מוצדקת לחלוטין).

האם התנועה הקיבוצית רוצה להצטייר כסרבנית גט, ההופכת קיבוץ הרוצה לעזוב אותה ולהפוך למושב למעין "עגונה"? עצם העמדה הזו היא הפגנה של חולשה – אמירה של התנועה שהיא כובלת בתוכה את יישוביה, גם אם אינם חפצים בכך. ואכן, בצורה מרומזת כך הסביר זאת ולוולה שור, מזכיר התק"ץ: "החלטת הממשלה עלולה להיתפס כפיתוי גדול מאוד לקיבוצים ולחבריהם, למהר ולהפוך למושב, ולכן יש לבטלה". אמירה כזו, כמוה כהודאה שהקיבוץ אינו אטרקטיבי, ואם רק תנתן לחבריו האפשרות, הם יהפכו למושב. האם יש אינטרס ציבורי, ממלכתי, לא לאפשר לחברי הקיבוצים הרוצים בכך, לעבור לדרך חיים אטרקטיבית יותר?

כאן יש לולוולה הסבר נוסף – יש בהחלטות מינהל מקרקעי ישראל אפליה לרעה של הקיבוצים מול המושבים. מה הקשר? אם זה נכון, יש להיאבק לביטול האפליה וליצירת שוויון, ולא בניסיון לעצור את הסוסים אחרי שברחו מהאורווה.

הפאתטי ביותר בעמדת התנועה, הוא הבעייתיות בהגדרת הקיבוץ. שהרי מה מגדיר יישוב שהפריט עצמו לדעת כקיבוץ? רק השם, ההיסטוריה, אך לא שום דבר מהותי. התנועה, שכל עוד אין המדובר בעיתונים וכלי ביטוי, נותנת לאלף הפרחים לפרוח, ואינה מציבה שום קריטריון אמיתי להגדרה "קיבוץ", נזכרה פתאום לצאת למלחמת מאסף. המסר שלה הוא: תחיו בכל דרך שתרצו, רוקנו את הקיבוציות שלכם מכל תוכן, העיקר שתמשיכו להגדיר עצמכם כקיבוץ. כך נוכל להציג לאמנון רובינשטיין ודרכו למאמר ב"מעריב" מצג שווא אודות צמיחה רבתי בתנועה הקיבוצית. אבל אם תרצו להגדיר עצמכם כמושב, נפעיל את כל כוחנו, שכבר מזמן אינו נובע מסמכות מוסרית כלשהי, אלא רק מכוח אלקטורלי בלתי ריאלי בקרב מתפקדי "העבודה", כדי למנוע זאת מכם.

דרך החיים הקיבוצית מבוססת על הפרדה בין תרומה לתמורה, על נכונות הפרט להתחלק באופן שוויוני עם חבריו, על ערבות הדדית ואחריות משותפת על חיי החינוך, התרבות, הרווחה וכו'. צר לי על כל קיבוץ שחבריו החליטו לנטוש את הדרך הזאת. אך משעשו כן, אחת לי אם יגדירו עצמם כקיבוץ, כמושב, כיישוב קהילתי או כמרכז אוניברסיטאי.

בשבוע שעבר, קראתי בעיתון שעוד לא נסגר שגם הקיבוצים שהפריטו כל מה שזז, לא הפריטו עדיין את הקבורה, כיאה לתנועה שצפוי לה עבר מזהיר. אני מציע למזכירות לאשר לקיבוץ להגדיר עצמו כמושב, בתנאי שלא יפריט את הקבורה.  

* "הקיבוץ"

תגובה לדודו פלמה: "סירוב טוב וסירוב רע", "שווים" 8.8.07

מזה שנים אחדות אני מרבה להתבטא נגד הקריאות לסרבנות בימין הישראלי, בפרט לקראת ההתנתקות. רק השבוע, לקראת ובעקבות אירועי חברון, פרסמתי שני מאמרים בנדון:  "מהרסים ומחריבים" (ב"מקור ראשון") ו"אלמלא מוראה של מלכות" (ב"ישראל היום").

בוויכוחים עם חבריי המתנגדים לעמדתי זאת, מה שמקפיץ אותם יותר מכל הוא הגזירה השווה שאני גוזר בין סרבנותם לסרבנות השמאל הקיצוני – הסרבנות לשרת בלבנון או בשטחים. "איך אתה מסוגל להשוות?!", הם שואלים, ומנמקים את ההבדל בשורה של נימוקים. דודו פלמה, במאמרו, טוען כמותם שאין מקום להשוואה, בין "הסירוב הטוב", כלומר הסירוב שלו, לבין "הסירוב הרע" כלומר הסירוב של יריביו. כל כך לא מפתיע.

סרבני חברון השבוע, וסרבני השרות בשטחים באינתיפאדה, הם תמונת ראי אלה של אלה. אלה ואלה מסרבים לקבל עליהם את דין ההכרעה הפוליטית הדמוקרטית, ומרשים לעצמם לפעול נגדה, בטענה שהיא מנוגדת למצפונם. אלה ואלה משתמשים בדיוק באותם נימוקים, אודות "הזכות לסרב", "התנגדות בלתי אלימה", "סרבנות מצפון", "פקודה בלתי מוסרית" וכד'. אלה ואלה מדברים על הבחירה האישית לדבוק במצפון תוך נכונות לשלם מחיר, אך למעשה זאת סרבנות מאורגנת והסתה לסרבנות. אלה ואלה מדברים על כך שמצפונם אינו מאפשר להם לבצע את הפקודה, אך למעשה מטרתם היא פוליטית – ליצור מסה קריטית של סרבנים כדי להפוך לבלתי אפשרי את מימוש החלטות הדרג המדיני והמערכת הפוליטית. אלה ואלה, בסרבנותם, מורדים למעשה במדינת ישראל ומנסים באמצעות הצבא למנוע את החלטותיה. אלה ואלה, אינם דוגלים עקרונית בחופש המצפון ובזכות הסירוב, אלא בעיוורונם ובפנאטיות שלהם הם דוגלים בלגיטימיות של הסירוב שלהם בלבד ו"איך בכלל אפשר להשוות" עם הסירוב האחר.

אכן, יש הבדלים בין סירוב לסירוב. יש הבדל בין סירוב להגן על מדינת ישראל מפני אויביה ועל אזרחי ישראל מפני הטרור, לבין סירוב לעקור יישובים ישראליים, עם אזרחים ישראליים. יש הבדל בין סירוב גורף לעצם השירות בשטחים, לבין סירוב נקודתי, בנקודת הקיצון של עקירת יישובים, אותה ניתן להשוות להחלטה דומה לעקור יישובים ערביים. אולם ההבדלים הללו שוליים לעומת המשותף – הרמת היד הגסה על הדמוקרטיה הישראלית, הפגיעה הקשה בצה"ל ובביטחון.

מה שעוד משותף לסרבנים מכאן ומכאן, הוא שעד היום אלה ואלה נכשלו בניסיונם ליצור מסה קריטית של סרבנות המונית. רוב אזרחי ישראל וחיילי צה"ל, שרבים מהם שותפים לדעותיהם הפוליטיות של הסרבנים מכאן ומכאן, מגלים אחריות לאומית ואינם נגררים אחרי ההסתה לסרבנות.  

ועוד משותף – אצל אלה ואצל אלה הסרבנות היא המבוא לאלימות. משמעות הסרבנות היא הטלת אחריות אישית על החייל הבודד על המדיניות שהוא מבצע, והצגתו כפושע בכך שהוא מבצע אותה. אני זוכר את המנשרים שקיבלתי בצאתי לשירות בשטחים, שבו הוזהרתי מפשעי המלחמה שאני עומד לבצע וקריאה לסרב, וכך ראינו את המסיתים בחברון נוקטים באותה שיטה. מאחר והחייל שמסרב לסרב הוא פושע, דמו מותר. ואכן, ראינו השבוע את רעולי הפנים על הגגות בחברון, נוהגים בדיוק כמו תמונת הראי השבועית שלהם בהפגנות ליד גדר הביטחון בבלעין.

הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני קרובים מאוד אלה לאלה מבחינה נפשית. זוהי ברית הפנאטים. ניתן לחלק לשניים את הציבור – הציבור הנורמטיבי, האחראי, הנאמן לערכי הדמוקרטיה מצדו האחד של המתרס, והציבור הפנאטי, הסרבן, הבז לדמוקרטיה (משמאל ומימין) מצד שני.

דודו פלמה הוא אחד מראשוני הסרבנים ומדובריהם הבולטים. גם אם יעשה הכל כדי לטשטש ולהכחיש את אבהותו, הדי.אן.איי. הרוחני של סרבני חברון, יוביל אליו ואל שכמותו.

* "שווים"