הבלוג של אורי הייטנר

ביום הפריימריס בליכוד ישרור שרב כבד. מתפקדי הליכוד – אלה מביניהם שאינם מבלים את חופשת הקיץ בחו"ל, ישארו צמודים למזגנים. אחוז ההצבעה יהיה נמוך מאוד, כ-15%. כי למה להם לטרוח וללכת לקלפי? הרי אין התמודדות אמיתית על המנהיגות. הן זו התמודדות על הנייר. ברור שנתניהו ינצח בהליכה. בקרב תומכי פייגלין, לעומת זאת, יהיה גיוס מלא. 100% מתומכיו יממשו את זכותם. והתוצאה – הפתעה רבתי. ניצחון לפייגלין. ניצחון דחוק, אמנם. על חודם של קולות ספורים. אבל ניצחון. פייגלין יהיה מנהיג הליכוד החדש. מה יקרה אז?

על פי הפנטזיה של פייגלין ואנשיו, ברגע שבו תפקיד יו"ר הליכוד יעבור אליו, יעברו אליו ולהנהגתו כל חברי הליכוד, כל ח"כי הליכוד, כל מצביעי הליכוד. ומאחר והיום, על פי כל הסקרים, הליכוד עומד לנצח בבחירות, סלולה דרכו לראשות הממשלה.

גישה זו מבטאת בוז עמוק של פייגלין כלפי הליכודניקים. בגישה זו הוא מתייחס אליהם כאל עדר של אנשים חסרי מחשבה עצמאית, חסרי אידאולוגיה, המחוברים רגשית לליכוד כמותג, ואין זה אכפת להם מי יעמוד בראשו ומה תהיה דרכו. אין שחר לפנטזיה הזאת. אותם מותגים – "הליכוד" ו"מחל" זכו ב-48 מנדטים וזכו ב-12 מנדטים. ואם פייגלין משלה את עצמו, שהמצביעים שהעניקו לליכוד את 12 המנדטים בבחירות האחרונות הם גרעין קשה שימשיך לתמוך בליכוד גם בהנהגתו, אין הוא אלא טועה.

אין כל קשר בין פייגלין לליכוד, בין האידאולוגיה של פייגלין לאידאולוגיה של הליכוד. ז'בוטינסקי ובגין, "אבות התנועה", שהיו דמוקרטים וליברלים שוחרי שלום, מתהפכים בקברותיהם לנוכח המחשבה שאדם כפייגלין יירש את הנהגת התנועה שחוללו.

במקומות בהם זכה פייגלין בניצחון גדול בפריימריס הקודמים, לא הצביע אפילו תושב אחד לליכוד בבחירות לכנסת. שהרי מי שתומך בפייגלין אינו יכול לתמוך בליכוד. מן הסתם אנשים אלה תמכו במפלגתם של קליינר ומרזל. באותה מידה, מי שהצביע לליכוד, לא יוכל לתמוך בפייגלין, גם אם יירש את המותג. מי יתמוך בליכוד בראשות פייגלין? מי שיתמוך בפייגלין אם ירוץ לבחירות באופן עצמאי. פייגלין יודע היטב מדוע אין הוא מתמודד ברשימה עצמאית. במילים אחרות – יש סיכוי מסויים שהליכוד בראשות פייגלין יעבור את אחוז החסימה.

האם פייגלין אינו מבין זאת? יתכן שהוא משלה את עצמו שיצליח בדרך ערמומית זו להכניס לכנסת 3-4 מנדטים, מה שלא יוכל בדרך אחרת. אולי הוא מאמין, שהשתלטותו על נכסי  הליכוד, כמו בית ז'בוטינסקי בת"א, תאפשר לו להכניס אפילו את הח"כ החמישי.

ולמי יצביעו בוחרי הליכוד? נתניהו וסיעתו לא ילכו לבחירות, כמובן, תחת פייגלין. הם יפרשו ויקימו מפלגה חדשה, שבה יתמכו מצביעי הליכוד לשעבר.

האם קיימת אפשרות מעשית לתרחיש של ניצחון פייגלין בפריימריס. אני מעריך שלא. אך אדישות הבוחרים עלולה להעניק לפייגלין הישג גדול, כמו תמיכה של 30%-40% מהמצביעים. במקרה זה, יגרם לליכוד נזק אלקטורלי עצום. יש לקוות שמצביעי הליכוד יהיו אחראים וימנעו זאת.

"מקור ראשון"

האם יש בישראל חינוך חינם? יש בישראל חוק חינוך חינם.

האם החוק מיושם? הוא מיושם בחלקו. ההורים אינם נדרשים לממן את חינוך ילדיהם מכספם. הם יכולים לרשום את הילד לבית הספר והמדינה תממן את חינוכו. אולם החינוך שהמדינה מספקת הוא בסיסי בלבד. אין בחינוך הבסיסי שהמדינה מספקת כדי להעשיר את הילד ולהעניק לו חינוך איכותי וטוב, שיכין אותו כראוי לחיים המורכבים בימינו.

כמי שדוגל ברעיון מדינת הרווחה, המציאות הזאת מקוממת אותי. יש מי שמאמינים שהדרך הזו נכונה. אולם אין מקום לוויכוח על העובדות. יש להכיר במציאות. אני מאמין ביכולת לשנות מציאות ולהשפיע עליה באמצעות מאבק פוליטי, ציבורי ותקשורתי. יתכן שיום יבוא ומאבק כזה ישנה את המציאות ויהיה בישראל חינוך איכותי חינם. אולם היום המציאות היא של חינוך בסיסי חינם בלבד.

כל עוד זאת המציאות, מה עלינו – כהורים וכקהילה, לעשות?

אנו יכולים לספוק כפיים ולומר: "מה לעשות? זה מה שהממשלה נותנת, זה מה יש". אבל הילדים אינם של הממשלה. אלה הילדים שלנו. חובתנו כהורים להבטיח את עתידם, להבטיח להם חינוך מצויין, לתת להם את המיטב. אם נסתפק במה שהמדינה נותנת, נפשע לילדינו.

בסל החינוך הבסיסי שהמדינה מעניקה, מקומם של שיעורי ההעשרה בתחומי האמנויות, הספורט והחברה הוא הרבה פחות מבסיסי. היום ידוע, שחשיבותם של כישורי החברה, הכישורים האמנותיים והכישורים הספורטיביים, חשובים להתפתחותו של הילד לא פחות מהכישורים האינטלקטואליים, ומן הראוי לתת להם את המקום הראוי במערכת החינוך. יתר על כן, יש לא מעט ילדים שאינם מוכשרים דיים בתחומים האינטלקטואליים, או שמחסומים אישיותיים שונים מקשים עליהם למצות את הפוטנציאל שלהם בתחומים אלה. עובדה זו עלולה לפגוע בדימוי העצמי ובביטחון העצמי שלהם ובמעמדם החברתי. פגיעה במעמד החברתי תפגע עוד בדימוי העצמי שיפגע עוד בהישגים בלימודים ויגרום להתדרדרות במצבו של הילד. לעתים, אותם ילדים הם בעלי כישורים להצטיין בתחומים אחרים, אם רק ינתן להם ביטוי בהם. הצטיינותם והצלחתם בתחומים אלה, תעצים אותם מבחינה אישיותית, מבחינת הדימוי העצמי, מבחינת מעמדם החברתי ובסופו של דבר תהיה לכך השפעה חיובית מאוד גם על הצלחתם בלימודים. השתמטות מערכת החינוך מאחריות לתחומים אלה היא שערוריה.

רפורמת דוברת התמודדה עם בעיה זו וניסתה לתקן את המצב. הרפורמה לא היתה מושלמת, היו בה לא מעט בעיות. הארגונים החברתיים והתנועות החברתיים הצביעו בצדק על בעיות ברפורמה. אולם שלילתם הגורפת אותה היתה התגלמות הקלישאה שאויבו של הטוב הוא מצויין. כיוון שעם כל פגמיה – הרפורמה הציעה סיכוי לתיקון החברתי הגדול ביותר בתולדות המדינה.

המעבר ליום לימודים מלא, במסגרת הרפורמה, העניק לראשונה למערכת החינוך הזדמנות להעניק לילדים את ההעשרה בתחומי החברה, האמנויות והספורט. פינוי יום שישי מלימודים בבית הספר העניק לקהילה אפשרויות גדולות לחינוך משלים בתחומים אלה. הגולן הוא אחד מ-34 אזורים שנכנסו לפיילוט של הרפורמה. בכל 34 היישובים ההצלחה היתה גדולה. ספק אם יש מועצה אחת שההצלחה היתה גדולה כמו אצלנו, בגולן.

למרבה הצער, המדינה לא תקצבה כראוי את הפיילוט. ובכל זאת, התקצוב שהיא העניקה אפשר שדרוג משמעותי ביותר של מערכת החינוך. בבית הספר "אביטל" שבו ההורים הוסיפו מכספם על מה שהמדינה העניקה, יום הלימודים המלא נתן אפשרויות עצומות למצויינות חינוכית, אך גם ב"מצפה הגולן" שבו ההורים לא השתתפו, התקציב שהמדינה העניקה (750 ₪ לילד לשנה) איפשר יול"ם ברמה טובה. תכנית "הבית שלנו" לילדי א'-ד' בימי ו' – אף היא חינוך משלים ברמה מצויינת. בשנה הראשונה משרד החינוך מימן את התכנית הזאת, והמועצה מצדה הכפילה את הסכום. עם מינויה של תמיר לשרת החינוך היא ביטלה את ההשתתפות הזאת, אך המועצה וההורים איפשרו את המשך הפעלתה.

שרת החינוך החליטה לבטל את רפורמת דוברת. ספק, אם אי פעם בתולדות המדינה התקבלה החלטה אנטי חינוכית ואנטי חברתית כה חמורה. מה עלינו, כהורים וכקהילה, לעשות? כיצד נתאים את עצמנו לשינוי הזה שנכפה עלינו?

אפשרות אחת היא להשלים עם הגזירה ולסגת נסיגה משמעותית באיכות החינוך של ילדינו. אפשרות שניה, היא שכל הורה ידאג לילדיו בהרשמה לחוגים ולתכניות העשרה באופן עצמי, כל אחד לפי יכולתו הכלכלית. אפשרות שלישית, היא שאנו כהורים וכקהילה נתארגן יחד ונממש את יום הלימודים המלא גם ללא סיוע המדינה.

המועצה מצדה תשתתף בתכנית ותסבסד אותה. אולם כדי להוציא אותה לפועל, אנו, ההורים, חייבים לתרום את תרומתנו. הסכום הנדרש מכל אחד מאיתנו אינו גבוה. ילדינו יוכלו לקבל לאורך כל השנה מספר כפול של חוגים מכפי שיוכלו לקבל במסגרת חוגי אחה"צ (שנמשכים 15-20 מפגשים). יכולת הבחירה שלהם, שהינה חינוך לבחירה, אפשרית בבית הספר רק במסגרות של יול"ם. החיבור לקהילה, באמצעות שיתוף הפעולה בין בית הספר למתנ"ס, מחנך את הילדים לחיי קהילה, שהם הייחוד של הגולן.

האם כדי לחסוך כמה מאות שקלים בשנה, נמנע מילדינו, שאנו כה אוהבים אותם, שהם בבת עינינו, את הטוב הזה? אני מתקשה להאמין.

****

ונקודה נוספת לסיום – התייחסות להחלטה השערורייתית של שרת החינוך לבטל את רפורמת דוברת. אין להחלטה הזאת כל הצדקה חינוכית ומקצועית. ההחלטה הזאת נובעת אך ורק משיקולים של יוקרה אישית. הפיילוט של הרפורמה הוא הצלחה גדולה בכל מקום בו נעשה. ביטול הרפורמה אינו למרות הצלחת הרפורמה, אלא בשל הצלחת הרפורמה. פשוט, השרה אינה רוצה שתכנית המזוהה עם קודמתה תצליח. את המחיר משלמים ילדי ישראל, שחינוכם ייסוג אחור בשל החלטה זו.

במקום ללמד את ערביי ישראל על הנכבה, במקום לקשקש על המפות את קווי הפנטזיות הפוליטיות שלה (הקו הירוק), במקום לפטור את החינוך החרדי מחובת לימודי הליבה, הגיעה השעה שהיא תעסוק באמת בקידום מערכת החינוך בישראל. עד כה, שנה וחצי אחרי מינויה, לא שמענו על שום תכנית אמיתית, רצינית, לקידום החינוך בישראל. ספק רב אם באיזושהי ממשלה בתולדות המדינה, באיזשהו משרד ממשלתי, כיהן שר כל כך גרוע כמו צרת החינוך יולי תמיר.

אחת הרעות החולות של הממשל הישראלי היא התחלופה המהירה של השרים. אולם יש לכך גם יתרון – גם השרים הגרועים מתחלפים מהר. יש לקוות שנזכה לברך בקרוב ברוך שפטרנו מהצרה הזו, ונזכה לשר חינוך ראוי לתפקידו.

* "שישי בגולן"

הישגו של עופר עיני במו"מ עם האוצר ובשביתה הכללית – תוספת 5% לשכר עובדי המדינה, הוא הישג עצום, במיוחד לנוכח עמדות האוצר לאורך המו"מ. מדוע דווקא עופר עיני הצליח במקום שבו עמיר פרץ מעולם לא התקרב להישגיו? מדוע הוא הצליח במקום שבו לא היה לעמיר פרץ צל של סיכוי להצליח? מה יש בעיני שאין בפרץ ואיפשר לו להשיג הישג כזה לעובדים?

ההבדל הבולט מיד לעין הוא בסגנון. בניגוד לסגנונו הקיצוני, המתלהם, הצעקני, המאיים של פרץ, עופר עיני מקרין שקט, מתינות, איפוק, שיקול דעת ואחריות. איפוק מבטא הרבה יותר עוצמה מהתלהמות. התנהלותו של עיני מעוררת כבוד. לאדם שיריביו מכבדים אותו יש יתרון רב על מי שאינו מעורר כבוד. יתר על כן, אף שעיני לא ניחן בכריזמת כיכרות נוסח פרץ, הוא מעורר הזדהות של הציבור הרחב, עובדה המעניקה לו עוצמה רבה.

אך השוני במזג ובסגנון אינו ההבדל המרכזי. ההבדל המרכזי הוא בדרך ובעקרונות שמייצגים השניים. הבדל עקרוני אחד הוא ביחס לשביתה. בניגוד לעמיר פרץ שידו היתה קלה על ההדק, ששש לשביתה, שהתהדר בשביתה, עופר עיני מתייחס לשביתה כאל נשק יום הדין. עיני עושה מאמץ להצטייר בעיני הציבור כמי שאינו רוצה בשביתה, כמי שעושה כל שביכולתו כדי למנוע אותה, ומאחר והוא מקרין אמינות, הציבור מאמין לו. כך, כאשר הוא הכריז על שביתה, הציבור האמין שהוא השתמש בה כנשק אחרון ולכן הוא גילה נכונות רבה יותר לשלם את מחירה.

קדושת השביתה היא מושג שאבד עליו כלח. נשק השביתה נוצר בתקופת המהפכה התעשייתית, במציאות שבה בעלי בית פרטיים התעמרו בעובדיהם וניצלו אותם, כדי להגדיל את רווחיהם. מאחר ובעל הבית ראה בכוח עבודת הפועלים אמצעי ייצור להגדלת רווחיו, נשק השביתה היה שימוש באותו כוח, כוח עבודתם של הפועלים, כדי לפגוע ברווחיו של המעסיק ובכך לאלץ אותו לשפר את תנאיהם. בזכות נשק השביתה, לצד המאבק הפוליטי של תנועות הפועלים, הושגו הישגים סוציאליים ששינו בצורה דרסטית את מציאות החיים בעולם המערבי.

בישראל היום, יש מעט מאוד שביתות במגזר הפרטי. מרבית השביתות הן במגזר הציבורי. אם נשק השביתה נועד לפגוע בכיסו של בעל הבית – בכיסו של מי פוגעת השביתה כאשר בעל הבית הוא הציבור? מי שנפגע מן השביתות בשירותים הציבוריים הם מקבלי השירות, כלומר הציבור הרחב. ומי שנפגע יותר מכל הם החלשים בחברה. כאשר מתקיימת שביתה במערכת הבריאות, אין היא פוגעת בציבור הנהנה מרפואה פרטית, אלא בציבור המקבל את שירותיו ברפואה הציבורית. כאשר עובדי התברואה בעירייה שובתים, השכונות העשירות נשארות נקיות – תושביהן מוצאים דרך להעסיק קבלנים. בשכונות העוני האשפה עולה על גדותיה, וכן הלאה. במצב כזה, אין כל קדושה בשביתה. יש לעשות כל מאמץ כדי להימנע ממנה, ולהשתמש בה כמוצא אחרון. עיני מבין זאת והציבור מאמין לו. אילו הממשלה היתה מקדימה את גילוי הגמישות ב-24 שעות, גם השביתה בת היום האחד היתה נמנעת.

כאשר הציבור האמין לעיני שאין הוא שש לשביתה ושהוא השתמש בה בלית ברירה, הוא תמך בו. קשה לממשלה לעמוד מול ציבור התומך בשביתה כללית, והיא נאלצה לוותר.

הבדל נוסף בין דרכו של פרץ לדרכו של עיני, הוא רטוריקת מלחמת המעמדות של הראשון לעומת רטוריקת הסולידריות החברתית של השני. עמיר פרץ לא הסס לאיים בפיצוץ חברתי שבו העניים יפרצו לבתי העשירים ויבזזו אותם. כל נאום שלו נשמע כמו הכרזת מלחמה, מלחמת מעמדות. בהתלהמותו, התייחס פרץ למעסיקים, לתעשיינים וכד' כאל אויב. במצב כזה, גם התייחסותם לעובדים היא כאל אויב. במלחמה הזאת אין מנצחים.

גישת הסולידריות החברתית ראויה הרבה יותר. התעשיינים, המעסיקים, הסוחרים אינם אויב. יש להתייחס אליהם כאל שותף. המעסיקים צריכים להבין שאם עובדיהם לא יהיו מרוצים הם יפסידו, ולכן שביעות הרצון של עובדיהם היא אינטרס שלהם. העובדים צריכים להבין שככל שהעסק בו הם עובדים יצמח, כך הם יוכלו ליהנות יותר מפרי הצמיחה. יש שותפות אינטרסים בסיסית בין העובדים והמעסיקים, ומן הראוי לבטא אותה.

עופר עיני השכיל, בראשית דרכו כיו"ר ההסתדרות, להפוך את ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, לשותף ובעל ברית. אם בעבר התעשיינים ניצבו תמיד מעבר למתרס והתנגדו לעמדות העובדים, בשנתיים האחרונות המעסיקים הם בעלי הברית של ההסתדרות, מצדדים בתביעותיה ומפשרים בינה לבין האוצר. לאוצר קשה לעמוד מול חזית אחידה כזאת. מי שנהנים מכך הם העובדים והמעסיקים כאחד.

ככל שעופר עיני יתמיד בדרכו, כך ירווח יותר לעובדים. אני מקווה שעיני עצמו ושאר מנהיגי העובדים יראו בהצלחת ההסתדרות בסכסוך האחרון הוכחה לכך שהוא הולך בדרך הנכונה.

 * "שווים"