הבלוג של אורי הייטנר

בכנס שדרות 2005 נשא שר התחבורה אז, מאיר שטרית, הרצאה מרתקת, בה הציג רעיונות לרפורמות בתחום התחבורה בכלל, ובמלחמה בתאונות הדרכים בפרט. חלק ניכר מדבריו הוקדש להסבר מדוע אין התכניות היפות מתממשות בדרך כלל. הוא תאר כמחלת מדינה את התחלופה המהירה של השרים במשרדי הממשלה, בפרט שעמם מתחלפת גם הפקידות הבכירה של המשרדים. במצב זה, אין כל אפשרות לפתח אסטרטגיה, לבנות תכניות לטווח ארוך וליישם אותן. כל שר חדש, רוצה להמציא את הגלגל מחדש ולכן מה שהוכן לפני כניסתו נזרק לפח האשפה. וחמור יותר - השר החדש מבין שימיו במשרד קצרים ולכן אין לו מוטיבציה לבנות מדיניות ארוכת טווח שמישהו אחר יקצור את פירותיה. וכך, נושאים בעלי חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה, כמו המלחמה בתאונות דרכים, נפגעים פגיעה קשה.

שטרית היה אז שר טרי, שנכנס לתפקידו בעקבות פיטורי אביגדור ליברמן מממשלת שרון. עד אז כיהן בתפקיד המיותר של שר שני במשרד האוצר, אתנן פוליטי נטו של נתניהו, שרצה לפצותו על ששרון לא מינה אותו לשר ותפר את התפקיד המוזר. מאז חלפו כמעט שנתיים (באותם ימים השתייך שטרית למחנה נתניהו בליכוד). שטרית כיהן פחות משנה כשר התחבורה. עם הקמת ממשלת אולמרט הוא לא התעקש להישאר במשרד, כדי לקדם וליישם את תכניותיו. הוא החל לכהן כשר השיכון. היום, קצת יותר משנה לאחר כניסתו לתפקיד שר השיכון, הוא עוזב אותו לטובת משרד הפנים. בדרך הוא עוד הספיק להלחם על מינויו לשר המשפטים ולשר האוצר, בעקבות התפטרות השרים שנשאו במשרות הללו. ומה עם תכניותיו הגרנדיוזיות של שטרית למלחמה בתאונות דרכים? מן הסתם הושלכו אחר כבוד לאשפה. הרי יש שר חדש שצריך תכניות שירשמו על שמו.

שר התחבורה הנוכחי הוא שאול מופז – שר ממורמר על שנלקח ממנו הצעצוע הרשום על שמו, תפקיד שר הביטחון. למה דווקא מופז? מופז נחשב לבכיר משטרית. לכן, לאחר שהוברר לו שלא יהיה שר הביטחון, ושתפקידי שר החוץ ושר האוצר תפוסים, ניתן לו לבחור בין תיקי התחבורה והשיכון. בין התיקים הללו, התחבורה נחשב בכיר יותר, ולכן הוא בחר בו, והועדף על שטרית. שטרית נאלץ לקבל את תפקיד שר השיכון, תפקיד חשוב ביותר, אך מבחינתו הוא ירד כיתה ורק חיכה להזדמנות לשדרג את מעמדו. משלא ניתן לו מבוקשו להיות שר האוצר או המשפטים, נטש את התפקיד, בו טרם הספיק להטביע חותם, וקפץ על משרד הפנים שנחשב למכובד יותר.

ככה מתנהלת מדינת ישראל. שום שיקול ענייני אינו מדריך את מנהיגיה. שום אחריות לנושא עליו הוא מופקד. כל מרכז ועדה ובעל תפקיד בקיבוץ, ממלא את תפקידו זמן רב הרבה יותר מאורך כהונת שר בתפקידו. זה כל כך לא רציני. זה כל כך בלתי אחראי. לך תבנה מדינה...

עוד סימפטום לרקב הזה, הוא מדרג הבכירות. ישראל אמורה להיות מדינה ציונית שנשמת אפה היא העליה והקליטה. אולם משרד הקליטה נחשב לזוטר שבמשרדים, שכל מי שמקבל אותו רואה בו קרש קפיצה לשידרוג מהיר ככל הניתן. יש סבב תיקים? יש לשדרג אותו לתפקיד אחר. ומשלא ניתן לו מבוקשו "לעלות כיתה" יש לפצות אותו, בתוספת המשרד המיותר לפיתוח הגליל והנגב, שנתפר רק כדי לתת ג'וב לשמעון פרס. בכל מקום בעולם המערבי, אחד הנושאים החשובים ביותר הוא איכות הסביבה. בישראל זהו תיק זוטר, שאף שר אינו חושק בו. במצב החברתי של ישראל, תיק הרווחה הוא בעל חשיבות עליונה. אך אין זה תפקיד יוקרתי, וכאשר התיק ניתן למפלגת העבודה – שריה ראו בו ארץ גזירה ולאיש לא היה חפץ בו, עד שהרצוג נאנס לקבלו.

אלה הם סימפטומים של מדינה חולה.

* "מקור ראשון"

לפני 3 שבועות הצגתי כאן את דילמת המאבק. באותו שבוע הכותרות בישרו על תחילתו של מו"מ קרוב, על מסרים של אולמרט בדבר נכונותו "לשלם את תג המחיר" כלומר לסגת מהגולן, דיבורים חסרי אחריות על מלחמה קרובה עם סוריה אם לא יפתח מו"מ וכו'. הדילמה שבה התחבטתי ואותה הצגתי, היתה האם נכון לשנות את מצב הצבירה שלנו – לעבור לנוהל של מאבק?

הדילמה נובעת מכך ששבע השנים שמאז ניצחוננו במאבק הקודם הן שבע השנים הטובות ביותר שהיו בגולן – תקופה של פריחה, קליטה, התרחבות, התעצמות הקהילה, חיזוק מערכות החינוך ועוד. מאבק יחייב אותנו להפנות את עיקר מעיינינו, מרצנו, משאבינו מהעשיה הזאת לפעילות הפוליטית והציבורית, להישרדות. באווירה של מאבק, קשה מאוד לקלוט תושבים חדשים, כפי שנוכחנו בשנות ה-90. לא נכון לסכן זאת, אם הסכנה אינה אמיתית. מצד שני, אסור לנו להירדם בשמירה, ומתוך התאהבותנו במצב הנוכחי, לא להיות מוכנים להתמודדות עם סכנה אמיתית. האם הכותרות אכן מבשרות שינוי מגמה, המצדיק שינוי בדרך בה נהגנו?

****

לדעתי, בביקורו של אולמרט בוושינגטון נתנה לנו התשובה. כאשר נשאלה השאלה, הפטיר הנשיא בוש בקוצר רוח, שישראל רשאית לשאת ולתת עם סוריה, אך ארה"ב לא תהיה מעורבת בכך.

מה משמעות הדברים בשפה הדיפלומטית? בוש אינו יכול לומר בפומבי שהוא מתנגד למו"מ לשלום. אבל למעשה, זה מה שהוא אמר.

אכן, ארה"ב אינה יכולה לאסור על ישראל לנהל מו"מ. אבל מדבריו של בוש ברור שארה"ב לא תממן את עלויות ההסכם, אם יהיה. עלות נסיגה מהגולן, הערכות מחדש של צה"ל, יישוב מחדש וכו' היא מיליארדי דולארים רבים מאוד. ישראל אינה יכולה לעמוד בכך לבדה.

מאז הסכם השלום עם ישראל, מצרים מקבלת מידי שנה מארה"ב סיוע צבאי בסך 1.3 מיליארד דולאר ועוד סיוע אזרחי בסדר גודל דומה. ללא סיוע דומה, אין כל סיכוי שסוריה תהיה מעוניינת בכלל בהסכם עם ישראל (גם עם סיוע ספק רב האם היא אכן מעוניינת בכך).

ללא האמריקאים לא יהיה מו"מ אמיתי, לא יהיה הסכם, לא תהיה נסיגה ולכן אין צורך במאבק.

****

האם יתכן מצב שממשלת ישראל תניע מהלך גם ללא האמריקאים. המהלכים שקדמו לביקור סאדאת היו ללא מעורבות אמריקאית. רק סמוך לביקור נכנסו האמריקאים לתמונה. התהליכים המוקדמים לפני הסכם אוסלו נעשו אף הם ללא האמריקאים. גם במקרה זה הם נכנסו לתמונה רק סמוך לחתימת ההסכם. אולם בשני המקרים הללו, ברור היה שאין התנגדות של האמריקאים למהלך ושארה"ב תשמח להצטרף לתהליך ולקחת עליו פיקוד.

במקרה הנוכחי, ארה"ב מתנגדת למו"מ, כיוון שהוא מנוגד לאינטרסים שלה. מאז מתקפת הטרור ב-11.9.01, האינטרס העליון של ממשל בוש הוא המאבק בציר הרשע של הטרור. סוריה היא חוליה מרכזית בציר הרשע. ארה"ב רוצה לפגוע בסוריה, לבודד אותה, להחליש אותה, להחרים אותה. ארה"ב מובילה את מהלך המשפט הבינלאומי על רצח הנשיא הלבנוני חרירי, שנרצח בפקודת הסורים, כדי ליצור דה-לגיטימציה למשטר הסורי ולהפכו למצורע.

ישראל היא מדינה עצמאית. אם יש פער מהותי בין האינטרסים שלה לאינטרס האמריקאי, עליה לפעול על פי האינטרס שלה. אולם אין זה המקרה. מאחר וישראל היא הנפגעת העיקרית מהטרור האיסלאמי והערבי, היא בעלת האינטרס העיקרי בהצלחת מהלכיו של בוש. לכן, קשה להאמין שיהיה לה עניין לחבל בו.

בעיניי, לא אלו הסיבות בעטיין יש לשמור על הגולן. אולם גם אם מתוך שלא לשמה יבוא לשמה – דיינו.

****

כדי לפעול בנושא זה בניגוד לעמדת ארה"ב, יש צורך בראש ממשלה "מחרחר שלום" בכל מחיר, שיהיה נחוש מאוד להגיע להסכם עם סוריה ועליו גם להיות מנהיג חזק מאוד.

אולמרט אינו חזק דיו, בוודאי לא במצבו הנוכחי. אין הוא נחוש מאוד להסכם עם סוריה. לפני חודשים אחדים הוא דיבר נחרצות נגד נסיגה. לאחרונה העביר מסר של נכונות לנסיגה. מה דעתו האמיתית?

לדעתי, עמדתו האמיתית היא התנגדות לנסיגה, אך אם הדבר ישרת את אינטרס ההישרדות שלו, הוא יהיה מוכן לכך. אין הנושא בוער בעצמותיו ולא נראה לי שהוא יכנס על זה לעימות עם ארה"ב.

מנהיגים חזקים ונחושים ממנו, בגיבוי אמריקאי מוחלט, לא הצליחו לשכנע את דעת הקהל הישראלית לסגת מהגולן. היום תמיכת הציבור הישראלי בגולן גדולה הרבה יותר. ספק רב אם אולמרט יראה בתהליך עם הסורים עניין שיחזק את סיכויי השרדותו.

ולכן, מסקנתי היא, שכל עוד בוש מכהן כנשיא ארה"ב, כלומר עוד שנה וחצי, לא מרחפת סכנה ממשית מעל ראשנו.

****

מאחר וזו מסקנתי, אני סבור שאין לשנות את נהגנו ואין היום להכנס למאבק.

עם זאת, המצב היום שונה מהמצב שהיה בין כשלון המו"מ ב-2000 לבין מלחמת לבנון השניה. בניגוד לשנים הקודמות, בהן נהנינו משקט פוליטי ותקשורתי, היום הנושא חזר לדיון ציבורי. בנושא זה עלינו לשנות את אופן פעולתנו – להיות נוכחים יותר בזירה התקשורתית ולא להפקיר את השטח ליריב. אולם הנוכחות הזו צריכה להיות מדודה, כדי שלא תגביה את הלהבות.

עלינו להתמקד במהלך של העברת חוק משאל עם. זהו צעד בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה לשמירה על הגולן.

חרף כל שכתבתי עד כה, אני סבור שאל לנו להיות שאננים. תמיד עלינו להיות עירניים, ערוכים ומוכנים לכל שינוי במצב, וכן לאפשרות שהקונספציה שלנו שגויה. דוגמה להתפתחות שלילית אפשרית – פתיחת מו"מ כדי לגרום לברק ולמפלגת העבודה להישאר בממשלה אחרי פרסום הדו"ח הסופי של וינוגרד.

ובכל מקרה, "לכל שבת יש מוצאי שבת", וגם שלטונו של בוש יסתיים, ומי יודע מי יבוא אחריו ומה תהיה דרכו.

****

הסתמכות על נשיא ארה"ב כערובה לקיום ריבונותנו והתיישבותנו על הגולן, 40 שנה לאחר הקמתה, ממש משפילה. אולם אני מאמין, שגם במצב אחר, דעת הקהל לא תאפשר נסיגה מהגולן.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל

בראשית ההתיישבות בגולן, ביקר השר ישראל גלילי בקיבוץ מרום גולן ופגש את החברים. "תבטיח לנו, שהגולן ישאר תמיד בידינו", הפצירו בו המתיישבים. "איך אני יכול להבטיח לכם?" השיב ביושר. "אני מבקש שאתם תבטיחו לי! הרי אתם אלה, שבמעשיכם, תוכלו, אולי, להבטיח שהגולן ישאר ישראלי".

איך ניתן לנתח את תשובתו של גלילי? אפשר לדרוש את התשובה באמירה שאפילו גלילי, המזוהה כל כך עם ההתיישבות בגולן, לא היה מוכן להבטיח למתיישבים שהם מקימים התיישבות של קבע. ומכאן, שלא היתה כוונה, בהקמתם, להתייחס ליישוביהם כאל יישובי קבע.

פרשנות כזאת היא פרשנות צינית. מה שגלילי אמר, הוא שאי אפשר לדעת מה יהיה. אי אפשר לדעת מה תעשנה ממשלות בעתיד. אין הוא יודע איזה לחץ יופעל על ישראל והאם יהיה בכוחה לעמוד בו. אבל ברור, מדבריו, שהוא רוצה שהגולן יהיה ישראלי. הוא מבין, שתנאי הכרחי לכך שהגולן יהיה ישראלי, הוא התיישבות ישראלית בגולן. לכן, חרף אי הוודאות, הוא רוצה בהתיישבות בגולן, כדי לקבוע עובדות קבע, כדי למנוע נסיגה. לכן, הוא ממריץ את המתיישבים להתעלם מחוסר הוודאות וליצור ודאות בעצם המעשה שלהם, כמיטב מסורת ההתיישבות הציונית.

אני מעלה באוב את הסיפור העתיק הזה, לנוכח פרסום מעל כל במה אפשרית של מחקר חדש של יגאל קיפניס מאוניברסיטת חיפה, הטוען שמטרת ההתיישבות היתה... להביא להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן. שהיישובים בגולן הוקמו, כביכול, כקלפי מיקוח במו"מ. איני יודע אם קיפניס מכיר את הסיפור הזה, אך ברור שכפי שניתן לעוות את דבריו של גלילי, כך ניתן לעוות דברים אחרים כדי לסלף את ההיסטוריה.

המבחן הראשון של תיאוריה, הוא ההיגיון שבה. איזה היגיון יש בהקמת יישובים כדי שיהיו קלף מיקוח? הרי מי שרוצה להחזיק שטח כקלף מיקוח, לא יקים בו יישובים, כדי שלא ליצור מציאות שתקשה עליו במיקוח או תהפוך אותו לבלתי אפשרי.

כנראה שגם קיפניס מבין את חוסר ההיגיון, ויש לו הסבר – ממשלות ישראל פחדו מלחץ שיביא אותן לידי נסיגה ללא הסכם, והקימו יישובים כדי לעקור אותם רק בהסדר שלום.

כידוע, במלחמת ששת הימים צה"ל שחרר לא רק את הגולן אלא גם את יהודה ושומרון. ממשלות ישראל שלא רצו בנסיגה מהגולן ללא שלום, לא רצו גם בנסיגה מיהודה ושומרון ללא שלום. על פי אותו היגיון, היה עליהן ליישב את יהודה ושומרון כפי שיישבו את הגולן. והנה, לא זו בלבד שלא עשו כן, הן מנעו התיישבות בשטחים אלה בכל דרך אפשרית. לעומת זאת, הן הקימו יישובים בבקעת הירדן, בצפון ים המלח, בגוש עציון. הן פעלו על פי מפה, על פי תכנית. התכנית נועדה לעצב את גבול ישראל לעת שלום. ממשלות ישראל הפרידו בין אזורים שהנם קלפי מיקוח במו"מ לשלום, שישראל מוכנה לסגת מהן, לבין אזורים שאין לסגת מהם ולכן אין הם קלפים למיקוח. בשטחים שהנם קלפים למיקוח, אין מקימים יישובים, כיוון שיישובים אינם קלפים במשחק אלא שורשים שנועדו ליצור עובדות של קבע. באזורים שאינם קלפים למיקוח, הוקמו יישובים.

עשר שנים אחרי המלחמה, ב-1977, הליכוד עלה לשלטון. בניגוד לממשלות המערך, הליכוד לא צידד בפשרה טריטוריאלית אלא בשלטון קבע ישראלי ביהודה ושומרון. הוא לא התייחס עוד לשטחים כאל קלפי מיקוח. לכן, ממשלות הליכוד יישבו את אותם שטחים. שהרי הביטוי לכוונות מדיניות הוא התיישבות.

ממקרה יהודה ושומרון ניתן לגזור גזירה שווה לגולן. הממשלות שלא יישבו את יהודה ושומרון, אך יישבו את הבקעה, צפון ים המלח וגוש עציון יישבו את הגולן. הן עשו כן, כיוון שלא ראו בגולן קלף מיקוח אלא אזור שמיועד להיות ישראלי. על כך היה קונסנזוס של ממש. אפילו ב"ג, שצידד בנסיגה כמעט מוחלטת מן השטחים, סייג זאת – חוץ מירושלים והגולן.

יכול קיפניס לצטט אמירות אלו או אחרות המבטאות נכונות לפשרה (בוודאי לא לנסיגה מהגולן, אלא לפשרה טריטוריאלית בגולן). הנכונות הזאת נבעה בעיקר מחשש שישראל תאולץ לסגת. לצד אותה גמישות מדינית, שנועדה להרוויח זמן ולהרחיק לחצים, הוקמה ההתיישבות, כדי ליצור עובדה המקשה על נסיגה מהגולן.

אכן, הממשלה חששה מפני לחץ שיביא לנסיגה ללא הסכם. החשש הזה נבע מטראומת הנסיגה מסיני בלחץ האמריקאי והסובייטי אחרי מלחמת סיני. לכן, ימים אחדים אחרי המלחמה, ב-19.6.67 הממשלה קיבלה החלטה סודית ביותר, שלא דווחה אפילו לאמריקאים, לפיה ישראל תסכים לסגת מסיני ומהגולן אל הגבול הבינלאומי תמורת חוזה שלום עם מצרים וסוריה, אך לא תסכים לכל נסיגה ללא חוזה שלום. למה ההחלטה היתה כה סודית? כי לא היתה כוונה להציע את הגולן תמורת שלום, אלא הממשלה גיבשה תכנית מגירה שתקל על עמידתה בלחץ לנסיגה, אם יתעורר – התנגדות לנסיגה ללא שלום. אם לא יופעל לחץ כזה, אין טעם להתנדב בהצעת נסיגה.

הלחץ לא בא, והממשלה, חודשים אחדים אחרי אותה החלטה, החליטה לבטל אותה. ב-26.12.67 החליטה הממשלה פה אחד לבטל את החלק מן ההחלטה הנוגע לנכונות לנסיגה מהגולן (והשאירה על כנה את ההחלטה הנוגעת לסיני). מדוע ההחלטה בוטלה? הרי אינספור החלטות ממשלה מתיישנות ואינן מיושמות והממשלה אינה טורחת לבטלן. במקרה זה ההחלטה בוטלה, כדי שאי אפשר יהיה להשתמש בה ביום מן הימים כתקדים. היא בוטלה, כיוון שמטרת הממשלה היתה לשמור על הגולן.

כאשר התקבלה ההחלטה בדצמבר 67' היה בגולן יישוב אחד, הקיבוץ גולן (לימים – מרום גולן) שעלה ביוזמת יישובי הגליל, בתמיכת שרים, אך ללא החלטת ממשלה וללא מדיניות הממשלה. לאחר ההחלטה, מדיניות הממשלה היתה ליישב את הגולן, כדי לקבוע עובדות מדיניות שתמנענה נסיגה מהגולן.

ב-1981 החילה כנסת ישראל את ריבונות ישראל על הגולן, ובכך גיבתה את העובדות ההתיישבותיות בשטח במעשה מדיני ומשפטי שנועד לעגן לעד את היות הגולן ישראלי.

יישובים אינם קלפים למשחק. איך הגיע קיפניס למסקנותיו ההזויות, בלשון המעטה?

****

ימים אחדים לאחר רצח רבין, קיבלו עשרות חברי קיבוצים ומושבים בגולן מכתב מיגאל קיפניס, חבר מושב רמות, שבו הוא אומר ש"עלינו להפסיק לשתוק". למעשה, הוא העז להאשים את תושבי הגולן, שניהלו מאבק דמוקרטי לעילא ולעילא נגד נסיגה, באחריות לרצח. בין השורות, המסר שלו היה – המנהיג של השבט שלנו נרצח על ידי השבט שלהם. בואו נתכנס חזרה לתוך השבט שלנו. במילים אחרות – אל ניאבק נגד ממשלת השבט שלנו ונגבה אותה במדיניות הנסיגה מהגולן שהיא מובילה.

איזו ציניות! איזו נבזות! דמו של רבין עוד לא יבש, וקיפניס יצא במחול סוער על הדם, בניסיון לתפוס כותרות כתושב הגולן התומך בנסיגה.

מספר תושבים בגולן הצטרפו אליו, תחת הזעזוע של הרצח ובהשפעת קריאתו הדמגוגית, אך רובם התעשתו מהר וזנחו אותו. אולם קיפניס הפך באחת לכוכב תקשורת. התקשורת, באופן טבעי, אוהבת סיפורי "אדם נשך כלב", ומה יותר "אדם נשך כלב", מה יותר קוריוז, מתושב הגולן המצדד בנסיגה? קיפניס וקומץ קטן של תושבים שכינו את עצמם "תנועה", ניסו להציג עצמם כגורם משמעותי בגולן. בשלב זה או אחר אפילו לתקשורת נמאס מהם.  

קיפניס אובססיבי לנסיגה מהגולן. וכדי להסביר מדוע, אם זו דעתו, הוא חי בגולן, מדוע עלה לגולן, מדוע אינו יורד מהגולן "למען השלום", הציג את התיאוריה המופרכת שהיישובים עלו כדי להיות קלף מיקוח לשלום.

וכפי שעושים הפוסט היסטוריונים האנטי ציונים, התיאוריה הפוליטית שלו היתה בסיס ל"מחקר". אין כל קשר בינה לבין העובדות.

לא חקר ההיסטוריה מעניין אותו, אלא הפוליטיקה העכשווית. הצגת ההתיישבות המושרשת, בת 40 השנה, כ"קלף מיקוח" נועדה להקל על ההימור בעתיד המדינה, של הדוחפים לנסיגה מהגולן.

 " אומדיה"